חווית הצפייה בטלוויזיה

הטלוויזיה בשבילי היא כמו...אני צופה בטלוויזיה כש...

בעידן הרב ערוצי הטלוויזיה משדרת  לנו עושר בלתי נדלה של  נופים וסביבות, דמויות, מצבים וסיפורים אנושיים. באמצעות הטלוויזיה אנו חווים עולם וירטואלי (מדומיין) מגוון, הנראה לנו ממשי ואמין.

לטענת פוסטמן (2000), קיבלנו ביסודיות כה רבה את הגדרות האמת, הידע והמציאות של תרבות הרייטינג הטלוויזיונית, שאין אנו מסוגלים לערער עליהן. מה שנתפש בעבר כבלתי רלוונטי הופך בעינינו כיום למלא חשיבות. אי לכידות של הטקסט הפכה לדבר שפוי ומקובל בהחלט. הגדרות המציאות, הידע והאמת של הטלוויזיה היצוקות בתבניות בידוריות,  הפכו להיות מקובלות ואמינות בעינינו.

קלה לסן (2001) טוענת שכתוצאה מכך שהטלוויזיה משקפת במראה מעוותת את חיינו,  התגנבה לחיינו מודעות עצמית מצערת ומנכרת. אפילו המחוות  הזעירות ביותר:  לשוב הביתה, להכין כוס תה, להתווכח עם אהובנו, כל אלו כבר זכו לייצוג טלוויזיוני והוצגו בפנינו בשידורי הטלוויזיה.  לכן המחוות האינטימיות ביותר שלנו הפכו לסטריאוטיפים, החיים שלנו הפכו לקלישאות טלוויזיוניות. החיים שלנו הם הצגה, מפגן ראווה בטלוויזיה. קשה לנו להבחין מתי אנו חיים את החיים האמיתיים והאותנטיים ומתי אנו חיים את תסריטי הטלוויזיה ודימוייה.  איבדנו את היכולת לחיות חיים ממשיים. להיות בקשר עם האני האמיתי שלנו.  איבדנו את המגע עם המציאות, עם הנוף והטבע. יש אופטימיסטיים המאמינים כי החיים בכאילו, ב "חברת הראוה", הגיעו לנקודת רוויה וממנה יצמח המשבר של חזרה לחיים האמיתיים.