נפל בי"זש בכסלו תשמ"א
25.11.1980
דברים - בכנס עובדי ביה"ס ובטקס פתיחת השנה
קישור למצגת: פרויקט הנצחה לזכרם של לוחמי גדחה"ן הצנחנים (מ"ל)
כנס עובדי בית הספר – 21.8.2006
דברים בטקס הזיכרון
לארבעה בוגרים של בית הספר שנפלו
בקרבות בלבנון בקיץ 2006
ואלה שמות בוגרי בית הספר שנפלו בקרבות בקיץ זה:
תם פרקש, בן ענת ודורון, אחיהם של עמית העולה ליב' ושל אורי הלומדת בבית הספר היסודי בקיסריה. מחנכיו בבית הספר היו מירי גרוס וקרן שטנגר.
נאור קאלו בן ברברה ואבנר, אחיהם של לירן העולה לכיתה ט', יניר, אילון, דקלה ודורון בוגרי בית הספר. מחנכיו בבית הספר היו אפרת גולדברג וגלעד מניב.
יער בן גיאת בן עירא ויוסף, אחיהם של נהר שסיים יב' ונוף שעולה לכיתה יא'. מחנכיו בבית הספר היו מירי גרוס וטניה כהן.
יניב שינברום בן מירטה וסירג'יו אחיו של טל בוגר בית הספר 'גוונים'. מחנכיו בבית הספר היו רענן ברקוביץ ורותם גובר.
זיכרונם נצור בלב כולנו לעולם ולעולמי עד
עוד אנו שולחים מכאן ניחומים וחיבוק אוהב וחם לעובדי בית הספר, לתלמידים ולבוגרים שאיבדו במערכה בני משפחה וחברים ומאחלים איחולי החלמה מהירה לכל הפצועים מן הקרבות שגם בהם כמה מבוגרי בית הספר.
*************
"הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע".
מה יש בו בפסוק הזה מתהילים המלווה אותי כבר מנפילתו של תם?.
יש בו את תמונת הזורע הנושא שק זרעים כבד על גופו, והוא הולך וזורע ובוכה, זורע ובוכה.
ואנו שעיקר תפקידנו הוא בעבודה זו של הכנת הקרקע לתלמידינו וזריעתם של ערכנו בהם, בוכים מרה על זיו העלומים שנגדע. ראינו אותו נובט, מצמח גבעול ולא ראינו את פיריו.
הבכי עוטף אותנו מנפילתו של תם, ומתערבב עם הבכי על נפילתם של נאור ויער ויניב, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר... והבכי מחלחל ומתכווץ למילה נוראה "לא". לא יהיה עוד הנער הזה... לא הרכות, לא השכל, לא ניראה את פניו, לא נישמע את קולו, לא נרגיש, ... לא ניתן לו חיבוק אוהב כשיבוא לבקר, לא נשמח עם הוריו ביום חתונתו, לא ניראה את ילדיו, וקול דמיהם צועקים מן האדמה לבכות עמנו, דמם ודם ילדיהם וילדי ילדיהם עד דור אחרון.
ומה שבנינו ביום התמוטט בין לילה וזוהי לנו פגיעה במרכז העלום של שווי המשקל, במקום שמעגן את האדם בעולמו.
סימני השאלה על העשייה שלנו כאן בבית הספר, כשאנו חבולים, כל כך מתעצמים, האם היינו ראויים להם, לתם, לנאור, ליער וליניב, האם השכלנו לראותם, האם היינו בשבילם, האם נתנו להם את אותו כר נפלא שאנו מבקשים לתת לכל תלמיד כדי שייפגש עם כוחותיו וכישוריו.
לסימני השאלה האלה נוספת תחושת המשמעות הנסדקת, לחיינו כאן, בארץ הכואבת הזו, ומה יוכל לנחם?.
הספדו של דוד גרוסמן על בנו אורי מהדהד בי: זכינו שהיינו עם תלמידים שכאלה, זכינו שיכולנו לתת להם את החינוך שלנו ליושר, לנטילת אחריות, לאהבת הזולת, זכינו לבנות בהם את הרגישות העמוקה לסבל, לעוול, לזרוע בהם את גרעין החמלה, להביאם להיות רגישים למצוקתו של האחר. זכינו שתבענו מהם להיות מי שהם, למצות כוחותיהם וכישוריהם, זכינו שלא התביישנו לומר לידם שאנו מצפים מהם להיות אדם הומניסט, ערכי.
בחודש נורא זה נפגשנו עם בוגרי בית הספר שלנו שבאו לנחם, חשנו באותה רעות 'הרעות נשאוה בלי מילים', חשנו בעדינותם, ברגישותם, ברצונם לתמוך, להיות בשביל, התוודענו אל מעיינות הכוח שיש בהם ושאולי גם לנו יש חלק קטן בהיותם נחלי איתן של מים זכים וטהורים ומנחמים. ולוואי ונדע לשמור במה שאנו נותנים להם כאן, את אותה ערבות הדדית ולהביאם לתת אלה לאלה גם בעתיד לבוא.
את הכוח שלנו להיות עם דורות התלמידים שילמדו כאן ניקח מתם ומנאור, מיער ומיניב, מן התאווה העזה שלהם לחיים, מן החיוניות, החום והאהבה שהקרינו, מאורם הבוהק שימשיך ויזרח עלינו.
אורם יאיר לנו על אותם רגעים קטנים של כאב ורגעים של שחוק, שחוק שהתלמידים שלנו בתחילת שנת הלימודים יחייבו אותנו להחזירו לפנינו, תלמידים שיתבעו מאתנו את החיים כמקודם, להיות בשבילם, להמשיך לשיר ולנגן, לרקוד ולהצחיק, להפריע לנו בשיעור, לבדוק את הגבולות.
נתפלל כולנו כי יתקיים בנו גם סופו של הפסוק, הלך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו.
נושיט יד לחיים וניתן להם את משמעותם, ונצרוב בנפשנו לעד את זיכרונם של בוגרנו היפים והאמיצים.
יהי זיכרם ברוך.
אלישבע
(תה' קכו 6; איוב א' 14 ואילך; דוד גרוסמן, הספד לאורי בנו, בכורו; בראשית ד',10; שנדור מאראי , גירושין בבודה).
טקס פתיחת שנת הלימודים - 3.9.2006
אנחנו פותחים את שנת הלימודים תשס"ז בעצב גדול. עצב שאין לו סוף.
אנחנו כאן, הורים, משפחות, חברים, ידידים ורבים מתושבי המועצה שבאו להיות עמנו ביום זה.
נעמוד דקה דומיה ונזכור -
את תם פרקש בן ענת ודורון, את נאור קאלו בן ברברה ואבנר, את יער בן גיאת בן עירא ויוסף, את יניב שינברום בן מירטה וסירג'יו.
ומתוך הדומיה אני רואה ושומעת את קול האפצ'י של תם, ואת משק הגלים תחת הגלשן של נאור, את קולות חבריו של יער בתוכניתו של איתי אנגל מן הקרב הלפני האחרון, את החיוך הרחב של יניב הקורא לחבריו להצטרף לעוד מסיבה שאירגן... .
כל אחד וחלומו: תם בצעיפו הלבן הבא לבקש ממתקים מקרן שטנגר, המחנכת שלו, וחולם לטוס גבוה כמו אבא ומגשים את החלום, ונאור - הנותן נתינה אין סופית לחבריו, לנתלי, ושחוק פניו על הגלשן מתגלגל אל קרני השמש, ויער שאך זה סיים את בית הספר. בזיכרון של טניה, המחנכת שלו, הוא עוד נושא, עד סוף המסלול, את הג'ריקן המלא מים, כי אין לו עם מי להתחלף, ויניב הפועל נמרצות עם יורם פריד במועצת התלמידים ושהכל בשכבה יתקתק כמו שרותם גובר, המחנכת שלו הייתה רוצה.
ואנו, משפחת בית הספר כולה, תלמידים ומורים, הורים ובוגרים, נפגשים כאן היום לטקס זיכרון להיות עם האמהות והאבות והאחיות והאחים, והחברות שהיו עמם לאהבה רבה.
ואנחנו עם החברים הרבים שרכשו להם בחייהם הקצרים ועם עירא וברברה מחנכות ומורות וחברות בבית הספר שלנו, עם בוגרי בית הספר ותלמידיו ששכלו קרובים ורעים, עם בוגרי בית הספר שנפצעו במלחמה הכואבת הזאת.
ואנו מנסים מן הכאב הבלתי נסבל לדלות משמעות, מה נאמר לכם מתבגרים, תלמידים:
לו יהי שתם ונאור, יער ויניב, יהיו לנו דוגמא ומופת ללמוד מהם את הקשב לזולת, את היכולת להתבונן באחר, לתת בלי חשבון, למצות כל אחד את כישוריו במאמץ רב, לקחת אחריות, לאהוב, לאהוב, אם ואב, ואח ואחות וחברה וחבר, לאהוב את הארץ שלנו היפה והכואבת כל כך, לחפש ולמצוא את מרחבי היצירה, וגם פשוט, פשוט סתם להנות מן החיים ולא להפסיק לחייך.
ואנו נמשיך לזעוק את זעקת האם בלידתה, ולהיות בצעקתה חסרת האונים עם לכתו של הבן, ותם ימשיך ויפלח את השמים ונאור את הגלים, וקולות חבריו של יער יהדהדו באדוות חוף נחשולים ויניב בחיוך שאין לו סוף ובמילה הטובה שיאמר, מצטרף אליהם לחבורה זאת של מעלה שתישאר ותאיר את אורה עלינו ב 'אסף קרני השמש מן האדמה'.
זכרם נצור עמנו לעולמי עד.
אלישבע, מנהלת בית הספר
נפל בט"ו באב תשס"ו
9.8.2006
משתתפים בצערה העמוק של משפחת קאלו, על נפילתו של בנה,
רס"ל נאור קאלו, בוגר בית הספר, ביום ד' ט"ו באב ה'תשס"ו, 09.08.2006, בקרב בלבנון.
רב סמל נאור קאלו, בנה של ברברה מורה לאנגלית בבית הספר ואבנר,
אח ללירן העולה לכיתה ט' ולבוגרי בית הספר יניר, אילון, דקלה ודורון.
לחיילי עובדי בית הספר חוף הכרמל, תלמידיו ובוגריו
מתוך ההספד של ברברה, אמו של נאור:
נאורי, נאורי, אין לנו מילים… אין לנו מילים להיפרד ממך… אין לנו מספיק מילים לתאר אותך… וכיצד נוכל להסביר כמה אנחנו אהבנו ואוהבים אותך. בחור עם כל כך הרבה תכונות שעסק במגוון כל כך רחב של דברים. איך אפשר להתחיל?
נאור אתה הפכת אותי בפעם הראשונה לאמא. אתה הראשון שלי, הבכור שלי ואיתך התחלתי את דרכי כאמא.
תמיד הרגשת אחראי על יניר, אילון ולירן. פעם בשיחה בינינו, ספרת לי כמה זה ברור לך שאתה תמיד תהיה אחראי עליהם, תמי תשגיח עליהם כאחיהם הגדול… אבל שכחת לשמור על עצמך, נאורי שלי.
כאשר יניר נפגע בפיגוע, אנחנו היססנו לצלם אותו, אתה ישר לקחת את הפיקוד והצילום בוצע. ועם הישירות הזו, היית מספיק רגיש לזכור שיניר סיפר, כדרך אגב, שהוא איבד בפיגוע שוקולד מיוחד שקנה לעצמו. ועם אותה ישירות חזרת תוך כמה דקות מהכלבו עם אותו סוג שוקלד.
אתה היית כתובת לאילון בנושאים רבים, ולאחרונה ייעצת לו רבות בנושא הצבא. בשבילו היית האח הגדול שעמו יכול היה לדבר וגם להתווכח על המון נושאים.
לך וללירן היתה הזדמנות להתקרב במיוחד בתקופה האחרונה כשיניר היה בחו"ל ואילון היה בצבא. כמה אהבתם להשתולל ביחד, כמה היא אהבה ללוות אותך לשמירות במדגה בלילות. אפילו באמצע השעורים בביה"ס ניסתה ליצור איתך קשר כשעברת עם הג'יפ, היתה מספרת לנו בגאווה אם הצליחה.
כולנו נתגעגע לעיניים הסקרניות והגדולות שלך ולחיוך המקסים שלך. אהבת והתעניית בהכל. מגיל צעיר אהבת את הטבע, הים והספורט. כל תחום הלך והתרחב עם הזמן.
אהבת את הים והפכת לגולש עם הגלשן ועם המצנח.
התחלת לצלם את הטבע והים, וגם בתחום הצילום התפתחת.
ענפי הספורט התרבו. ככדורגלן ששיחק בקבוצה של מעגן מיכאל תרמת רבות לניצחון באליפות האזורית ובגביע האזורי. כמה שמחת שהצלחתם בדבל.
גם שיחקת טניס, כדור סל, רולר בלייס וסנו ורד, ואפילו השתתפת בצניחה חופשית.
רק לפני חודש קראת לכולנו ושיחקנו ביחד במגרש הטניס, דבר שלא עשינו הרבה זמן.
מכל המעגלים השונים הללו צברת חברים רבים מגילאים שונים.
חברים רבים היו כאן לספר עליך. חברים שאהבו אותך ובאו לחלוק איתנו את הכאב. אילו מאמצים הם עשו להגיע למרות המצב והמלחמה.
אם היית רואה איך חבריך התארגנו והכינו את מעגל הגולשים. כולנו הלכנו לים והיה טקס לאור השקיעה. כל הגולשים כולל האחים ונטלי (היית גאה בהם) עשו מעגל בים ושמו את הגלשן שלך באמצע. אלון ברך בים ולאחר מכן זרקו כולם את מחרוזות הפרחים שלהם על הגלשן שלך.
נאורי, נאורצ'יק שלנו – אנחנו נתגעגע כל כך…
שלך, לחיבוקים החזקים שלך, לרגישות והעדינות שלך, לאהבה שלך ולנוכחות החמה והמרגיעה שלך.
כל כך הרבה געגועים ואנו נשארים ללא מילים.
תמיד נאהב אותך ותמיד, תמיד תהיה חלק מאיתנו.
אמא, אבא והמשפחה
נאור שלנו,
השם נאור… כל כך מתאים לך
היית נאור בפניך כי החיוך היה מאיר את כל התווים שלך.
היית נאור כי המחשבות שלך היו מבוססות על החוכמה הפנימית שלך.
היית נאור כי עם האור היית גולש וללא אור היית חוזר.
היית נאור כי היית מתחשב באמא ואבא, באחים ובנונה.
היית נאור כי הסקרנות שלך הייתה משפיעה על כל הסביבה.
היית נאור גם שיצאת לקרב האחרון… שלא רצית…
היית נאור כי החברים שלך ראו בך את האור המוביל בחברות שלכם.
היית נאור כי קרניים פרצו מכל נקבוביות העור שלך.
היית נאור כי רצת להציל את חבריך במקום לחשוב על עצמך.
היית נאור כי בסוף העקשנות ידעת להגיע לאמת.
היית נאור כי היית אור מוביל ליניר אילון ולירן.
היית נאור לנטלי שלך עם רגש וברק בעיניים.
היית נאור כי ניצלת כל דקה מחייך למטרות חיוניות בין אם בעבודה או בבילויים.
היית נאור עד הרגע האחרון…
ועכשיו אתה כאן מולנו במגע עם החול שכל כך אהבת עם העיניים הזוהרות שלך.
חזקים מלוכדים וגאים בך נהיה.
אנו בטוחים שכך רצית.
אוהבים אותך.
אבא, אבנר
1/8/06
נאור –
במציאות המטורפת בה אנו חיים אנחנו יודעים כי כאשר אנו נפרדים מחניכינו בסוף י"ב מלווה אותנו החרדה לשלומם ומשאלה עמוקה שכולם יחזרו בשלום משירותם הצבאי.
י"ב – 5, מחזור כ"ח, שסיימו את ביה"ס ב-1999 חזרו הביתה בשלום.
חשבתי שאפשר להירגע…
אפילו במציאות המטורפת שלנו לא חשבתי שאפשר לחטוף את המכה במרחק של 7 שנים לאחר הפרידה, כשילדינו כבר משרתים במילואים.
אז אכן עברו שבע שנים, הזיכרונות מהכיתה מיטשטשים, החוויות המשותפות נמוגות לאיטן, אך מבעד לערפל מאירה תמונה, שעכשיו היא כואבת בחדותה ובבהירותה:
י"ב -5 בחדר שנקרא אז 2 א' (היום 52) ונאור , קאלו, כפי שקראו לו כולם כבר אז, יושב בשורה הראשונה. האמת, לא ממש יושב, אלא מתנדנד על שתי הרגליים האחוריות של הכיסא, מציק לחבורת הבנות שמסביבו והן בתגובה עוטפות אותו בחיבוקים.
ומהמרחק הקרוב הזה שביני לבין השורה הראשונה בולט כל –כך אחד מסימני ההיכר של נאור – העיניים. עיניים גדולות ויפות, משדרות המון שמחת חיים ושובבות נעורים. כן, שובב גדול הנער היפה הזה וראשו לא ממש נתון ללימודים, אלא לים, לספורט, לבנות. וברור שאני כמחנך צריך לא אחת לקרוא אותו לסדר, לעיתים גם להשעותו מביה"ס אך אני יודע כל הזמן כי מתחת למעטה השובבות מסתתר ילד טוב שמחפש את דרכו, שחשוב לו לעשות הכל בדרכו שלו, גם אם זו דרך אחרת מזו המקובלת.
ומהמרחק הקרוב הזה אני גם רואה בקלות את החיוך המיוחד של קאלו. משהו שבין ביישנות לציניות. אז מה הפלא שהיה מושא להערצתן של הבנות בכיתה?
ומהמרחק הרב של שבע שנים אני עדיין שומע בבהירות את נעימת קולו ואופן דיבורו. ובאופן אסוציאטיבי אני שומע את קולו כשהוא מתווכח איתי. כי גם זה נאור: חובב מושבע של ויכוחים, עם כל אחד, על כל נושא כמעט ועם מבוגרים ובעלי סמכות בעיקר.
אנחנו חיים באזור קטן. כולם מכירים את כולם, כולם פוגשים את כולם. כך אנחנו ממשיכים ללוות את בוגרינו גם לאחר סיום ביה"ס לאורך תחנות חייהם: פה אתה פוגש חניך שמספר בגאווה שהחל לימודים גבוהים, שם אתה שומע מהורים על ביתם שהתקבלה לעבודה יוקרתית, אתה שומע על תלמידה ראשונה מהכיתה שהתחתנה ואתה פוגש ברחוב חניך שלך שמחזיק תינוק על הידיים.
ונאור – נאור יישאר צעיר לנצח.
כמה עצוב להישאר צעיר לנצח.
יהי זכרו ברוך.
גלעד מניב, מחנך י"ב 5.
נפל בי"ט באב תשס"ו
13.8.2006
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.
עובדי בית הספר חוף הכרמל, תלמידיו ובוגריו, משתתפים בצערה העמוק של משפחת שיינברום, על נפילתו של בנ
ה, סמ"ר יניב, בוגר בית הספר, ביום ראשון י"ט באב ה'תשס"ו, 13.08.2006, בקרב בלבנון.
סמ"ר יניב בן מי עמי, בוגר מחזור כ"ט, בנם של מירטה וסרג'יו, אחיו של טל (בוגר בית הספר 'גוונים').
דברים ליניב, כנס עובדים ביה"ס המשותף "חוף הכרמל"
נכתבו ונקראו ע"י רתם גובר
שאומרים יניב עולה תמונה של חיוך קסום וביישני, עיניים שמרעיפות חום אנושי פשוט ואמיתי, תמימות וקורטוב של שובבות. מיניב זרמה אהבה אמיתית והוא זכה לקבל בחזרה במנות גדושות.
את יניב הכרתי בתחילת תשנ"ח. כיתת ספרות מוגברת ל-5 יח"ל. יניב היה בן יחיד בין 14 בנות! העובדה שהיה הבן היחיד לא הטרידה אותו. מה שחשוב זה ללמוד מה שבאמת אוהבים ויניב אהב ספרות והיסטוריה, הומניסט בנשמתו.
למדתי להכיר נער אינטלגנטי, חושב, רגיש להפליא, נער שצועד בדרך בה בחר עם הרבה ביטחון.
רגישות הייתה מתכונותיו הבולטות, ובעיקר הרגישות ביחסי אנוש. באינטואיציה נדירה לגילו ידע לקרוא את לבבותיהם של הסובבים אותו, נערים בני גילו ומבוגרים.
יניב היה מסוג הנערים שהמנהיגות טבועה בהם באופן כ"כ טבעי. הייתה לו כריזמה שהקרינה על כולנו וכל זאת בצניעות וענווה, ללא שמץ של כוחנות ומצ'ואיזם. יניב היה חף מכל פוזה. מה שראינו והכרנו זה מה שהיה. והיה בו גם איזון יוצא דופן לגיל ההתבגרות. ראיה של מבוגר מהולה בשובבות של גיל נעורים, אופטימיות שלא נגמרת. פשוט היה שמח.
יניב היה נציג הכתה במועצת תלמידים וגם שם בלט במנהיגות שלו. כצוות הרגשנו שבמקומות מסויימים הוא עוזר לנו לנהל את השכבה. הוא פקח את עיננו לעיתים לדקויות שמבוגרים לא תמיד שמים אליהם לב. הוא עזר לפתור קונפליקטים בשכבה בלי מינוי רשמי, הוא פשוט היה שם בשביל החבר'ה, בשבילנו עם יכולת לתווך ולגשר הרבה לפני שהמושג "גישור" היה באופנה. מן מנהיג שמעולם לא הוכתר, אבל היה שם.
שיניב אמר "עלי", או "אל תדאגי" ידעתי שהכל יסתדר. כך הצליח לארגן את החבר'ה לחדרים בסמינרים, ואפילו לשכנע את מנהל האכסניה בירושלים לתת לנו חדר נוסף מעבר למכסה. כך סדר את החברה שמיניות שמיניות בכניסה לחדר האוכל גם אם לא תמיד כולם היו חברים וכך היה שותף יחד עם מועצת התלמידים לארגן כל פעילות שהייתה בשכבה.
לפני קצת יותר מחודש נפגשנו פעמיים. יניב הגיע לביה"ס לשפר ציוני בגרות בדרך לבניית העתיד שלו. ישבנו ודברנו המון, השלמנו פערים. כדרכו הוא קודם כל התעניין בי, בביה"ס מה אני יודעת על החבר'ה ורק אח"כ ספר על עצמו, השלמנו פערים של 6 שנים. מן פגישה נוסטלגית שכזו, פגישה כ"כ נכונה לבחור בן 24, שסיים את המסלול של צבא, טיול החלומות, ומתכנן את המשך הדרך. הוא ידע לאן הוא שואף – ללמוד אקולוגיה, ומה הוא צריך לשפר בבגרות (אנגלית ומתמטיקה), ואיזה ציון הוא צריך בפסיכומטרי (גבוה), ואיפה הוא ילמד (בבאר שבע) ואיך שני, החברה שכל כך אהב משתלבת בכל ה"גישפט" הזה, כי חיים יחד.
ישבנו עם ספר המחזור והוא ידע לספר על כ"כ הרבה חבר'ה. תגיד שאלתי אותו אתה בקשר עם כולם? ככה מצטלבים את יודעת הוא ענה. סיכמנו שצריך לארגן איזה מפגש. אחרי הפסיכומטרי.. נראה הוא הוסיף.שאני חושבת היום על הפגישה הזו עוברת בי צמרמורת. זאת הייתה ממש פרידה.
זה המעט מיניב שלנו. בחור מלא קסם, כריזמה, יכולת מופלאה ליצירת קשרים אנושיים, כבר כנער ידע מהי הדרך הנכונה עבורו וצעד בה בביטחה, בלי צורך להרשים, עד ליום א' לפני שבוע, שעות צהריים, לבנון, שני טילים קטעו את הדרך הזו.
קיץ 2000, הקיץ בו יניב ומחזור כ"ט סיימו את ביה"ס , היה קיץ אופטימי שטוף שמש. קיץ 2006 השאיר הוריד עלינו עלטה גדולה.
אני קראתי לו "הסגן של אלוהים", ואם יש דבר כזה אלוהים, אז כמו כל סגן טוב תעזור לו לעשות קצת סדר. בדרכך הפשוטה והצודקת אולי תמצא אליו נתיב.
רתם גובר
|
"הסגן של אלוהים" , כינתה אותך רותם גובר, מי שהיתה מחנכת כיתתך בביה"ס התיכון. אך קוראים ליניב, וזה מבדיל בין חושך לאור, פותר כל בעיה קטנה שצצה לה מאי שם והכל בא על מקומו בשלום. החברים קראו לך פינקי בשל הלחיים הורודות והחיוך הבישני, ואנחנו הגדולים הכרנו ילד של בית, של משפחה חמה ואוהבת שפתחה את ליבה לכל הילדים במושב. הגעת אלינו מאבטליון, פעוט מתוק, עטור שיער בלונדיני חלק ולחיים מעובות עגלגלות והשתלבת עד מהרה בקבוצת הילדים הקטנה שהעניקה לך מיד את הכינוי הראשון, מיני רבים – פיטרי. בנות החמש המקומיות שזכו לתרנגול חדש בלול, גילו לנו בחלוף השנים שמיהרו להזליף על עצמן בושם, במטרה לזכות בליבך. ידענו שאתה ילד חכם שלא צריך להתאמץ כדי להצליח. הכל נמצא בראש, כמו גם הידע במחשבים שהפך אותך לטכנאי הנודד שלנו בין בתי המושב ובדרכך השקטה והסבלנית הצלחת לחבר אפילו אותנו הזקנים, לטכנולוגיית המאה העשרים. בתום השירות הצבאי ובדיוק כמו שסימנת לך למטרה, יצאת לטיול הגדול בדרום אמריקה שבסיומו כראוי לבן משפחת שינברום ,דאגת לבקר את כל המשפחה ואצל סבתא רבה נונה תלית על הקיר את תמונות כל הנכדים. על הסיכונים שלקחת, סיפרת להורים, כמו בן טוב, רק לאחר מעשה…וממש כפי שהבטחת לכולנו, בדיוק מופתי של שנה לאחר שיצאת, חזרת אלינו באביב כמו פרח עטור רעמת תלתלים כתומה, חובק בזרועותיו את שני שלך. מאוהב, מאושר ומחוייך, כמי שהעולם כולו בכף ידו. אבא ואמא, הכל כך גאים נטלו שבוע חופש ומשלחת משפחתית מורחבת יצאה לשדה התעופה לקבל את פניך. על שער המושב נתלה שלט מאיר עיניים "ברוך הבא", כיאה לגיבור המקומי. אבא אמא וטל שהיה מחובר אליך בעבותות, בלעו את סיפורי המסע בצמא, רק עוד ועוד לגמוע, ולא להחסיר, כמי ששעון החול הולך ואוזל להם… וכך,בלי אזהרה מוקדמת, יצאת למלחמה בתחושה שזה הדבר הנכון לעשותו. הפעם הזו כבר הבנו בחוכמה של שנים שאיננו יכולים להגן על הילדים שלנו. לא כל שכן עליך. אין שום דבר שיכולנו לעשות עבורך מלבד לחכות ולהתפלל. ופתאום כמו בלוטו דמים , החלו להגיע השמות. ואנחנו לא ידענו מה מכין לנו, רעול פנים, הזמן. אמש בחצות, על קו השבר בין אתמול ומחר התאמתה תחושת הלב שלי. אני זוכרת את הפרטים בדייקנות מופתית. את התחושה והידיעה הכל כך ברורה וסופית שרגע אתה קיים ועוד רגע איננו. ככה הם חיינו וככה הוא מותנו. וביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור ועכשיו – רק חושך. רינה נוימן, רותי אלדר, רותי שניר וציפי צבר, ארבע אמהות לבוגרי ובוגרות בית הספר וחברות מי עמי. |
|
יניב שלנו, אתמול נחת עלינו, כמו משום מקום, ענן שחור משחור, ובתוך האפלה הכבדה לא הצלחנו לראות דבר מלבד פניך המחייכות, המאושרות. מאותו רגע ארור, איבדנו את תחושות הזמן, הרעב והעייפות והתחלנו לבכות ולבכות ולצחוק ולבכות. אנחנו יושבים כל היום על הדשא, ליד הבית שלך (שכרגיל מרגיש כמו הבית שלנו) ונזכרים בך, מלאך שכמותך, בשמחת החיים המיוחדת שלך, באהבה הענקית לשני, בשטויות הקטנות ובאידיאולוגיות הגדולות, והכי חשוב – בכמה אהבנו אותך ועודנו אוהבים. אולי זה יישמע כמו עוד קלישאת הספדים שבטח לא היית אוהב, אבל רק כשזה קורה לך אתה מבין למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שהם מרגישים כמו בחלום רע. באמת, אנחנו רק מחכים שיגיע המושיע שיעבור וייתן פה לכולם סטירות על הלחי ואז נתעורר ונספר אחד לשני, ולך כמובן, איזה חלום נורא היה לנו ואיזה מזל שזה עבר. יניב, אם יש גן עדן איפשהו ברחבי הגהנום בו אנו חיים, אנחנו בטוחים שאתה נמצא בו עכשיו, מתנדנד על איזה ערסל עם מנגו ביד וסופג את גלי האהבה העזים שכולנו שולחים לך, בלי הדמעות והעצב שנשארים כאן אצלנו, למטה. אהוב שלנו, לנשמתך הטובה והמיוחדת לא מגיע פחות מזה. לפני שאנו נפרדים ממך לעד, רצינו שתסיר את כל הדאגות מלבך; שני, היא עכשיו חברה שלנו, טל, הוא עכשיו האח שלנו ומירטה וסרג'יו, ההורים הכל כך כל כך אוהבים שלך, אנחנו עכשיו ילדיהם. אוהבים אותך לנצח, אופיר דרדרי בשם חבריו של יניב. |
|
לפני שנה בדיוק, ישבנו על חופי הים הקאריבי בקוסטה ריקה. בארץ געשו הרוחות סביב ההתנתקות. אתה, במעין התנתקות משלך, לא רצית לשמוע מה קורה פה בארץ. "הטיול הזה הוא חלום חיי, ואני לא אתן לשום דבר להפריע לי בזה". ככה אמרת לי. ובאמת לא נתת לשום דבר להעיב על השנה הקסומה שעברנו שם, כנראה גם בגלל שהיה לך ברור לגמרי שכאשר נחזור יהיו צרות אחרות. לפני חודש כאשר החלה סוגיית הצו 8 לרחף באויר, לא היה לך ספק- אם קוראים אז אתה בא. אני לא אתפלא אם יספרו לי שאתה התנדבת לצאת מחוץ למחסה בדרך למשימה שתהפוך לאחרונה בחייך. אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר וכל מי שכאן יעיד בלב שלם, שאתה, יניב, מהטובים ביותר. אומרים גם שנסתרות הן דרכי אל ובאמת אנחנו לא מצליחים להבין למה. אנחנו הדור שנולד במלחמת לבנון הראשונה וסופד חבר אהוב במלחמת לבנון השנייה. אני רוצה להביע משאלה שאנחנו נהיה הדור שיצליח במקום שבו כשלו קודמינו. שנגדל את ילדינו במדינה בלי מלחמות. במדינה שבה לא צריכים הורים לקבור את בניהם, במדינה שבה לא צריכים ילדים בני עשרים ו..לבכות על מות החברים הכי טובים שלהם. במקום שבו השפיות היא לא עניין זמני. בטיול שלנו באמריקה הלטינית, למדתי עליך הרבה דברים. אחד מהם הוא שאתה אוהב לקום מוקדם בבוקר. כאשר הייתי מתעורר בשעת אמצע היום, אתה כבר היית אחרי ארוחת בוקר, טבילה בים, מקלחת קרה ו-50 עמודים בספר. היית שוכב שם על הערסל, עם הספר ביד ומנופף לי לשלום. אז, יניב, בבקשה ממך, מחר, כאשר אתעורר לעוד בוקר חדש, בבקשה תהיה שם ותעיר אותי מהחלום הזוועתי הזה. אוהב אותך, ומחכנה שתחזור, אמיר |
|
שיינברום, צ'ורי, פינקי, פיטרי, יניב אהוב כל תקופה והשם שלה.
הכל קורה כל-כך מהר, רק אתמול דיברנו בטלפון והיית אופטימי כתמיד, הבטחת שתשמור על עצמך.
אני כבר מתגעגעת לאיך שאתה עונה לי לטלפון, ושואל אם הבאתי עוגיות… אני מתגעגעת לישיבות הקפה אצלך בנדנדה, או בכל מקום שרק אפשר לשבת ולהתפלסף על העכשיו, האתמול והמחר. אני אתגעגע לתוכניות שלנו לצאת ולכבוש את שבילי הארץ "כי הרבה יותר חשוב להכיר קודם את המדינה שלנו", היית אומר. תוכניות שתמיד דחינו כי היו לנו עיסוקים אחרים. אני אתגעגע לטיולי ההרפתקאות של החורף, כשהכל רטוב ודווקא אז הכי חשוב לראות מה קורה בפרונקל, בלולים, במפל והכי כיף זה לחזור רטובים ומלאים בבוץ! "ובאמת מעין מה את מתבכיינת! זה רק בוץ." אני אתגעגע לתוכניות שלך שהשתנו כל שעתיים,- לעשות פסיכומטרי, לעבוד בקיבוץ, ללמוד היסטוריה, אולי פילוסופיה, או התגלית האחרונה: להיות ד"ר לאקולוגיה – "זה הרי הכי גאוני", ואז פרסת בפניי את כל התוכנית כיצד, אחרי שתלמד, תפתח נוסחה שתמנע את הפשרת הקרחונים וככה בסוף תציל את העולם! ואז התווכחנו, כי אמרתי לך שזה נשמע לי לא הגיוני שאם היה אפשר, מישהו כבר היה עושה את זה! אבל זה היה סתם לשם הויכוח, כי אני יודעת שאם היית רוצה גם היית מצליח! ומה שבטוח, כל יומיים לקפוץ לאיזה חנות טיולים לקנות נעליים, כובע או איזה תיק משוכלל,- כי מי יודע, מתי יזניקו אותך לאיזה טיול… איך נענת בהתלהבות לכל משימה ולא חשוב אם זה לסוע להביא מישהו מהרכבת, לקפוץ למחנה שמונים, לים, לפאב הקרוב ולהתעצבן על הבנות כמה זמן לוקח להן להתארגן. או אפילו סתם לבוא איתי לעקירת שן כדי להחזיק לי את היד.
אני נזכרת איך ישבת אצלי לפני חודש, והיית כל כך מאושר, היה לך טיול מדהים, הרגשת את החופש, אכלת מלא בשר ובזול! והכרת את שני. שני המדהימה, שכל כך הערכת ואהבת, הסברת לי שהיא אחרת, לא כמו כל הבנות. ובאמת היה שווה לחצות את דרום אמריקה בשבילה ולחכות לה שבועיים, ניסית במילים להסביר את החוויה המדהימה שחווית ואפשר היה לראות שלא מספיקות המילים.
אני אומרת "אני", ומתכוונת לכל אחד ואחד מהחבורה המדהימה שנאספה פה עם השנים במי-עמי, כל אחד וה"יניב" שלו. אנחנו יושבים ומעלים זכרונות – פעם עם פטרייה על הראש, פעם עם חצאית בין הבנות, עם לחיים של עגבנייה, אוהב את כל הסובב אותו, והחיוך, חיוך נצחי שאף אחד לא יוכל למחוק לך! וככה אנחנו נזכור אותך! מעיין עופר, מושב מי-עמי |
|
מילים אחרונות לחבר יקר
מה אפשר כבר לכתוב ולומר אחרי האבדה הכבירה הזו והאסון הנוראי שפקד אותנו? עברו כבר כמה ימים, הכאב והעצב טיפה דהו אבל עדיין ביני לבין עצמי, כשאני יושב לבדי ושוקע במחשבות, אני עדיין לא מעכל שאתה באמת איננו, שלא אזכה לפגוש אותך פעם נוספת, לשבת, לדבר, לצחוק ולהחליף חוויות. מי האמין שכשנפרדנו לפני קצת יותר מחודשיים, וסיכמנו כבר על הפגישה הבאה – מי חלם, בסיוטים הנוראיים ביותר, שזו תהיה הפעם האחרונה, שכבר לא נפגש יותר לעולם…
אתה היית ועודך כל מה שחבר יכול לבקש. אני חושב עליך ונזכר על כל הרגעים הנפלאים שבילינו ביחד – על שמחת החיים שלא ידעה גבולות, האושר שלא ידע שובע, האופטימיות, טוב הלב וההומור המטורף שהיו בך. אני זוכר בבואנוס איירס כשנפגשנו אחרי זמן רב שלא התראינו, איך ישבנו וקשקשנו שעות, זיינו את השכל אחד לשני והעמדנו פנים – שאתה מטייל חדש ושוקיסט, רווי שאלות וחששות, שואל שאלות מצחיקות ומטופשות, או שאתה טייס קרב בחופשה מהטייסת. ואנשים נוספים נכנסים לשיחה, מסתקרנים ושואלים שאלות ומקשיבים לנו בריתוק, ואנחנו ממשיכים במשחק תפקידים ונכנסים לדמויות, מציפים את כל אותם זרים בשטויות ובלבולי מוח ואח"כ יושבים לבד ומתגלגלים מצחוק. אני נזכר בימי בית הספר את הכיף והצחוקים שהיינו עושים, את תספורת הפטרייה המיתולוגית שכל הזמן ניסינו לדחוק בך שתשוב לגדל. את הוויכוחים והתיאוריות ההזויות שהיינו ממציאים. בטיולים שנתיים – שהיינו הולכים בנפרד מכולם, חבורה קטנה ומגובשת ועושים שטויות ומתיחות אחד לשני. את כל הוויכוחים וההתערבויות שלנו על פוטבול, איך תמיד צחקתי עליך שהקבוצה שאהדת הם כאלה לוזרים ותמיד מפסידים. אני זוכר את השיחות שהיו לנו, את החלומות המטורפים שהיו לך – לפתוח פאב במי עמי עם ברזי בירה אישיים, להקים מפלגה, לפתור את בעיית הזיהום בעולם, ולצאת לטייל בעולם – כמה אהבת לטייל, לראות עוד מקומות, לחרוש עוד שביל ולכבוש עוד פסגה. כשטיילנו ביחד תמיד נזפת בי על הבזבזנות שלי וגרמת לי להתכלב, טענת שככה נבזבז פחות כסף ויהיה לנו יותר זמן לטייל ונוכל לראות יותר מקומות. תמיד היית כ"כ מאושר וכ"כ שמח בחלקך, ידעת להפיק את הטוב ביותר מכל מצב, אפילו מהמצבים הקשים והאבסורדים ביותר ותמיד הסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני לא מצליח להיזכר בכל שנות היכרותי איתך, ברגע אחד שבו ראיתי אותך מבואס או עצוב. שמחת החיים תמיד קרנה ממך והדביקה את כל הסובבים אותך. חבריך לפלוגה בלבנון מספרים שלא ראו אותך פעם אחת בלי החיוך הורוד שמרוח לך על הפנים, כיצד תמיד עודדת ועזרת לכולם. שבדרך למארב קמת ראשון אחרי המנוחה ועזרת לכולם לקום, כיצד נסכת אופטימיות בכולם גם בסיטואציה הקשה הזו. אני בטוח שגם ברגעיך האחרונים לפני פגיעת הטיל חייכת והיית שמח ומאושר.
אני לא יודע אם יש אלוהים בשמיים ואם קיים גן עדן, אבל אם קיים כזה מקום – אני משוכנע שאתה נמצא שם. כי אם יש גן עדן אז הוא קיים ספציפית לאנשים שכמותך. אתה בטח מסתכל עלינו מטה עם החיוך הגדול שלך ולא מבין למה אנחנו כ"כ עצובים וכואבים. אחד הדברים שנותן לי את הכוח להמשיך הוא הידיעה שזה מה שהיית רוצה – שלא נתאבל עליך ולא ניתן לצער להשתלט עלינו. שנמשיך להיות מאושרים, אופטימיים ולחיות את חיינו.
אז יניב, אני רוצה להודות ולומר כמה אסיר תודה אני על הזכות שנפלה בחלקי להכיר חבר נפלא כמוך. גם ברגעים הקשים תמיד אוכל לחזור לזיכרונות ממך ולזמן שבילינו יחדיו והלב יתמלא שמחה ואושר. אני רק רוצה לומר לך, פעם אחרונה, כמה אהבתי אותך, כמה תחסר לי ולכולנו, תמיד נזכור אותך וננצור אותך בליבנו. יותם שנגר |
|
ליניב,
(מילים שכתב והקריא סרג'יו בטקס הזיכרון לארבעת בוגרי בית הספר המשותף במעגן מיכאל ביום א', 3.9.2006, יום פתיחת שנת הלימודים תשס"ז)
בן יקר,אני כותב דברים קצרים אלה לכבודך. עברו 21 יום מאז הקרבת את עצמך למען הבית שכל כך אהבת. מאז אותו יום ראשון ההוא ה- 13 באוגוסט , שיאו של קיץ עליז ומבטיח, אני, אמא וטל, חיים בכמעין סיוט שתכף מתעוררים ממנו. מתוך בור עמוק של יגון וכאב ,אני, מרים ראש ,מציץ החוצה ורואה את אמא שלך האוהבת, טל אחיך הנפלא והגאה בך כל כך. אני רואה את עשרות חבריך המתגעגעים אליך ,הבאים לחזק אותנו . אני מתעורר.מתעורר לחיים בלעדיך, בשר ודם. מתעורר לחיים שזיכרונות ממך מציפים אותי. זיכרונות על הסקרנות והצימאון לידע שפיתחת מאז היותך ילד קטן. על ילדותך הנוחה,על החיוך המלא והמפורסם שלך. וזיכרון מוחשי על החיבוק החזק האחרון שלך,לפני פחות מחודש. בן יקר, בחיינו , הורים , מורים , מפקדים ומנהלים אמורים להוות דוגמא ומופת ,כך צריך להיות .אתה הפכת את הסדר והיית אתה ,דוגמא ומופת לנו. בן יקר, לכבודך אני פונה לקהל התלמידים ומורים כאן בבי"ס שלך ומבקש: תהיו אתם דוגמא ומופת לסובבים אתכם. ודבר שני תגיעו הביתה היום, ותחבקו את אבא ואמא חיבוק אמיץ,חזק ואוהב. בן יקר, ראית עולם וחייכת לו… הענקת לנו ולעולם 24 שנים של אושר ושימחה ועל כך תודה! נזכור אותך תמיד אוהבים לנצח טל , אמא ואבא.
שלושים הריטואל הזה חוזר על עצמו ל' ימים כשחיוך ודמעה נמהלים בקפה שחור ומים קרים ומילים של יומיום מנסות לגעת בזיכרון צובט כשהלב יוצא אליכם והידיים מחבקות ונוגעות כי לא נותר אלא להיות. כ' באלול תשס"ו (למירטה, סרג'יו וטל שיינברום) ציפי צבר. |
נפל בי"ח באב תשס"ו
12.8.2006
לדף הזיכרון
עובדי בית הספר חוף הכרמל, תלמידיו ובוגריו, משתתפים בצערה העמוק של משפחת בן גיאת,
על נפילתו של בנה, רב"ט יער בן-גיאת, בוגר בית הספר, ביום שבת י"ח באב ה'תשס"ו, 12.08.2006, בקרב בלבנון.
יער בנם של אירע מורה לאומנות בבית הספר ושל יוסף.
אח לנהר שסיים השנה י"ב ולנוף העולה לכיתה י"א.
כמו שֶיַעַר
מילים ולחן: נדב ברנע
קולות עדינים דקים
עוד עוברים לפעמים ומחכים
כשהים יתבדה אל הגלים, כמו שֶיַעַר
קולות רחוקים של ילדים
ישובים, דרוכים ומצפים
כשיתבדו כנחל האובד בתוך הים, כמו שֶיַעַר.
פרחים נבולים בצידֵי הדרכים הידועות
עוד מחכים בשקט כמו שנחל
אהוב מחכה לאהובה כְּשיר צמא למנגינה
לשקט בשקט כמו שֶיַעַר.
כוכבים זוהרים מנצנצים
נֶאֶבדים בַּרִיק ובחלל
כשיפלו מי יהיה לבקש את מה שלא יהיה
את כל מה שהיה
פרחים נבולים בצידֵי הדרכים הידועות
עוד מחכים כשיתבדו בשקט כמו שנחל
אהוב מחכה לאהובה שיר צמא למנגינה
לשקט בשקט כמו שֶיַעַר.
יער! יום ראשון 13/8/06
בברכת הפרידה שלי מכיתה י"ב 6 – כיתתנו, הודיתי לך יער על
"הדברים הנכונים שנאמרו מפיך ותמיד בזמן הנכון"
הודיתי לך על האור שהארת מצבים מסובכים, הודיתי לך על האמת שנאמרה פיך ללא ניסיון לטייח.
בדרכך המיוחדת אתה ראית את הדברים בזוית המצחיקה שלהם, והיה לך פירוש אחר להאירם בחיוך.
אבל זו הייתה רק שורה אחת בנאום, למעשה אני מודה לך על מה שהיית, על מה שתרמת לכתה ולי,
על היותך הגבר שאפשר לסמוך עליו תמיד, וכשאני אומרת תמיד, זה נכון ויעידו על כך חבריך לשכבה,
לכיתה ולמגמת הקולנוע בה למדת.
בספר המחזור כתבו על האדישות שלך- כולנו הכרנו אותך היטב, הצגת את "האדיש"
אבל היה לך איכפת מכל דבר, נרתמת לעזרה, לצלם, לערוך, לסחוב את האוכל בטיול השנתי, להיות ולתמוך.
חברים רבים היו לך וכולם בלי יוצא הכלל אהבו אותך, עבורם היית תמיד מוכן, יער.
המילה השגורה בפיך הייתה אוווף, ואז ידענו, העניין יתבצע, יש על מי לסמוך.
אתה הילד הצנוע, המסתפק במועט, שאת כל כספו בזבז על משחקי מחשב, הילד העדין,
האהוב על כל הבנות בכיתה, היפה, המקסים, בעל חוש ההומור המיוחד שהצחיק אותנו ברגעים קשים.
אתה הילד שכל אמא הייתה רוצה, ילד חכם, נבון, בעל חוש הומור, צנוע וביישן, חתיך,
גבר לעניין, והכול בילד אחד.
בכל פגישה שלי עם אמא שלך, עירא, שאלתי אותה מה שלום הילד שלנו? שאלת פתיחה,
והיא בגאווה סיפרה עליך, על היכולת שלך לאבד דברים ולא לקחת ללב, על הפספוסים
שלך ועל ההצלחות שלך. היינו צוחקות ונהנות ממעלליך בלב מלא גאווה.
יער,
קשה לי לדבר עליך בזמן עבר, ואני זו שחשבתי שההזמנות שיזרמו אלי יהיו לחתונות
ולמסיבות ולא לדברים כאלה, קשה לי אפילו לאמור את המילה הסופית כל כך – הלוויה.
אני כבר מתגעגעת אליך, לחיוך שלך, לאווף שלך, לשלווה שלך, לך....
אוהבת אותך ילד שלי, ואוהבים אותך כל חבריך.
טניה, מחנכת י"ב 6
יום שבת 12/8/2006
נפרד מיער
יער, במעמד קשה ולא נתפס זה,
מבקש אני להיפרד...
יער, היית כבן בית אצלי במשך 9 שנים.
החברים הכי טובים ביסודי,
תמיד יושבים זה לצד זה בכיתה.
תמיד ביחד בהפסקות.
אני זוכר שתמיד חיית את הרגע, כבר מגיל צעיר,
אף פעם לא חשבת איך הולך להיות בעתיד,
לא תכננת שום דבר, פשוט חיית את החיים, נהנה מהם.
אני זוכר איך בכיתה ד',
היית מביא את החיילי צעצוע שלך לכיתה,
והיית משחק בהם בהפסקות, ולפעמיים גם בשיעורים.
ועכשיו, פתאום כבר אין חיילי צעצוע,
זה כבר לא משחק ילדים, זה משחק החיים,
זה הקרב האמיתי.
אני זוכר איך אהבת בחטיבה,
לשחק במשחקי מלחמה במחשב.
היינו משחקים שעות, נחים,
ואחר שוב חוזרים לשחק.
אני מנסה להסביר לעצמי שאתה איננו,
אבל פשוט לא מצליח.
ועכשיו, זה כבר לא משחק מחשב,
אתה מת, ואי אפשר לבקש משחק חוזר...
מצדיע לך –
מתן בנג'יו
19.08.06
עומד מול הקבר (נפרד מיער)
עומד מול הקבר...
הפתוח לרווחה
ובזווית העין רואה
שמביאים את ארונך
עומד מול הקבר...
הרב מתפלל לזכרך
ארונך כבר הורד
באמת קוברים אותך
עומד מול הקבר...
האפר פוגע בארון
אמך עליך מסתכלת
ואני בוכה עם ההמון
עומד מול הקבר...
מחפש את דמותך
ואתה רק שוכב שם
לא זז ולא נע
עומד מול הקבר...
מקריא לך הספד
על איך שהיית
וכל גופי רועד
עומד מול הקבר...
המילים בקושי יוצאות
מנסה, אך לא מצליח
לעצור את הדמעות
עומד מול הקבר..
מצדיע ונפרד ממך חבר
ובים של דמעות,
אני פתאום מבין
שלא נתראה יותר
מתן בנג'יו
אל נא תבכי מעל קברי
מקור: DO NOT STAND AT MY GRAVE ANDWEEP
המחברת: MARY ELIZABETH FRYE, (1905-2004)
תרגום: אפרת אבו
עיבוד: אלישבע טסלר
אל נא תבכי מעל קברי
לא שם מקום מנוחתי.
אני אלפי רוחות נושבות,
אני ניצוצות השלג הלוטפות
אני קרני חמה יוקדות
על שיבולי חיטה בשלות.
אני ניצת פרחי חצב,
אני גשם עדין בסתיו.
וכשתתעוררי אל בוקר של דממה
אני הוא משק כנפיים בשמי יה' -
כנפי ציפורים החגות מעל במעגל מחולל,
אני הוא אורם הרך של כוכבים בליל.
אל נא תבכי על קברי כעת
אינני שם; אינני מת.
הסנדלים של יער
החיבור שיער כתב בבגרות
רוח האדם במאבק במגבלות הגוף
רוח האדם הוא כוח רב עוצמה שמתגלה בדרך כלל במצבים הקשים ביותר של האדם, מבחינה פיזית ומבחינה מנטאלית.
הכוח הזה נובע בעיקר מהרצון לחיות. הכוח הזה יכול לחזק את האדם ברמה כזו שהוא לא יכול היה לשער או לצפות.
אפשר לראות זאת בגיבושים של הצבא בגיוס ליחידות המובחרות. אז מגלים את ההשפעה של כוח הרצון על היכולות
הפיזיות של הבן אדם. הגיבושים של הצבא הם חלק מהמשימות הכי קשות שאדם יכול לסבול אותם
ולכן ברך כלל רוב הצעירים פורשים באמצע. רק אחוז קטן זוכה להצלחה בגיבושים. בגיבושים הצבאיים
לא רק בעלי כושר גופני גבוה מצליחים לעבור. אחרי כמה סיבובי ריצות מתישים, כבר לכולם אין כוח
ורק מי שיש לו רוח חזקה יכול להמשיך ולסיים את הגיבוש. ההשכמות המאוחרות בלילה גם הן
מאד משפיעות על הרצון. לא משנה כמה כוח פיזי יש לבן אדם לקום באמצע השינה למסע,
זה דורש הרבה יותר מסתם כוח פיזי אלא חוסן רוחני. גם בשביל המוראל וגם בשביל להמשיך עד הסוף.
בין החולים במחלת הסרטן יש מקרים רבים שכבר לא מצליחים לרפא, לטפל ולעזור.
ואז החולה חייב לשמור על רוח חזקה כדי לנסות לשרוד. הדבר היחיד שמשנה במצבים כאלה הוא האם אתה רוצה את
החיים שלך מספיק. כי לא תמיד שורדים את המחלות האלה ולא הרבה מהחולים מבריאים באופן מלא.
לא רק במקרים של סרטן אפשר לראות השפעה של רוח האדם על התוצאה, אלא גם במקרה של
כריסטופר ריב ניתן לראות דוגמא [ יורם מלצר, 2004 ]. הפציעה של השחקן כריסטופר ריב
אובחנה כנכות מוחלטת מהכתפיים ומטה, אבל באורח פלא הוא הצליח לשפר את מצבו עד למצב
של נכות רק לשתי הרגליים. אין תשובה ממשית לתופעה זו אבל אנשים אוהבים להאמין בכוח הפנימי
שטמון בהם כדי שברגע שהם יצטרכו את הכוח הזה הוא יהיה שם לצידם.
דוגמא נוספת היא מתחום הבידור המתופף של להקת הרוק " דתי לפרד " איבד את היד שלו בתאונת דרכים.
אך אסון זה לא מנע ממנו להמשיך לעשות את כל מה שהוא יכול, כדי להמשיך לתופף על התופים.
אבל הוא נאלץ לעשות זאת ביד אחת. כאשר שומעים אותו מתופף לא עולה על הדעת שהוא עושה זאת ביד אחת.
הוא נשמע כמו מתופף לכל דבר ודי קשה להאמין אם לא רואים זאת במציאות.
גם בילדים קטנים אפשר לראות את הכוח הזה. למשל לפני כמה שנים ילד בן ארבע יצא לשייט סוער עם אביו ודודו.
באמצע ההפלגה התהפכה סירת הגומי שלהם והילד נאלץ להיאחז בגדה של הנחל שהייתה סלעית ומשוננת.
במשך שעתיים הוא אחז עד שהגיעו כוחות החילוץ והורידו אותו משם. אין סיכוי שילד בן ארבע היה
יכול להחזיק את משקל גופו שעתיים שלמות אילו לא הרוח החזקה שעזרה לו לעשות זאת.
דוגמא נוספת של המוזיקאי המפורסם, בטהובן בכבודו ועצמו, שנעשה חרש לאחר שהלחין את מיטב יצירותיו,
לא עצר והמשיך לכתוב יצירות אומנות. בטהובן עשה זאת בעזרת הזיכרון שלו ונתן לו את היכלות
לזכור בעל פה את הצלילים ולכתוב אותם ישירות על דף. בטהובן ידוע בעיקר בגלל היצירות שלו
אבל רבים לא ידעו שהוא כבר היה חרש כשכתב אותן.
לסיכום רוח האדם שוכנת בכולנו. אך השימוש שלנו ברוח זו מגיע בעיקר במקרי חירום
כאשר נשקפת סכנה אמיתית לחיינו. הכוח הפנימי הזה מחזק אותנו לא רק בצורה פיזית אלא גם מנטאלית.
רוח האדם הוא מה שגורם לנו להמשיך לרצות לחיות עד הרגע האחרון. גם כאשר נראה לנו שאין עוד סיכוי,
תמיד יראה לנו שעדיין אנו יכולים להינצל ולא משנה באיזה צרה אנו נמצאים.
יער ואהבתו לצילום
כל כך שמח... רגוע, שלם עם עצמו
אסף גורן ז"ל
11.6.1998 - 11.6.1980
11.6.1998 - 11.6.1980
ענבל שרפשטיין ז"ל
27.3.2003 - 16.2.1986
קישור לאתר לזכרה של ענבל שרפשטיין
קישור לאתר שרפשטיין ענבל ז"ל – משרד הבריאות
ענבל שלי – תלמידתי – אלופה שלי!
ביום צלול וכחול שמים זה –
אנו מוסרים אותך למלאכי עליון.
וכיצד נשאר אנחנו פה?
מי יקבל את פנינו בחיוך ענק?
בגרביים בשלל צבעי הקשת?
באנרגיה שלא נגמרת? מי?
איך נכנס לכיתתנו ונביט בשולחן השני מצד שמאל ואת אינך?
ומי לא תשב איתנו בשיעור – ותעיר ותצחיק ותתווכח בתבונה? ברגש?
עם מי נחגוג עוד אליפות ועוד ניצחון ועוד חגורה? ומי תצלצל אלי בסוף אימון מתיש?
בסוף ניצחון מזהיר?
יקירה ואהובה – יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
יש אנשים שזיו זכרם מאיר – כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו.
אך את? אורך האיר בחייך – האיר אותנו חמם אותנו – בשמש נעוריך.
ומאחר שאינני יכולה להיפרד ממך – אני לא נפרדת.
אין זה מטבעו של עולם זה – שאת תשכבי כאן ואנחנו סביב קברך.
אין זה טבעי – שלא יהיו כאן כרגע – עננים קודרים שחורים – בוכים – כמוני.
אז היי שלום רק לעת עתה –
נוחי לך בשקט ובשלווה –
הביטי עלינו ממרומי שמים כחולים אלו.
ודעי – בכל רגע בכל שניה, עד כמה אני אוהבת אותך –
ושלאף רגע ולו הקט ביותר, אינך לבד.
ענת מיטלמן, מחנכת י"א 6
ילדה שלנו, אוצר שלנו, נשמה שלנו.
כמה כוחות שאבנו ממך. תמיד היית כל-כך חזקה, פיזית ונפשית. ידעת לתת כל כך הרבה, לתמוך כל כך. ועכשיו?
מי ימלא אותנו, המשפחה שלך, כוחות להתמודד עם האובדן?
ממי אשמע בטלפון: "פָאפָא קָאק דִילָה?"
מי יתלונן לי "פָאפָא אוּצִ'ין באָלִיט".
ידעת כל כך הרבה נצחונות בחייך הקצרים.
עד הרגע האחרון האמנו שתנצחי גם את הקרב האחרון שלך,
לא יכול להיות שתפסידי!
הרי תמיד היית ווינרית!
חזרנו מבית החולים הביתה ומצאנו בית ריק, אך מלא נוכחות שלך.
חפצייך האישיים מפוזרים כרגיל בכל פינה.
רק החדר שלך מסודר, כי גל תמיד דאג לסדר אותו בשבילך.
האהבה שלך ושל גל, אהבה כל כך יפה, כל כך עדינה.
האהבה שלכם מילאה את הבית.
ביום ההולדת שעשינו לעדיה במועדון האסם ישבתם פעם ראשונה ליד אותו השולחן, כל האחים, עם בני ובנות הזוג שלכם.
היית ספורטאית גדולה. ג'ודו, סקי, כדורגל, באולינג – בכולם הצטיינת ותמיד שאפת להיות הכי טובה. מכבי נתניה הייתה אחת האהבות שלך.
יום לפני שעזבת אותנו ביקשת מאביעד שיביא לך לבית החולים משהו של מכבי נתניה.
וכמובן הג'ודו. ג'ודו היה מרכז עולמך זה עשר שנים. כל כך התכוננו לקיץ הזה, בנינו תוכניות והכל התרסק.
לקראת ליגת הקיץ ביקשת מטריש להביא לך חליפה כחולה מגרמניה. רצית שבַּלִיגהיהיו לך בגדים חדשים.
ועכשיו, מי ילבש אותם?
מי יעשה אוּ– גוֹשי מהיר ומדהים?
ילדה שלנו.
אהבה שלנו.
אנחנו לא נפרדים ממך, כי את תמיד תהיי איתנו.
הנוכחות שלך פשוט לא תעזוב אותנו לעולם.
אוהבים אותך כל כך.
אבא, אלי שרפשטיין
גוזל שלי
כשנפרדנו נשארת כל כך יפה, הילדה הכי יפה בגן.
לא הפסקת לחייך.
היית כל כך קדושה ויפה, חזקה וטהורה.
ואי אפשר היה להיפרד.
כל הזמן רוצים להגיד שלום אחרון וחוזרים עוד פעם, ועוד פעם.
זה לא יכול להיות! עינביס שלנו.
פיצי.
כלכך קטנה, רק בת17.
את אף פעם לא הלכת בלי להגיד שלום.
את לא הלכת, את איתנו, זה רק הגוף.
יצאת לטייל ותחזרי, תחזרי.
עמיחי
אני מנסה לחשוב איך להתחיל לכתוב,
על משהו שנראה כאילו הוא נגמר וכבר איננו,
אבל הוא עדיין פה ולא הולך לשום מקום.
נשמה, את פה ולעולם לא תשכחי מהלב שלי, מהלב של כולנו.
אני מנסה איכשהו לעכל את מה שקורה, אבל פשוט לא מסוגלת.
ואיך אני יכולה לחיות בלעדייך?
להתעורר בבוקר בלי לראות אותך ולחבק אותך כל-כך קרוב אלי.
בחיים שלי לא חשבתי שניפרד, ובעיקר לא ככה.
אני לא מאמינה שיש עוד כל כך הרבה דברים וכל כך הרבה הרפתקאות שלא יצאנו אליהן וחלומות שלא הגשמנו ביחד.
בלה שלי, כל כך קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי שאת איתי ושאנחנו במרחק הליכה או טלפון אחת מהשנייה.
איך ממשיכים לחיות מכאן?
מאיפה לוקחים את התקווה והרצון להמשיך לחיות ואת הכוח להמשיך הלאה ולקוות לטוב?
אהובתי שלי, בחיים לא תדעי כמה אהבתי ואני עדיין אוהבת ואני תמיד אוהב.
שום דבר שקיים בעולם לא יקח ממני את המעט שנשאר לי ממך, מהחברות שלנו,
ואת הזכרונות והמקום בלב ובנשמה.
כל יום שעובר וכל דקה שחולפת את תהיי במחשבות, ברגשות ובכל המעשים שלי, עם חיוך מדהים על הפנים והאהבה שאף אחד לא יודע לתת.
יפה שלי, אני כל כך אוהבת וכבר מתגעגעת.
שירלי
בלה (ענבל) היקרה ז"ל.
המילים הבאות יוצאות מהלב, כי השכל פשוט לא קולט,
המילים הבאות שואפות להגיע הרחק, למקום בו נשמתך תשוטט.
בלה,
אני רוצה להודות לך שנתת לי להתקרב אלייך ולהכיר את מי שאת באמת,
אי שם במעמקים, תחת שריון מחוספס ודיבור מתלהט.
להתבונן בך מקרוב ולראות נערה שמחת חיים ורוגשת,
כזאת שעצם השהייה במחיצתה מעלה בך חיוך אמיתי.
תודה שהיית, פעלת, תרמת ולא ויתרת,
עמדת על דעתך, עם האמת הפנימית, הרגישות והתחושות הכל-כך אופייניות לך.
תודה על המילה הטובה שיצאה ממך בכזאת טבעיות,
בלי לחשוב פעמיים ובלי לעשות כל חישובי כדאיות.
תודה אישית על ה"רוננצ'וק" כפי שנהגת לכנות אותי,
שכה המחיש עבורי את מידת הקרבה אלייך והחיבה ההדדית שבינינו.
בלה,
את תחסרי לנו, למעשה את כבר חסרה,
בהמשך הפעילות שלנו לאורך כל שנת י"ב, בחג מחזור,
בהפלגה, כשהחברים שלך יתגייסו, ייצאו לשנת שירות,
יחיו את החיים,
את תישארי כאן, בחלקת הקבר שלך מאחור,
בזיכרון ולא במעשים.
אני יודע כמה חיכית לזה,
וכמה חשוב היה לך ליטול חלק פעיל בהכל,
וכמה נרגיש בחסרונך באותם מקומות שבהם התרגלנו לראותך.
היי שלום, בלה, באשר הלכת,
אנחנו כאן נישא את שמך כמה שרק נוכל,
אני מבטיח לך בלה, שיחד עם המשפחה,
החברים ובני כיתתך, נעשה הכל כדי להנציח את זכרך,
בכבוד השמור לשכמותך.
אוהב ומבכה על לכתך בטרם עת,
רונן לוי.
ענבל שלי – תלמידתי – אלופה שלי!
ביום צלול וכחול שמים זה – אנו מוסרים אותך למלאכי עליון.
וכיצד נשאר אנחנו פה?
מי יקבל את פנינו בחיוך ענק?
בגרביים בשלל צבעי הקשת?
באנרגיה שלא נגמרת? מי?
איך נכנס לכיתתנו ונביט בשולחן השני מצד שמאל ואת אינך?
ומי לא תשב איתנו בשיעור – ותעיר ותצחיק ותתווכח בתבונה? ברגש?
עם מי נחגוג עוד אליפות ועוד ניצחון ועוד חגורה?
ומי תצלצל אלי בסוף אימון מתיש?
בסוף ניצחון מזהיר?
יקירה ואהובה –
יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
יש אנשים שזיו זכרם מאיר – כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו.
אך את? אורך האיר בחייך – האיר אותנו חמם אותנו – בשמש נעוריך.
ומאחר שאינני יכולה להיפרד ממך – אני לא נפרדת.
אין זה מטבעו של עולם זה – שאת תשכבי כאן ואנחנו סביב קברך.
אין זה טבעי – שלא יהיו כאן כרגע – עננים קודרים שחורים – בוכים – כמוני.
אז היי שלום רק לעת עתה –
נוחי לך בשקט ובשלווה –
הביטי עלינו ממרומי שמים כחולים אלו.
ודעי – בכל רגע בכל שניה, עד כמה אני אוהבת אותך –
ושלאף רגע ולו הקט ביותר, אינך לבד.
ענת מיטלמן, מחנכת י"א 6
בלה,
אנחנו לא מאמינים שאנחנו עומדים פה וכותבים לך.
את, שידעת לחיות יותר מכולנו.
אנחנו פשוט לא מאמינים שזה קרה ועדיין לא מעכלים.
בלה, היו לנו כל כך הרבה דברים לעשות ולהגשים ביחד ככיתה ואיתך כחברה.
אבל עכשיו אנחנו צריכים להמשיך את החיים.
ואת תמשיכי לחיות בתוכנו ותהיי מלאך ששומר על כל אחד מאיתנו.
גם כשנכנסתי אלייך לחדר והחזקתי לך את היד, נתתי לך נשיקה,
והעיניים שלך כאילו הסתכלו אלי ודיברו שפשוט לא להאמין.
היינו 26 ילדים בכיתה ועכשיו 25, המספר הזה שירד כל כך משמעותי.
את היית חלק בלתי נפרד מהכיתה, תמיד מרכז העניינים.
שמחה אנרגטית, מדהימה, יפה, מיוחדת, אוהבת מצחיקה, מלאת שמחת חיים, רגישה וספורטאית מצטיינת.
כל אלה ועוד הרבה הן התכונות שמאפיינות רק אותך, ילדה שאנו כל כך אוהבים.
כל מה שעשית, עשית בדרך מיוחדת ואופיינית רק לך.
בגדנ"ע – חניכה מצטיינת – למרות כאבי הגב.
במסע לפולין – מסתובבת עם חצאית קצרה גם כששלג יורד מסביב.
בג'ודו – אם נתחיל זה לא יגמר לעולם – ממש אלופה!
מחייה את מפגשי הכיתה ותמיד במרכז העניינים.
ועכשיו, מה יהיה כשניפגש לשיחה כיתתית? מי יעשה לנו שמח, ישים מוסיקה ויעשה בלאגן?
השיחות יהיו כל כך שקטות, רגועות וחסרות בלעדייך.
ככה זה לא היה אמור להיגמר.
היינו אמורים כל הכיתה לעבור את השנה הכי משמעותית ומגבשת בחיינו,
אבל השנה הזאת לא תהיה כמו שקיוינו,
ואיך נעבור את הגיבוש של הכיתה כשאת לא חלק ממנה?
בלעדיך, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
בחיים לא חשבנו שבגיל כל כך צעיר נצטרך לעמוד ולהיפרד מאחת מאיתנו.
זה פשוט לא נתפס.
אנחנו לא אמורים לקרוא הספד על חברה שלנו בגיל 17 – בשלב כל כך מוקדם בחיים.
להספיד חברה זה לא משהו שמלמדים בבית ספר.
כשחושבים על מה שיכול היה להיות, יודעים שאיתך בטוח היה טוב.
עם כל החלל שהשארת לנו, אנחנו עומדים פה ומבטיחים מול כולם שאת השנה הזאת נקדיש לך,
ובכל רגע בשנה זו, נזכור שזה בשבילך ונחשוב עליך בלי הפסקה.
נתגעגע, וכבר מתגעגעים.
תזכרי שבשבילנו את תמיד אלופה ותדעי שתמיד תהיי חלק מהכיתה ומאיתנו כיחידים.
אי אפשר לסכם את החיים שלך על דף נייר, כי יש עוד כל כך הרבה דברים להגיד.
אז פשוט נומר לך כמה אנחנו אוהבים אותך תמיד, וזה מה שתיקחי איתך למעלה.
אוהבים מאוד מאוד, כמו שאת לא יכולה לתאר.
כיתת תמירון.
גלעד ליעם ז"ל
1989 - 2003
קישור לאתר ההנצחה במעגן מיכאל
ברגע של חולשה -
אנחנו קמים ועוזבים.
ברגע של חולשה אנחנו בורחים מהחיים,
ומשם אין חזרה,
אין יציאה,
יש רק כניסה.
ילד עוזב לעולם של מלאכים.
ילד מלאך בורח מהחיים.
ילד פורש כנפיים ועף.
ילד קטן שבשביל אחרים הוא מלאך.
מלאך קטן היה עצוב.
מלאך קטן צעק.
למה לא שמענו ? למה לא מנענו ?
חיבוק קטן, מילה טובה, הבנה.
מלאך קטן עוזב ולא ישוב.
מלאך קטן בארץ אחרת,
ארץ נהדרת.
מלאך קטן השאיר בור,
אותו לעולם לא נסגור.
לא רוצים לשכוח לא רוצים לזכור.
לא מאמינים,
מלאך קטן כבר לא בחיים.
עזבת ... הלכת... אולי ברחת,
אבל למה לי לא קראת ?!
דברים לליעם מאמא ליעם,
קשה לנו מאד להפרד ממך.
אנחנו אוהבים אותך ואתה יודע זאת.
אבל זה לא עזר לך מול הכעס והיאוש שעלו מתוכך.
יותר משנה אתה שוקע בים של יאוש וניסינו להציל אותך –
כל כך הרבה אנשים הושיטו לך יד כדי למשוך אותך לחוף מבטחים ואתה
השתדלת להעזר בנו בכל כוחותיך.
לאחרונה חיינו בתחושה שזה הצליח חזרת לחיים ובנית תוכניות לעתיד.
התחלת לנגן בגיטרה וגם השקעת בתופים כדי להיות עוד יותר טוב בזה –
רצית ללכת לראות את מופע המטל הראשון שלך בעוד כמה שבועות ותכננת אפילו להופיע עם להקה ביקנעם.
ואז פתאום אתמול בא לך מעצמך עוד גל של כעס ויאוש ובמקרה אני לא הייתי שם כדי לזרוק לך עוד גלגל הצלה –
ואז הפעם הזו - טבעת באמת.
ואנחנו, הוריך, עדית, ערן ואמיר וכל האנשים האחרים שהכירו אותך ובאים היום ללוות אותך בדרך האחרונה, אנחנו בוכים על ההחמצה האדירה שלא איפשרה לך לחיות מעבר לגיל ארבע עשר וחצי.
נזכור אותך תמיד
אוהבת וכואבת
אמא
קרה לנו אסון –
איבדנו את ליעם.
זה מצב קשה, כואב ובלתי נתפס.
ככל שננסה להבין את המעשה, לא נצליח.
לליעם היו קשיים.
בשנה שעברה היה לו קשה להתחיל
את היום ולהגיע לביה"ס.
היה לו קשה להתרכז וללמוד.
במשך תקופה ארוכה חברים לכיתה
הלכו אליו הביתה והביאו אותו לביה"ס.
הרבה תלמידים היו בשבילו.
גם מבוגרים ידעו על הקשיים וניסו לעזור.
דוקא השנה, נראה היה, שהתחיל טוב יותר.
ליעם היה מגיע כל יום ללימודים והתחיל עם רצון להשתלב בלמידה והצליח,
השקיע במוסיקה שאהב.
אנחנו לא יודעים מה עבר עליו אתמול.
יתכן ורצה לבדוק עד כמה רחוק ניתן ללכת ולא למות.
יתכן, ברגע של משבר באמת רצה למות.
החלטה שגויה ברגע של משבר.
חשוב לנו להגיד –
התאבדות היא לא פתרון לקשיים, לכאב.
זה סוף הדרך ממנה אין חזרה ואין תיקון.
אסור לוותר על החיים, זאת המתנה האישית הכי משמעותית של כל אחד.
חשוב, לחפש אדם, חבר שיכול להיות בשבילך, לעזור.
לליעם היו הרבה חברים ומבוגרים
שאהבו והעריכו את המיוחד שבו.
כואב לנו שאיבדנו אותו.
זה היה המסר שניסינו להעביר במהלך היום במפגשים של המחנכים והמורים בכיתות.
הרבה ילדים הגיבו קשה, בכאב ובצער.
לכם, כהורים יש תפקיד חשוב ברגע זה – להקשיב, לתמוך, לעזור, לשים לב לתגובות קשות.
הלוויה של ליעם תתקיים מחר ב- 17:00
בקיבוץ מעגן מיכאל.
חלק מהילדים יבחרו להגיע ללוויה.
על פי בקשת קיבוץ מעגן מיכאל
ניתן להגיע ללוויה אך ורק עם אחד ההורים.
דרורה שגב
יועצת שכבת ט'.
החודשיים האחרונים היו שירת הברבור שלך,
ליעם, ואנחנו לא שיערנו.
ביום שישי האחרון תופפת לנו את אקורד הסיום שלך כפי שרק אתה ידעת .
אני זוכרת שהתבוננתי בך ביום הראשון ללימודים של שנה זו, חשבתי לעצמי שהשמנת קצת
וזה כל כך מתאים לך.
כאילו השמנת מנחת. מעט נחת אחרי שנה כה קשה.
כשאמרתי לך שאתה נראה נפלא חייכת אליי בחיוך הנבוך שיש בו שתי אמירות: חלקו מחפש קשר בכמיהה וחלקו מוציא תמרור אזהרה לא להתקרב,
אתם לא תיגעו בי.
שני החלקים נאבקו זה בזה בתוכך כל הזמן.
היום אנחנו כאן במקום שאין ממנו חזרה אחרי שהחלק השני גמר אותך אבל אני והילדים וכולם רוצים
לזכור את חלקך שחפץ חיים.
הרי ידעת על החיים כל כך הרבה
אבל למה לא הצלחת לחיות אותם?
על כל מה שקורה בעולם ובמדינה על כל נושא הייתה לך דעה מגובשת ולא פעם היית מעורר פרובוקציות ובהומור שנון מתריס נגד כל הצדקנים.
בשיעורים האחרונים באזרחות שמעתי את עצמי אומרת לא רק ליעם, אני רוצה לראות עוד ידיים, כי פשוט לא הפסקת להשתתף ולשתף אותנו בידע העצום שלך. באחת השיחות האחרונות שלנו שאלתי אותך METAL איך זה מסתדר לך לשמוע גם מוזיקה קלאסית וגם אמרת שזה לא רק מסתדר, זה אפילו משלים אחד את השני וככה
אתה מאזן את עצמך עם המוזיקה.
ביום שישי האחרון היית כל כך יפה כשתופפת. חשבתי לעצמי שיש לך כל מה שצריך כדי להיות רוקיסט אמיתי .
יש לך את הכישרון ואת היופי הנוגה ובעיקר נשמה רגישה של אומן עם המון צבעים ולא מעט שחור כי משם הרי באה היצירה.
אני לא תיארתי לעצמי שהשחור הזה
יבלע אותך בכזאת עוצמה.
המומים כואבים וחסרים אותך כל כך.
כיתה ט '5 ,ילדי שכבת ט' בכלל וצוות המחנכים.
בושמת פרח
דבריה של עידית –
מנהלת חט"ב
תלמידים ומורים יקרים,
ימים קשים עוברים עלינו.
קשים ביותר.
איבדנו תלמיד, חבר, רע.
והכאב גדול.
שותפים אנו לצערה של משפחת גלעד ושל
קיבוץ מעגן מיכאל ובשם כולנו אני רוצה
לשלוח להם את תנחומינו.
שעת מבחן היא לנו ואנו עומדים בה בגבורה.
החברות, התמיכה ההדדית והמאמץ הגדול
שכולנו משקיעים כדי לחזור לאט לאט
לשגרת היום יום הם שיעמדו לצידנו.
הכאב האובדן והכעס ילוו אותנו עוד ימים רבים ,
אך לחיים יש כח גדול – בואו ניתן להם למשווך
אותנו חזרה, חזרה ללימודים, לחברים, למוסיקה ...
החיים יקרים כל כך ולפעמים קצרים כל כך, הלוואי שיהיה לנו זמן לכל הדברים שחשובים לנו, לכל האנשים שאנחנו אוהבים ...
המשוררת אריאנה הרן כתבה את השיר "בקשה"
היה טוב אלינו
ותן לנו הרבה הרבה זמן
זמן לראות את כל אחד לחוד
ואולי אף לאהבו,
זמן להביט בתקרה
ולחשוב על מה חושבים המלאכים,
זמן לדברים יפים
שבגללם כדאי לחיות,
לזמן להבלים הרבה
שמהם תצא חכמה ,
זמן להביט בעינים
וללמוד בעל פה את צבען.
והרבה הרבה זמן
לחשוב על כל אחד יחד.
אלו הימים האחרונים של תשס"ג ובפתח עומדת תשס"ד.
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
עמר זנדמן ז"ל
2005- 1988
סרבן שלנו,
לזחול בגדנ"ע התנגדת, נתת את הניתוח כסיבה,
מאז כבר שנה הכינוי דבק בך- סרבן הוא שמך.
השם קיבל משמעות חיובית והזמן עבר,
והגענו למצב שבו השם והזיכרונות זה כל מה שנשאר.
מכיתה ז' עברו כבר שש שנים,
במשך הזמן התגבשנו למין קבוצה של חברים.
צוחקים,אומרים שטויות שוכחים מכולם,
אילת טיול בתור מסכם, חויה שלא נשכח לעולם.
מומחיות בנשקים,קולות של טווסים,
למירי זינגר ולטניה לא מפסיק לעשות חיקויים.
חבר טוב ונשמה טהורה,
בדיחות ושטויות אומר כל דקה ודקה.
שולחים הודעה לפלאפון של סרבן,
מחכים שהוא יחזיר תשובה.
נזכרים ברובים ובשוט-גאן,
ונשאר להגיד רק על כל השנים- תודה.
חיוך רחב שנחקק בתוך הלב מתרוקן.
מליעוז, שיר, אוריה ומהחברים
עומר,
בכיתה ז' הכרתי אותך לראשונה,
ומאז כל דבר הקשור אלייך הביא לי אושר לנשמה.
הצחקת אותי בכל מקום, בכל מצב והיית בן- אדם עם לב זהב.
על קאונטר אהבת לדבר והיית אחלה חבר.
החיוך שלך נצור בלבי לעד,
חיוך קסום של בן-אדם מיוחד.
מקובי
עומר,סרבן,מוער.
קשה להאמין שעזבת אותנו, שכל מה שנשאר זה הזיכרונות.
איך נמשיך לחיות בלעדייך?
עם מי אני ישחק עכשיו סנוקר?
עם מי אני אישן בשיעור מכטרוניקה?
איך השארת לי את התפקיד להיות הכי גבוה?
אני מבטיח לך שפרוייקט הטושים יצא בדיוק איך שרצית.
אתה תחסר לי מאוד,וגם קולות הטווס שלך יחסרו לי.
אני אוהב אותך ומתגעגע אליך.
תמיד אהיה איתך ואתה תמיד תהיה איתי.
מיובל
סרבן אחי,
שנה אחת ולא יותר.
השנה הייתה הפעם הראשונה שבאמת התחלתי להכיר אותך.
אני יודע שכבר אמרתי לך את זה,בברכת יום ההולדת שלך
אבל אני רוצה להוסיף משהו שלא יכולתי להוסיף בברכת יום הולדת.
אני מתכוון למשפט שלא מקובל להגיד יותר מדיי בין חברים, בטח לא בנים.
ולא רציתי שתצחק עליי בגלל זה, כי גם ככה הברכה היתה טיפה יותר מדיי מרגשת לטעמי.
רק רציתי להגיד שאני אוהב אותך. היית לי כמו אח,אפילו יותר.
וזה אפילו יותר קשה להגיד עכשיו, כשאתה לא איתנו.
אתה חלק ממני,ולמרות שאנחנו מכירים רק שנה,
כמו בהרבה מקרים,האיכות קובעת,ולא הכמות.
אני לא אשכח אותך, בחיים.
אחד הדברים שהכי הצחיק אותי בך, היה הפרצוף שלך, ה"כאילו" תמים.
ואף פעם לא היה אפשר לדמיין מה עובר לך בראש, הקרימינלי לפעמים.
אף פעם לא אהבת יותר מדיי תשומת לב, ואולי בגלל זה,
או בזכות זה, תמיד הרגשתי בטוח לידך,ומוגן, כאילו שזה המקום הכי טוב להיות בו כרגע.
יכולנו לצאת מהשיעור, עם אותה הודעה שתמיד בישרה את סוף השיעור
בשבילנו- הודעת SMS שכתוב בה- "בוא החוצה".
איך אפשר להגיד "לא" להודעה כזאת בכלל?
כשהיינו יוצאים החוצה, אפילו אם לא הייתה מוסיקה או משהו מעניין
לדבר עליו כרגע, תמיד היינו מוצאים משהו, ואף פעם לא היה משעמם.
וגם אם לא דיברנו, התנחמתי בזה שאני יודע שאנחנו חושבים על אותו דבר. מאוד מוזר...
אני אהבתי נשקים , ואתה גם ידעת עליהם הרבה, ולימדת אותי.
ואני הדבקתי אותך בשגעון של קאונטר סטרייק, ולימדתי אותך.
תמיד היה לי אותך,וידעתי שגם אם אשלח לך הודעה ב-3 בלילה,
תוך 10 דקות הייתי מקבל ממך הודעה בחזרה.
אני מתגעגע אליך, מאוד. ואתה חסר לי, ותמיד תהיה חסר לי.
למדתי ממך הרבה, בין היתר, להכיר אותך,
חוויה שלא הייתי מוותר עליה בעבור שום דבר בעולם.
מקווה ששמעת את זה, כי עוד ניפגש, ונשלים את החסר.
שלום לך אחי, סרבן.
באהבה אמיתית, ובגעגוע, יונתן, סרדין.
עומר...
יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב לך... אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. ואיך להתחיל...
אז פשוט אני אכתוב את מה שאני מרגישה...
היית ילד מתוק, מצחיק, חייכן ומלא שמחת חיים.
אני לא אשכח לעולם את כל הזמן שבילינו ביחד... הוא לא היה רב...
קשה לי להשלים עם זה שאתה כבר לא כאן.
אני כל הזמן נשכרת בדברים שעשינו ביחד,
שזה היה בעיקר לצחוק, לשמוע שירים בדיסקמן שלך,
להתחלק בהם {שיר-שיר} ואם היה יוצא היינו מדברים על שדברים רציניים.
אני לא אשכח שהייתי כל הזמן רוצה את אותו השיר
ואיך שהייתי מתבכיינת לך על הציונים במתמטיקה וכל הזמן רציתי שתעזור לי....
אני זוכרת שהכי אהבתי להסתכל עליך כשחייכת...
היה לך חיוך יפה... כזה שלא שוכחים מהר... שלא שוכחים בכלל...
שנחרט טוב טוב בזיכרון... אז רק שתדע שהחיוך שלך הוא נצחי והוא יישאר בזיכרוני לעד.
אני רוצה להודות לך על כל הזמן הכיפי שחלקנו ביחד...
אתה תחסר לי מאד...(אתה כבר חסר)...
אוהבת ומתגעגעת מאד... טליה...
עומר יקירי
יש כל כך הרבה שרציתי להגיד לך ולא הספקתי,
כל כך הרבה שרציתי לדעת ולא סיפרת.
לא היה לנו מספיק זמן ביחד וכבר הלכת ולא אראה אותך יותר.
אבל מה שכן, אני אסירת תודה על הזמן שבילינו ביחד ודיברנו.
תמיד ניסית להצחיק אותי ולגרום לי להסמיק,
ותמכת בי כשהייתי בדיכאון. ואני רק רציתי להצחיק אותך,
כי תמיד רציתי שתהיה שמח ומבודר – שהשעמום יהיה רחוק ממך.
היית כזה בן-אדם טוב מכל הבחינות-אני לא יכולה לתאר
את כל התכונות שלך על דף אחד, אז אני אפילו לא אנסה.
עכשיו אני רק מקווה שיש משהו להצחיק אותך במקום בו אתה נמצא עכשיו.
I';m going to miss you, dude.
Love ya, man.
Tamar
עמר, מוער.
אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת את זה לך,
אני לא מאמינה בלדבר לאנשים שהלכו.
אבל אני מרגישה צורך להגיד לך כל כך הרבה דברים שלא אמרתי.
הגעתי לעין איילה לפני כ- 6 שנים והבנאדם הראשון שהכרתי היית אתה.
היית בנאדם מלא חיים, חברותי, תמיד ידעת מה לומר ומתי לומר את זה.
תמיד הצחקת אותי גם כשהיה קשה תמיד היה לך איזה משהו טיפשי להגיד או לעשות.
אני זוכרת שאהבת סאות'פארק ובכיתה ט' אפילו היה לנו שיר
שהוא רק שלנו מהסדרה. היית כישרוני בצורה מדהימה,
ובכיתה ח' אפילו כתבת סיפורים טיפשיים לעיתון השכבתי.
תמיד היינו רבים ומשלימים יום למחרת כאילו כלום לא קרה.
היית לי לידיד האמיתי הראשון שלי. היית שם בשבילי כשהייתי צריכה לדבר,
גם אם לא היה לך מה לומר, גם אם לא היה לי משהו רציני על הלב.
מה שבעצם רציתי להגיד זה שאני מצטערת. אני מצטערת שלא הספקנו להשלים.
אני מצטערת שלא נפרדתי ממך.
אני יודעת שהריב האחרון גרם לנתק, אבל התכוונתי להשלים איתך ולא הספקתי.
רק רציתי שתדע, אם אתה רואה את זה מהמקום שאתה נמצא בו עכשיו,
שאני אוהבת אותך כידיד וכאח. ואני מתגעגעת ואתגעגע תמיד.
אם היית יכולה להיפרד ממך המכתב הזה הייתי נפרדת, ואני יודעת שתמיד תהיה איתי, בליבי.
אוהבת תמיד, ברי
מוערשן
נשברתי ובכיתי כשחשבתי שאין אף אחד שישיר איתי את "כשהסוס הים והנגר".
במחשבה שנייה, נזכרתי שהייתי במתקן בדיסני לנד, מבוך של אליסה בארץ הפלאות והלוואי שהייתי יכול לספר לך עליו ולהראות לך תמונות...
אם רק היה לך מושג כמה שאתה מיוחד, כמה שתמיד חשבתי שאתה הבנאדם היחיד שאני מרגיש לפעמים שהוא ממש דומה לי.
לא יודע בדיוק מה, לא יכולה להסביר את זה במילים..
אני תמיד אזכור את כל השטויות הקטנות שהיו משותפות לנו פעם כשהיינו חברים טובים יותר.
כמו הסיפור על שני העכברים, השיחות לפני השינה שהיית בא אליי על הספרניות (אתה יודע למה אני מתכוון), את השעות שהיינו מבלים מול האורגנית שלי בבית, כל המנגינות והשטויות וההצגות שהיינו מכינים.
אחד מהדברים שעבו לי בראש כששמעתי שאתה בתרדמת היה שלא הספקת לממש הרבה מהאהבות שלך. הורג אותי לחשוב שכולנו נגדל, נתבגר, נחווה כל כך הרבה, נתחתן ונתאהב ואתה תישאר תמיד ילד יפה בן 17.
סיפרתי לכולם, למרות שבטח לא היית מסכים, על השיר שהקדשת לה, לדעתי זה מראה איזה בנאדם מדהים היית.
חשבנו לשיר אותו בהלוויה אבל לא רצינו לעשות לה רע...
עוד דבר, אני לא זוכר מתי הניתוח הראשון שלך היה, כל מה שאני זוכר זה שיכלתי להגיע אליו ולא הגעתי, ואני אוכל את עצמי גם על זה עכשיו...
אני בחיים לא אשכח אותך ולא אפסיק להתגעגע אפילו לשנייה..
ביום ששמעתי שנכנסת לתרדמת כל מה שרציתי זה לחבק אותך וקיוויתי שאולי איך שהוא תקבל את החיבוק שחיבקתי את עצמי באמצע הרחוב כמו מפגר..
תשמור על עצמך שם, אני מקווה שאתה מוקף בטווסים.. (:
אוריה
עמר (בלי ו') את המשפט הזה היית כל הזמן אומר לי
אין לי מושג מה אני יכולה לכתוב לך חוץ מזה שבאמת היית ידיד טוב ואמיתי ותמיד היית מצחיק.
אני זוכרת את כל השעורים שמהם היינו מבריזים רק שנינו ויושבים וסתם מדברים או את המכות שהיינו הולכים בדשא מול חדר קרמיקה.
עמר הכרתי אותך בכיתה ט' אני לא בדיוק זוכרת איך אבל זה לא נראה לי באמת משנה עכשיו, אני רק יודעת שכשהכרתי אותך ידעתי שאתה בן אדם חמוד, מקסים ואפילו מצחיק...
היו לנו רבה רגעים יפים היו גם כאלה ממש מצחיקים, זוכר את העבודה שעשינו ביחד על הבייטלס? זוכר שקראתי משהו באנגלית ואיך שהו הגעתי למסקנה שהם אחים? אתה ירדת עליי כל כך הרבה והשבעתי אותך לא לספר לאף אחד או שהייתי מרביצה לך? זה היה בהחלט קטע מצחיק. היו לנו עוד הרבה כאלו. אני זוכרת איך היית שם את הסוודר הכתום שלך כמו קני מסאות'פארק והיית מחקה אותו, זה היה מצחיק.
עמר קשה לי לדבר אליך בזמן עבר זה באמת קשה לדעת שאתה כבר לא איתנו.
אני יודעת שבשנתיים האחרונות דיי התרחקנו אבל רציתי שתדע שהייתי רוצה לחזור לידידות שהייתה לנו פעם, לצחוקים שהיו לנו, אבל אני יודעת שעכשיו זה לא יקרה.
עמר רק רציתי שתדע שאני מתגעגעת ותמיד אחשוב עליך ואני מצטערת שלא יצא לנו לדבר לפני הניתוח....
שלך, דוראן
עמר
זה קשה, כל מה שקרה, בלי סיבה, בלי פרידה.
אני מנסה להבין למה זה קרה כל כך מהר, כל כך צעיר.
עוד לא הספקת לעבור הרבה בחיים.
זה הלם בשבילי לשמוע את הבשורה ולנסות לעכל אותה.
אני חושבת שגם עכשיו לא ממש הפנמתי.
לראות אותך כל יום, לדבר איתך, לצחוק איתך, זה הפך לחלק מהשגרה.
מה נעשה עכשיו בלעדיך?
זה מין חור כזה שלא יתמלא אף פעם מחדש.
אני מקווה שיש שם משהו למעלה שיעזור לך להתגבר עלינו.
אוהבת ומתגעגעת
רותם
לעומר
רק התחילה השנה החצבים פורחים,
השמיים קצת כחולים וּקצת אפורים,
והלב שלנו בוכה. עומר שלנו לא איתנו.
חגי תשרי בפתח, ולא נאמר לך יותר שנה טובה.
הכיתה שלנו בוכה,
איך לא אקרא את שמך בבוקר?
איך אחפש אותך במבטי ולא אמצא?
וּמה יאמר יונתן היושב לצידך, והכיסא ריק ומיותם?
סתיו ברחובות וּבִּלבבנו ...
וכעת קשה להביט בעונות המתחלפות קשה להנות מהרוח הקרירה,
עומר שלנו לא איתנו.
זכיתי להיות המחנכת שלך שנתיים ושבוע וזה כה מעט,
ועולמך כה עשיר וּמלא:
למרות היותך שקט,
למרות היותך נחבא אל הכלים בלטת,
ביופיך, בצניעותך,
פניך מאירות מולי,
תמיד נמצא - בכל יום וּבכל פעילות.
איך אפשר בלעדיך ?
אין אנו שופטים;
אין אנו כועסים; רק בוכים ומצטערים:
על אהבות שלא מומשו, על חוויות שלא נחוו, על עלומים שנעלמו.
זוכרת, אוהבת,
שומרת אותך איתי בליבי לעולמים,
המחנכת שלך, נטע
כולם בוכים, לא מבינים איך הלכת, נעלמת לנו.
יצאת מהניתוח בסדר ואחרי 4 שעות הכל השתבש, למה?
ועכשיו אתה...
קשה להגיד את המילה, לא רוצה להגיד אותה! זה בכלל לא נקלט.
אני עדיין בטוחה שתופיע כאן בביה"ס והכל יחזור להיות כמו קודם.
בגילוי המצבה
עמר...
כמה פחדנו מזה הרגע, לגלול את האבן על פי הבאר...
לראות שזה אמיתי, ומונחת לה האבן.
אבן הרי מונחת על ליבנו כבר ימים ארוכים, אבן כבדה, כואבת קרה ומנוכרת
אבן שלא יודעת לנחם.
ומה תאמר לנו האבן על קברך הטרי? שם? תאריך?
את השם אנו יודעים ומגלגלים אותו בפינו בבכי,
תאריך? הרי תאריך זה יהיה חקוק על לוח חיינו לעולם, תאריך בלתי נשכח
אותו תאריך ... שלקח.
ומה נבקש בכל זאת מהאבן, מהמצבה?
מכובד האבן נבקש שתגן עליך,
מקור האבן – שיצנן את בערת הלב הכואב
מעוצמתה של האבן, שתתן לנו קצת מכוחה מחוסנה...
אך בעיקר שתגן ותשמור ולא תתן לשום דבר לפגוע בך יותר, שתהיה מוגן
ובטוח, כפי שנשמתך מוגנת וחבוקה בתוך הלב שלנו.
ושנבוא אליך לכאן לספר לך: על זריחה ושקיעה, על השמחות שלנו, ועל
הכאב, על יופי החיים ועל כיעורם, על צדק וחוסר צדק,
על חיינו בלעדיך
ואתה תשמע, והאבן תשמע,
את הבכי, את הצעקה ואין עונה, ואין מנחם.
קראה, נטע המחנכת של עמר ביום שישי 09.12.2005, גילוי המצבה
.. והנה חלפו להם שלושים יום, או אולי שלושים שנה?
שלושה ימים? שלוש דקות??
הזמנים מתבלבלים להם בראשי, אך הכאב קבוע, יציב, ענק, בא ממעמקים, מעמקים חסרי זמן.
לעולם לא נזכור אותך עומר לפי ימים, שעות, תאריכים.
לעולם נזכור אותך במימד אחר: של כאב, של געגוע של חסר – כל כך חסר!
מחר ערב יום הכיפורים ערב הסליחה והמחילה, הייה אתה שם במרומים מליץ יושר עבורנו,
קבל אתה את סליחתנו: ביופייך בצניעותך, בנועם הליכותך, בהיותך אתה – עומר.
קבל אתה את סליחת העולם שלא הטיב להשאיר אותך בחיקו.
קבל אתה את מחילת השמיים על שלקחו אותך מכאן, מאתנו.
יהיו ימים אלו שבין כסה לעשור: ימים למחשבה לסליחה, לצער ולגעגוע.
כבר לא פורחים להם החצבים, מיהרו לקמול, כבר החושך בא מוקדם, כבר הולך אור ונחלש...
ומה שמתחזק ומתעצם הוא – הגעגוע.
שלושים ימים, שלושים שנים, שלוש דקות...
היה ילד וראו איננו עוד!!
התכנסנו כאן היום כדי לציין את יום ה- 30 לפטירתו של עמר זנדמן, אחינו וחבירנו.
זה התחיל כבר לפני חודש, ביום חמישי כשנודע שלא הצלחת להתאושש מהניתוח,
ניתוח שהיה ניתוח פשוט – שעברת קשים יותר ממנו..שהוא סתם עוד ניתוח...
כבר אז, למרות כל התקוות, ידענו שמה שהיה לפני כנראה לא יהיה עוד.
והנה עבר כבר חודש, החיים ממשיכים, אבל לא קל. חסרות הבדיחות חסרים הצחוקים, חסר הוואי החיים שאפיין את הזמן ההוא. אין יותר דיבורים על קאונטר, אין את זה שצוחקים נעל זה שמדברים כל הזמן על קאונטר,.. חסר הייעוץ והעזרה כשאני נתקע.. תמיד רוצה לכתוב לך באייסיקיו לשאול, אבל פתאום אני קולט – "מה אני עושה?", ורק אז פתאום קולט שאתה לא איתנו.
אין מה להגיד... השתנו הדברים... אבל ממשיכים... חייבים...
אבל מה שנשאר לבקש ממקש? אולי לא יצא קודם, אבל בדיוק לפני יום כיפור אפשר לבקש סליחה... על כל הדברים, אפילו על הקטינים ביותר.
לסיום אאחל לך את הדבר היחיד שאפשר – מנוחה שלווה ורגועה היכן שאתה נמצא.
ליעוז
רקמה אנושית אחת
ביצוע: חוה אלברשטיין
מילים ולחן: מוטי המר
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו...
2008
דורון אסף ז"ל
25.4.1988 ח` אייר תשמ"ח - 14.1.2007 כ"ד טבת תשס"ז
ילדה שלי, מתוקהיפה, מלאך טהור שלא רצה לפגוע באף אחד ולא היה מוכן להיפגע.
|
|
"דורון אסף בבית"במסגרת מתא"ן – מפעל תרבות ואמנות לנוער, מתקיימות סדנאות בהם מאתרים ומטפחים בני נוער בעלי כשרון בכתיבה ומעניקים להם מסגרת מקצועית לפיתוח יכולתם האומנותית.
|
ערה ספנג'ין ז"ל
2011 - 1997
נולדה ב - 2.2.97
נולדה בניו יורק שבארצות הברית
לאמא נועה ברוש ואבא רוי ספנג'ין
לאחר כמה שנים נולדה אומה אחותה הקטנה של ערה
כיום בת 10
וכשנה לאחר מכן בספטמבר 2001
עלו לארץ והתגוררו בכפר האומנים עין הוד.
למדה בבית הספר כרמל וים שבעין כרמל,
ועלתה לחטיבה לבית הספר המשותף.
ערה טיילה בהמון מקומות בעולם עם ההורים והמשפחה.
היא הייתה ילדה מאוד אהובה ומלאת חיים,
שתמיד הסתכלה על הצד החיובי של כל דבר,
עם אהבה ענקית לסובבים אותה.
ערוש
אף פעם לא הבנתי או הרגשתי איך זה לאבד אדם שקרוב אליי,
ולפני קצת יותר מחודש הבנתי את ההרגשה כשאבדתי את אחת החברות הכי קרובות אלי,
מאז היום ששמעתי פשוט התחלתי להעריך דברים שלפני כן לא הייתה להם חשיבות מבחינתי,
אני בעיקר מעריכה את החיים שיש לי את הבריאות ואת החברים,
ותמיד עוברת בראש המחשבה מה יקרה אם אני הבאה,
מה יקרה אם זה יקרה למישהו אחר.
לכל אחד מגיע היום הזה שעולה השאלה הזאת שאין לה תשובה.
השאלה האם זה יקרה גם לי,
אומרים שבדרך כלל עם הזמן הרגשות עוברים אבל אני מחכה,
ועוד יש את החלומות עלייך ועוד יש ההרגשה שכיסא אחד בכיתה ריק ושהוא לא יתמלא.
כי ילדה כמון יש רק אחת,
הילדה עם החיוך שאף פעם לא ירד מהפנים שאף פעם לא כעסה או התלוננה,
ותמיד עוברת המחשבה שהיא לא הספיקה לעבור את הילדות
ובשנייה אחת כל החיים עוברים לה מול העיניים.
היא לבד שם.
לפעמים אני אומרת איך אפשר לשמוע שאומרים כל יום בחדשות בוקר טוב,
ולראות את השמש זורחת כל פעם מחדש לחשוב
שכל בוקר אני הולכת לבית ספר ולדעת שמישהו נשאר מאחור.
שיש מישהו שכבר לא יראה את הדברים שאנחנו רגילים כל יום לראות מחדש .
שבשבילו השמש כבר לא תזרח והילדות לא תחזור.
תמיד כששומעים סיפורים על מוות בחדשות או ברדיו
זה נשמע כל כך רחוק וזה תמיד נשאר בגדר הרדיו
ופתאום כזה כל כך קרוב אנחנו מבינים כמה זה כואב
גם אם זה לא ניקלט הדבר היחיד שעודד את כולנו
זה שלא כאב לך ובמשך כל הזמן הזה היית עם חיוך על הפנים
ועדיין השמעת לכולנו את הצחוק המתגלגל שלך שרק מלשמוע אותו גרם לנו לצחוק.
המזכרת הכי גדולה שהשארת לנו מאחורייך זה קבר ובית ספר שלם שבוכה בשבילך…
אוהבים ומתגעגעים תמיד!
להלן סרטון לזכרה
קישור לאתר עין הוד – הנצחה של ערה
עידן לוי ז"ל
2011 – 1995
עידן מת משפעת: "לא מעכלים, הוא היה בריא"
בני משפחתו של עידן לוי בן ה-15 מקיסריה, שנפטר הבוקר בבית החולים הילל יפה, יומיים בלבד לאחר שהחלו אצלו תסמיני השפעת, לא מאמינים שזה קורה להם: "הוא היה ילד בריא, לא היו לו אף פעם בעיות נשימה או אסתמה, לא מעכלים את ההידרדרות המהירה"
רענן בן צור 
פורסם: 04.01.11 , 17:57
ליאור יערה גרבר ז"ל
19/12/1978 - 30/07/2013
לי אור נולדה למרגלית ומאיר גרבר.
|
* שם קודם רינת
נוכחותה
גדעון רז ז"ל
26.7.1993 ח' אב תשנ"ג - 25.7.2013 י"ח אב תשע"ג
אני אלופה בכתיבת הספדים
|
|
ילד אהוב שלי
הקדמת לצאת, כאילו ידעת משהו שעליך להספיק כמה שיותר מטוּב החיים, וכבר באינקובטור בעפולה התחלת להפיץ אור ושמחה על כל סובביך, והבטרייה לא נגמרה לך עד הקֶצֶר המחורבן האחרון.
|
רועי קטלן ז"ל
18/05/2017 - 25/05/1975
רועי בוגר בית הספר.
בטקס ההלוויה
19.5.17רועיקי ילד אהוב שלי,לא מבינה דבר ממה שקורה כאן, ממה שקרה בשבועות האחרונים.בשבוע הבא היית אמור לחגוג יום הולדת, היית אמור להיות בן 42, ועכשיו אתה אינך, אתה רק כמעט בן 42. כשאבא מת, אמרנו כל כך מוקדם, ומה אפשר לומר עליך? עוד כל כך הרבה דברים היית יכול ואמור לעשות, ואני לא מבינה איך זה אפשרי שלא תהייה כאן, שלא תעשה.נולדת ביום ראשון ה- 25.5.75, ילד שני שלי, הגחת לעולם מהר, וכך גם נעלמת. במהירות מטורפת, רק אמרו שאתה חולה, רק תכננו טיפול, רק לקחנו אותך לבית חולים, רק אמרו לגלית שאין הרבה זמן, וכבר נעלמת. ואנחנו נשארנו כאן המומים, לא מבינים.25.5.75, כילד אהבת את התאריך הזה, אמרת שיש בו רצף יפה, אהבת את העובדה שהוא בחודש של סבא שמעון שכל כך אהבת. אהבת גם את העובדה שאתה הבן היחיד שלנו בין הבנות, לפעמים נצלת את זה בצחוק.היית ילד ג'ינג' טוב, שובב, ואחר כל הפכת לנער מוסיקלי, תופפת על כל מה שאפשר, הרבה על הברכיים, מקלות התופים היו חלק בלתי נפרד ממך. עם הזמן התחלת להתעניין בהגברה ותאורה, אהבת להתעסק בזה, עזרת למי שעשה הגברה בקיבוץ, ולא התעצלת. בגיל שבו בקיבוץ נערים בילו אחר הצהריים ובערב, אתה עבדת בחברת תאורה, לא בגלל או בשביל הכסף, פשוט כי אהבת כל כך את הקונסולות, את הפנסים, את הרמקולים, את כל הכַּבֵּלִים, את היכולת לשחק עם האורות ולהרים מבחינה טכנית מופע אור קולי מושלם. ידעת מה לעשות כדי שהרמקול לא ישמיע רעשים, הסברת לי שאסור שיעמדו בכל מיני זוויות. כל כך אהבת את העולם הזה של הארועים, וידעת שבזה תעסוק כשתהייה גדול.בי"ב, כשאף ילד כמעט בקיבוץ לא נסע לבד למקומות רחוקים כמו תל אביב, אתה שכנעת אותנו, את אבא ואותי, שתיסע לשם ללמוד הגברה ותאורה, ונסעת. למדת בהנאה, התמודדת עם החלקים הקשים והצלחת בענק בלימודים בשנה הזו. בטוחה שזו היתה אחת השנים הטובות יותר שלך.אחר כך בא הצבא, לא ממש אהבת שנותנים לך פקודות, אבל מצאת את דרכך לעשות מה שצריך, לרוב גם כמו שאתה רוצה.ובכל השנים מילדות ועד עכשיו, פרט לשנים של הצבא השיער הארוך, הצמה הג'ינג'ית היו חלק ממך. גדלת וטפחת את הצמה, שמרת שתהיה מסודרת, מתוחה היטב, לכן בקשת הרבה פעמים שאני אקלע אותה, למרות שיכולת לבד. כשגזרת סנטימטר, אמרת לי "הסתפרתי" ולא נפרדת מהצמה עד הרגע האחרון, עד עכשיו. הייתי אומרת תמיד שיש לי בן אחד ושלוש בנות, ולבן יש שיער הכי ארוך.ילד שלי, לאורך השנים, גם כשבגרת, היית ילד של אמא, ילד שלי, היית משתף אותי, מתייעץ איתי, נעזר בי, עוזר לי, דואג לי. כשידעת שמשהו כואב לי- שמרת עלי, כשאבא היה צריך עזרה, התייצבת. כשגרת בתל אביב, טלפנת כל יום לבדוק מה נשמע בבית, מה עם אבא, מה איתי, לספר איך עבר עליך היום ומה עוד מחכה. אני חושבת שאהבת מאד את מה שעשית רוב השנים, שעבדת במה שאהבת, ברדיו, בהפקות ארועים ובשאר עניינים אור קוליים כי היתה לך נשמה של אומן עם כל מה שכרוך בזה- יצירתיות בתחום שלך, מקצועיות, דיוק, יכולת לעוף עם הרעיונות, ובעיקר אהבה לכל מה שקשור בקול, בצליל, באור. בבית התחלת לאסוף דיסקים, ולאט לאט הגעת לכמה אלפים, ידעת בדיוק איפה כל דיסק עומד, ואם לקחנו אחד לשמוע מיד הרגשת שחסר. שמרת גם בקנאות על אוסף התקליטים שלך, ידעת שהוא שווה הרבה כסף, אבל לא נפרדת ממנו, כי אהבת.כשספרת לפני שבע שנים שמצאת אהבה, שמצאת את גלית, כל כך שמחתי בשבילך. היית מאושר באהבה שלכם, אהבת מאד את גלית, ואז הרמת את הפקת חייך, את החתונה שלך ושל גלית. חשבת על כל פרט ופרט, ידעת בדיוק איך אתה רוצה שיהיה, איך לממש את החלומות שלך ושל גלית, ולא ויתרת על אף פרט כולל עוגות לסבתא ניצה ולסבתא חנה לכבוד יום ההולדת שלהן, היית כל כך מאושר.ומתוך האושר הזה, האהבה הזאת, נולד בן. כמה גאה היית, כמה אהבת אותו, כמה טפלת בו מהדקה הראשונה במסירות, ברוך, באהבה ענקית של אבא. הרבה פעמים שמעתי אותך אומר דברים, כמו שאנחנו אמרנו...רועיקי, אני כותבת וכותבת, ולא מבינה מה פתאם, מה קורה כאן, איך יתכן שאני כותבת עליך, לא ברכה, לא מחשבות מה אתה יכול עוד להיות, אלא על מה שהיית. בכלל לא מבינה.בימים האחרונים הכל קרה מהר כל כך, ואתה סבלת כל כך. בשבת קראת לנו וביקשת בערב שניקח אותך לבית חולים. נראית כל כך חלש ופחדתי שזאת הפעם האחרונה שאתה יוצא מביתך. ביום רביעי לא התעוררת והרופאים חשבו שהגיע הזמן לתת מורפיום. ברגע של נס, התעוררת, וכשהבנת שלא נשאר לך זמן, בקשת לדחות את הרגע, אמרת שבעשר בערב תיקח. ידעת בצלילות שזה הסוף, ורצית לעשות עוד כמה שיחות, עוד כמה סרטונים למזכרת, כאבת כל כך ולא ויתרת. היה לך קשה לרכז את מחשבותיך, בקושי הצלחת לדבר, אבל עשית זאת. בקשת עוד ועוד שיחות אינטימיות עם גלית, בשיחה ביחד אמרת לנו איך ואיפה אתה רוצה שתהייה הלווייה, בקשת שלא יגעו בצמה, בקשת שנשמיע את השיר שאהבת כל כך, "רוקר חיי", וכמה הוא סמלי- "נגן, נגן, נגן, נגן, עד שהסיוט פה ייעלם". בקשת שנשמע ונעשה מה שגלית רוצה והבטחנו לך שכך יהיה, ואנחנו מבטיחות לקיים את כל הבקשות. ואחר כך, בערב, בשארית הכוחות, אמרת לכולנו להתקרב, דברנו, ונישקנו אותך. כל כך אוהבת אותך על שאספת כוחות שכאלה בתוך הסבל שלך, מאמינה שנפרדת רגוע ושלם עם עצמך. כשהיה כבר ערב, חושך בחוץ, שאלת אותי מה שעה, אמרת שכואב לך נורא, אבל לא הסכמת לקבל את המורפיום המרגיע רגע לפני עשר, כמו שהחלטת. הסתכלת עלינו, ואני ראיתי בעיניים שלך גם את הכאב, אבל עוד יותר את העצב הנורא של הפרידה. בעשר בקשת שיתנו, אמרת לי שמספיק, אתה לא יכול יותר עם הכאב, אמרת שיתנו לך את המורפיום ותישן וזה יהיה הסוף של החיים שלך, שהיית רוצה לחיות עוד, אבל ככה אין טעם, ואתה רוצה שקט. כשהמורפיום התחיל לזרום בגופך, ראינו איך לאט לאט אתה נרגע, שכבת דומה כל כך לאבא, רגוע, ישנת. אתמול, כשהגיע הסוף נלחמת בו שלוש שעות, ואנחנו לטפנו אותך, אמרנו לך שתשחרר את עצמך, שגלית שחררה אותך באהבה, שאנחנו משחררות, שכולנו רוצות שתנוח. הבטחנו שוב שנדאג לגלית ולבן המתוק שלך, שנספר עליך, איזה אבא נהדר היית, איזה בעל אוהב, איזה אח אהוב, מצחיק, עוזר, איזה בן היית לי ולאבא.רועיקי, ילד שלי, לא מבינה ולא מאמינה שזה מה שקורה כאן, מבטיחה שתמיד תהיה איתנו כמו שתמיד היית. עכשיו נוח לך בשלווה, בטח כבר פגשת את אבא, את סבתא חנה, את סבתא ניצה, את סבא שמעון, את אידה ויוסי של גלית, כמה אהבת אותם. עכשיו הם ישמרו עליך ואתה עליהם. ילד שלי, כל כך מוקדם, כל כך לא צודק שאתה אינך, כל כך מתגעגעות כבר אליך, כל כך אוהבות ונאהב אותך תמיד.רועיקי, ילד שלי, מקוות שעכשיו אתה שקט ורגוע, לא כואב יותר. כאן אתה כבר כל כך חסר.אמאדברים לזכרו מפי אחותו יערה קטלן:אחי הגדול בעל השיער הארוך רוב זמן, היה עם צמה מאז שהשתחרר מהצבא. שיער שצבעו ג׳ינג׳י שכל כך מאפיין אותו.רועי קטלן נפטר אחרי מאבק של חודש בסרטן אלים!מציגה קצת תמונות מהילדות שלי.הוא היה גדול ממני ב-13.5 שנים, אהב להציק לי לעשות שטויות איתי ובכלל לעשות דברים שהוא אהב כמו לתופף על ברכיים שלו וכשהייתי שואלת לא כואב לך בברכיים אמר שלא ועוד דברים. עם שנים התבגרנו, עדיין היו כמה קטעים משלנו ולאט לאט הפסקנו לעשות...אחי היקר, תודה שאיפשרת לי להיות איתך ברגעים האחרונים מתגעגעת מאד מאד, תמיד תהיה אח יחיד שלי, אזכור אותך תמיד כאח המשוגע שלי!!!עכשיו אתה עם אבא!אני אוהבת אותך מאד האחות הקטנה שלך! |
|
