בירן יונתן (ג`וני) 1927-1992

קישור לאתר הנצחה במעגן מיכאל

ג'וני,  עסק בהדרכה ובלימוד נוער מנעוריו עד סוף ימיו. היה בין יוזמי ומקימי ביה"ס האזורי חוף הכרמל. הוא הניח את היסודות האידיאיים, של ביה"ס שאמורים היו לייחד את ביה"ס הזה, מבתי- הספר האחרים.
יזם את הכנת העבודה העיונית של כל תלמיד. בימיו הספרייה נקראה "מרכז לימודי". 

עדי נחמני

9.11.1911 - 17.3.1992

קישור לאתר הנצחה של גבעת חיים איחוד

עדי היה מהספרנים הראשונים בספריית בית הספר המשותף חוף הכרמל

שחר משה  ז"ל   02/07/1913 - 27/12/1995

משה שחר חבר קיבוץ עין כרמל, היה נהג בבית הספר. בתקופתו למורים שרובם היו חברי קיבוצים לא היה רכב. משה הסיע את המורים  אל ומ בית הספר לביתם.

שמר יצחק (איציק) 1925-1996

קישור לדף הנצחה במעגן מיכאל

איציק שמר היה מחנך ומלווה של תלמידי מעגן מיכאל ובהמשך חינך כיתות אם מישובים שונים. לימד באמונה שלמה אזרחות וחינך לאזרחות טובה.

אמנון ונג

10.4.1943 -25.12.1998

אמנון עבד בבית הספר בספריית בית הספר. בזמנו הספרייה נקראה "מרכז לימודי" שם הנחה יחד עם צוות הספרנים את התלמידים בכתיבת עבודות אישיות ועבודות גמר.

אריה קסל

17.2.1999 - 23.4.1922

אריה קסל היה המנהל הראשון של בית הספר המשותף חוף הכרמל. חבר קיבוץ שדות ים.

חנה אברהמי

7.11.1925 - 5.4.1999

חנה לימדה היסטוריה בבית הספר המשותף חוף הכרמל. היתה חברת קיבוץ רגבים.

חנה גדלה בסביבה יהודית פעילה במילנו. עם כיבוש איטליה על ידי הגרמנים המשפחה ניסתה להמלט לשוויץ.
האם נפטרה, האב ושני האחים נלכדו בגבול ונספו באושוויץ.
חנה נשארה לבדה וכשהסתיימה המלחמה השקיעה את כל מירצה וכוחיתה בפעילות יהודית וציונית, בעיקר במרכז VIA UNIONE, אליו זרמו רב ניצולי מחנות השואה.
באותו הזמן קבוצת צעירים איטלקים התארגנו לייסד את תנועת ה"חלוץ" ולפתוח הכשרה לקראת העליה לארץ.
חנה היתה ביניהם ועלתה ראשונה בעליה ב' באוניה אנסו סירני בראשית ינואר 1946.
כיוון שעליתה היתה סודית, הצטרכה יחד עם קורט בלומנפלד שעלה באותה האוניה,
להחליט איפה להתחיל את חייהם בארץ. בהשפעת עדה סירני שהיתה פעילה בעליה ב' החליטו על גבעת ברנר,
אליה הגיעו אחרי כן המעפילים מהאוניות הבאות. כשמספר חברי הגרעין הגיע ל 16, הם החליטו לצאת מגבעת ברנר
כדי לייסד קיבוץ חדש. והצטרפו לחברי רגבים שכבר היו בכפר סבא במסגרת "עצמאות" ב 1949 הקיבוץ עבר למקום הנוכחי.

חנה נישאה לליצחק אברהמי, ותוך חמש שנים נולדו להם ארבעה ילדים. היא עבדה במטבח ובעבודות שונות,
עד שהתחילה ללמוד, קודם שנתיים באפעל ואחר כך שש שינים בסמינר הקבויצים בתל אביב ובבר אילן.
היתה מורה כ – 17 שנים. חנה לימדה בבית הספר בקיבוץ ובבית הספר המשותף חוף הכרמל.

מתוך דברים של הלנה מינרבי, רגבים

יצחק אברהמי

6.3.1920 - 12.3.1999

יצחק אברהמי היה מורה לערבית בבית הספר המשותף חוף הכרמל. היה חבר קיבוץ רגבים.

יצחק אברהמי נולד בתוניס, תוניסיה ועלה לישראל בשנת 1944. 

יצחק לימד ערבית בבית הספר המשותף חוף הכרמל.

יהודה הופרט ז"ל

נולד ביום שישי 16/3/1928,  כ"ד אדר ה'תרפ"ח

נפטר ביום ראשון 30/7/2000, כ"ז תמוז ה'תש"ס

יהודה נולד בשנת 1928, עבר כנער את התלאות הקשות של השואה,  בטרזינשטט ובאושויץ, ועלה לישראל לאחר נישואיו לחנ'קה, אותה הכיר אחרי השחרור במסגרת  פעילותם בתנועת הנוער "דרור-הבונים", והגיע לקיבוץ "החותרים". יהודה ראה את ייעודו  כמחנך וכמורה למדעים, לאחר שנגוז חלום נעוריו,  ללמוד רפואה. החל את דרכו המקצועית כמורה בבית הספר של "החותרים", לאחר מכן היה בין מקימי חטיבת הביניים של בית הספר המשותף "חוף כרמל", ניהל את בית הספר "חוף כרמל", בו לימד ביולוגיה, והרצה במכללת  "אורנים" על דרכי הוראה  מתקדמות. הנושאים בהם השתלם והעמיק היו

הוראת הביולוגיה, על רמה יחידנית , תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות (לאותה עת) והפעלת התלמידים.

דרכו התאפיינה  בחיפוש דרך אל לב התלמידים, לאתגרם לממש את הפוטנציאל שלהם, לאפשר לתלמידים החזקים להתקדם ולמתקשים להמשיך ולהשתלב. כל חידוש טכנולוגי, כל שיטת הוראה חדשה ענינו אותו וגרמו לו לבדוק את התאמתם לשיפור הלמידה. גולת הכותרת הייתה  פיתוח  יחידות לימוד יחידניות המשלבות עזרים טכנולוגיים מתקדמים, תוך עזרה  אישית של המורה.

ציוני דרך במסלולו האקדמי

1979 בטכניון העברי: עבודת מוסמך למדעים: פיתוח והערכה של יחידת לימוד "התא", בשיטה אור קולית יחידנית, לכתה ט.

1982 באוניברסיטת Bath  בבריטניה: דוקטורט בנושא הוראת המיקרוביולוגיה ביחידות צוותיות,

"מיקרואורגניזמים ידידי האדם".

הוא היה בין המורים  הראשונים שראה  בעבודה בעזרת מחשבים הן את אפשרויות הקידום האישי של התלמיד, והן את העלאת הרף הלימודי, ויחד עם זאת –את הפיכת אמצעי ההמחשה להוראה חווייתית.

יהודה היה איש צוות חברי ודינאמי ,וידע לסחוף אחריו את שותפיו בכתה ובמעבדה, ודורות  של מורים

גם אם לא זכו להכירו, הולכים עוד היום במסלול אשר התווה.

קישור לספרים שכתב (חלקם במסגרת פרוייקט הדוקטורט "מיקרואורגניזמים ידידי האדם"

יהודה היה בצוות המורים שיסדו את בית הספר האזורי המשותף חוף הכרמל.

רוב שנותיו בבית הספר היה מורה לביולוגיה.

יהודה היה המנהל הראשון של חטיבת הביינים ולימים ניהל את החטיבה העליונה.

לאחר שנפטר, הוחלט להקים ספרייה פעילה לזכרו .

מטרת הקמת הספרייה - תצוגה תמידית של עבודות תלמידים.
דוגמאות לעבודות טובות וללמידה כיצד לשפר מעבודות פחות טובות.

בספרייה, עבודות במדעים מכל השכבות:

• תיכון המוצר בכיתות ז'
• התערבות האדם בטבע - כיתות ט'
• "ביודע" וביוטופ - כיתות י"ב.

בנוסף, מוצגים בספרייה עבודות התואר השני והשלישי של יהודה,
דגמים וציוד שנהג ללמד ולהמחיש באמצעותם.
פסלוני ינשופים שהביא מארצות רחוקות בהן השתלם.
מדריך למבקר בטרזין שיהודה חיבר ותורגם לשלוש שפות.

מכובדי,
בני משפחה, ומוקירי זכרו של יהודה ממשיכי פעילויותיו.
בית הספר מתברך היום בחנוכתה של ספריה פעילה לזכרו של יהודה שהיא עמוד נוסף בבנין הזה - בבית הספר שהוא כל יום, כל שעה מפעולותיו לזכרו של יהודה.

שהרי יהודה הצליח להטמיע בכולנו, בממשיכיו, מורי הביולוגיה ומנהלי בית הספר, מוריו, מחנכיו, אנשי סגל, את אהבת האדם ואת האמונה העמוקה בכוחו של כל אחד, כל אדם להתפתח ולפתח את כישוריו הייחודיים ובכוחו של כל מורה לטפח אמצעים שונים ומגוונים כדי להגיע ללבו של כל תלמיד.

ומורשת זו מלווה אותנו כל יום כדי ליצור כאן את האקלים הכל - כך מיוחד שיהודה יצר כמנהל:

התבוננות בכל תלמיד ובכל עובד, העמקה בכוחותיו, ואמונה שכל אחד מאיתנו יכול לתת עוד, להתפתח עוד.

ולכן : ספריה פעילה.

אלישבע טסלר – מנהלת בית הספר

9/5/2006

יא אייר תשס"ו  9.5.06

מילים לאבא

אני מוכרחה לומר שאני עומדת לפניכם גאה ונרגשת.

אני נרגשת להיות שוב בבית ספר חוף כרמל (אומנם אז לא היה תפוח), המעלה בי נשכחות-

תלמידה בכיתה י"א - ביוטופ בכרמל, בחינה במעבדה, ולהיות שוב חלק מחוג ביולוגיה.

לחזור למקום של צוות הביולוגיה החם של אבא- תמי, יהודית ,חיהל'ה קרן ודבורה.

אבא היה גאה לראות את כולכם כאן כאשר חזונו מתגשם בהעמדת דורות של תלמידים חדשים רבים.

אבא אני מתגעגעת אליך כל כך.

כל יום אני איתך, מתייעצת לקראת שיעור מעניין , פרוייקט ייחודי, מספרת לך בעיני רוחי חוויות .

אם היית רואה את העשייה אני בטוחה שהיית גאה.

אמא מיואשת ממני, לא מהיום- את "משגענה" כמו אבא - משקיעה ימים ולילות בבית הספר.

אפילו הטקס לכבודך נערך ביום הפנוי שלי כדי שחלילה לא אפגום בעשייה החינוכית. אבל אתה בודאי לא כועס - כי גם אתה היית כזה.

התרגשתי לקרוא בהזמנה לטקס את המילים – " ספריה פעילה"

כי זה היה התוכן הפנימי שלך – למידה פעילה, חקרנית ורלבנטית לתלמיד.

גופך אמנם נלקח ממני, אבל את רוחך ומהותך האישית לא לקחו ולא ייקחו ממני לעולם.

אבא שלי אני אוהבת אותך הכי בעולם.

רותי

יהודה הופרט, איש אשכולות היה: איש משפחה, איש קיבוץ ואהבת הארץ, איש חינוך ואיש אקדמיה,אך לנו תמיד יישאר זכרו כאיש צוות למופת. היתה לו מנהיגות שקטה, סוחפת, ומאוד אנושית, חברית. בפברואר, 2001, כשכבר לא היה עמנו, התאספנו אנחנו אנשי הצוות, והעלינו את " הזיכרונות בין מבחנות".

על החידושים ועל ההמצאות, ועל יכלתו לסחוף אותנו למחוזות של ידע וטכנולוגיה שבאותם ימים עוד לא היו נהירים לנו. על קרפדות ומחשבים, סרטי לופ ובלוני חמצן מהמוסך, והכל הכל נרתם והפך לנכסי צאן ברזל של הוראת המדעים, וכל זה ברוח טובה במרץ ובשותפות! שלא יישכח גם הטובלרון וקרם הידיים, שהיה מביא לנו ממסעותיו לרכישת ידע חדש, חדיש ועדכני!

וזיכרון אחרון נותר לנו, מההשתלמות שעל הכרמל, בנושא של מיחשוב ההוראה: יהודה , כשקולו כבר בגד בו יושב עם רותי (בהריון, נכון?) על ספסל הלימודים, לטעום מהחדש המתחדש הזה, ולא לוותר.

יהודית איילון, דברים בטקס חנוכת הספרייה של יהודה הופרט

9.5.2006

הודה זכרונו לברכה

עם תחילת החשיבה על ביה"ס המשותף "חוף הכרמל" בקיץ 1969 התחילה דרכנו

המשותפת, שלי ושל יהודה, יהודה מחנך ומורה ותיק, אני בוגר אורנים ומתחיל את

עבודתי החינוכית. בחיוך ובחיבוק קיבל אותי יהודה ומכאן מתחיל קשר שנמשך

למעלה משלושים שנה.

למדנו יחד בסמינר בית ספרי בהנחיית ד"ר אברהם בנימין, יחד הינו שותפים

להנהלת ביה"ס, שנים רבות. ליוויתי את יהודה בעבודת הדוקטוראט שלו, חשתי אצלו

את הכישרון, ההתמדה והנחישות . הייתי שותפו כאשר ניהל את ביה"ס ולמדתי עד

כמה היה איש מאמין בהשקפתו ובדרכו.

יהודה היה איש חם, חבר , בעל חוש הומור, נוח לבריות, אוהב אדם ואוהב חיים,

מורה יצירתי ומבריק ועיקר עינינו היה הוראת הביולוגיה, שיפור דרכי הוראה במדעים, פיתוח הטכנולוגיה ושילובו של המחשב בהוראה, היה שמח ונרגש מכל גילוי ומכל הצלחה.

פגשתי את יהודה ברגעי שמחה, צחוק, שובבות וגם לא מעט רגעי עצב.

יהודה שיתף אותי בזיכרונותיו על ימי התופת כפי שחווה בטרזין בתקופת המלחמה.

לא פעם בכה ונדר נדר ליטול חלק בהוראת השואה וקשר קשר עם בית טרזין

בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

באחד מימי חייו האחרונים הזמנתי את יהודה ליום ביקור בביה"ס שלנו.

יהודה היה חולה מאוד ולא יכול היה לדבר. חשבתי שאולי זה ביקורו האחרון , ביקור פרידה.

במרץ האופייני עבר יהודה מצוות לצוות, מהספריה למעבדה, מהמעבדה למרכז המחשבים. היה נרגש וכל כך שמח בראותו את המפעל החינוכי הייחודי שלנו אשר היה לו חלק חשוב בבנייתו.

איש אופטימי היה יהודה, אך גם ריאליסט.

לא אשכח את חיבוק הפרידה שלנו בסיומו של אותו יום, אשר החזיר אותי לחיבוק ההכרות בקיץ 1969.

תבורך היוזמה לבנות ספריה פעילה לזכרו של יהודה והלוואי ותשמש מקור השראה ללמידה פורייה.

חבר , שותף ומורה היה לי יהודה

יהי זכרו ברוך

רמי אלוני

י"א /אייר /תשס"ו 09/05/2006

יהודה,

אבא וחבר שקרא לי "תמיליין" כפי שבבית קראו לי והוא לא ידע זאת.

אמרתי אבא כי יהודה קלט אותי מיד עם סיום לימודי, תמיד הרגיע ובדרך עדינה התווה את דרכי בהוראה.

עד היום אני משתמשת במשפטים וברעיונות שלו.

חבר , כי ידע תמיד להקשיב גם לטירונית כמוני ולקבל.

תמונות והבזקים מהעבודה בצוותא-

כשיהודה החליט ללמוד לדוקטורט ביקש את עזרתי.

כך ליוויתי אותו בדרכים מ"כרמיה" ועד ל"בית ירח" שם ניסה את התוכנית שכתב.

עם תיקים עמוסים בחוברות לתלמיד ולמורה טייפים ושקופיות..

בדרכים ובשעות אחה"צ תיקנו ושכתבנו.

בלילה יהודה היה מדפיס.

ולמחרת, החוברות המעודכנות היו בכיתה.

ליהודה היה חשוב לגבש את צוות הביולוגיה.

יצאנו לטיולים ברחבי הארץ,

לא רק לגיבוש, אלא גם ללמוד ולראות מקרוב.

לדוגמא, חלק מחוברות הלמידה שיהודה חיבר עסקו בנושא יצירת היין, הבירה ותוצרי החלב באמצעות מיקרואורגניזמים. יהודה ארגן לצוות סיור מקצועי ומדעי ביקב בזכרון, במבשלת השיכר במגדל העמק ובתנובה תל-יוסף.

בנוסף, נהגנו להתכנס לישיבות צוות, בסבב כל פעם אצל מורה אחר, הן לענייני הוראה והן לשמחות של חברי הצוות.

באותה מידה היה חשוב ליהודה שהתלמידים יעבדו בצוותים.

שיבחרו נושא המעניין אותם (החמצת מלפפונים או תפיחת בצק) וילמדו לפי היכולת שלהם.

הוא עודד ליצירתיות בתכנון ניסויים ובבניית מודלים להמחשה.

אני והצוות ממשיכים להנחות את התלמידים לבנות מודלים של התא.

ובנושאים אחרים כמו מיקרואורגניזמים והורמונים התלמידים בוחרים

תת נושא לומדים אותו ומציגים בפני הכיתה באמצעות מצגת (בזמנו של יהודה התלמידים יצרו שקפים עם לורדים, דבר שהיה שייך למורים בלבד)

עם התקדמות הטכנולוגיה והכנסת ההוראה באמצעות האינטרנט, יצאנו, צוות הביולוגיה להשתלמות בחיפה. יהודה שכבר לא עבד בבית הספר אך המשיך להשתלם הצטרף אלינו יחד עם רותי. למדנו כיצד ליצור "חקרשת" ( webquwst). משימת ההשתלמות היתה לחבר "חקרשת". יהודה ורותי יצרו פעילות בשם "תאונת צלילה" הפעילות מתחילה בסיפור אמיתי (שהופיע בעיתון "מעריב") על תאונת צלילה באילת. התלמידים אמורים לבדוק את הגורמים לתאונה ולהציע פתרונות למניעת תאונה נוספת. לשם כך מתחלקים לצוותי עבודה, מדריך צלילה, פיסיקאי, וביולוג. הצוותים חקרו והציגו בפני הכיתה שהוותה ועדת הביקורת. מאז אני מלמדת את נושא הנשימה באמצעות פעילות זו. והתוצרים של התלמידים מפורסמים באתר בית הספר.

בשנים האחרונות שילבנו את תוכנית ה"ביודע" שהינה חלופה לחלק המעשי בבחינת הבגרות בביולוגיה. תוכנית זו תואמת את רוח ההוראה של יהודה. לומדים, מתנסים, חוקרים ואוספים את כל החומר בתלקיט. למידה משמעותית.

לכבודו של יהודה הוא להציג את תלקיטי ה"ביודע" ב"ספרייה של יהודה".

אך לא רק להציג אלא שהספרייה תהיה פעילה ושימושית למורים ולתלמידים.

כל מורה יוכל להציג וללמד בעזרת עבודות אלו.

תמי צור

בית הספר המשותף חוף הכרמל

פברואר 2001

 יהודה הופרט – זכרונות בין המבחנות.

מזה שנה שיהודה איננו אתנו ולעתים קרובות , ברגעי התלבטות ( וישנם רבים כאלה ! ) יש עדיין רצון לפנות אליו ולשמוע את דעתו....איש אשכולות היה , מאפיין אותו היה הרצון לחידושים ובעיקר בשדות המדע והחינוך. לא היה מאמר, שיטה או השתלמות חדשים שלא אימץ או הפנה אותנו >אנשי הצוות, אליו, ותמיד בהתלהבות המאפיינת אותו .שנים לפני שמלים כמו " מדע וטכנולוגיה" ,, "סגנונות" "עבודה מודולרית" היו צו הקידמה, הביא, ארגן השיג תקציבים ובבית הספר שלנו היה מכל טוב. הוא ראה בחזונו את המחשבים כמפיצי המידע האולטימטיביים,ועשה ככל יכולתו ולקרב גם אותנו ל"שפה" חדשה זו.

בינתיים היו "רק" מיקרוסקופים, ארלנמיירים, קלורימטר, קלט, כימוגרף, טייפים, קלטות, שקופיות, מקרנים, סרטי לולאה ובתווך יהודה.

מגיע בבוקר עם קרפדות ורעיונות לשיפור "תהליכי למידה"

מנופף בעיתון מדעי “How to do it?” כמובן האחרון והחדש ביותר.

לא חשוב מה תכננו לעשות באותו היום. ישר אנחנו נסחפים במרץ השופע ממנו ומנסים את הניסוי החדש שיהודה הביא.

הצליח לנו - קדימה לכתה, חס וחלילה לא הצליח, דחינו למחרת.

לדוגמא, הביא קלורימטר גדול מזכוכית שכדי להפעילו יש להשתמש בבלון חמצן מהמוסך! אף אחד מאיתנו לא העיז להפעיל את המערכת הזו ללא יהודה.

וכך יכולנו לחשב כמה קלוריות אנחנו שורפים כאשר אנחנו אוכלים בוטנים או לחילופין קוביות סוכר.

והכל בחיוך ובחום אבהי.

לא זוכרים את יהודה עצוב או כועס. תמיד יד מלטפת ומעודדת לפי מיטב הגינונים המרכז-אירופיים.

ליהודה היה כשרון אלתור והמצאה. לדוגמא, כאשר דבורה היתה רכזת פדגוגית, הגיעה אליה שלומית "הקמבצ"ית" של בית הספר עם בעיה: יש הרבה "חורים" במערכת. מה עושים?

יהודה שולף מיד רעיון "מדע ובריאות" לא שהוא ידע מה מלמדים, אך מיד הוא מציע לדבורה "בואי נכין את הנושא ונציע לתלמידים"

בסופו של דבר הנושא "מדע ובריאות" הוצע כבחינת בגרות...

יהודה היה צמוד לכל פרסום מדעי חדש בתחום החינוך ומגיע בעקבותיו אפילו לחו"ל.

אותנו היה מפצה ב"טובלרון" ובקרם וולווטה ריחני.

יהודה היה איש העולם הגדול רחב אופקים, תמיד למד עד לחודש ימיו האחרון. כשלמד יחד עם רותי בתו, את החידושים האחרונים בתחום ההוראה באינטרנט, דבר שבעצם יישם אותו כבר בתחילת ההוראה שלו בשיטת "הוראת עמיתים". שמחנו מאוד לפגוש אותו באוניברסיטה הפתוחה, ללמוד יחד איתו ולהיזכר בימים ההם.

כמובן שהמעבדות החדשות שלנו (כשנבנו לפני כ- 25 שנה!) נבנו על פי תוכניות ודגמים שיהודה הביא באחד מסיוריו הלימודיים בחו"ל. כך זכינו גם אנחנו למעבדה מתקדמת בה יושבים התלמידים מסביב לשולחן, כאשר השולחנות פזורים במעגל.

שיא הדמוקרטיה במעבדות המדעים הקשוחות והפרונטליות שהיו נהוגות עד אז בהם השולחנות מקובעים לרצפה.

אותה רוח דמוקרטית היא שלא הבדילה בין מורים לבין עובדי המעבדה. כששמע על חידוש כל שהוא בארץ, כמו חממיות במכון ויצמן או בהקשר לצלילה במכון האוקיאנוגרפי "שקמונה" השיג אוטו (מה שלא היה פשוט באותם הימים), קצת מזון וכל הצוות יוצא לדרך.

יהודה לא שמר את תורתו לעצמו. תמיד שכפל. בהתחלה, בנייר הספירט הסגול, אח"כ במכונת הכתיב ה, המקינטוש וגולת הכותרת בדואר האלקטרוני ובאינטרנט. הוא פיזר את החומר בין עמיתיו.

לשם כך היה נוסע עם שותפיו, תמי דבורה ועוד חברי צוות בכל הארץ לשכנע בתי ספר אחרים בצדקת רעיונותיו.

הדידקטיקה והקשר של הביולוגיה לחיים נראו לו כחשובים ביותר כדי לקרב את התלמידים למדע. אפילו את הדוקטורט שלו אשר עשה אותו באוניברסיטה היוקרתית בעיר Bath באנגליה הקדיש לנושא "כיצד ללמד את "החיידקים ידידי האדם" בשיטה יחידנית. עד אז עסקו בחיידקים כגורמי מחלות בלבד, בהרצאות או באמצעות מפות על הקיר.

בתחום החינוך להוראת המדעים והטכנולוגיה בבית ספרינו היה פורץ דרך אמיתי. הצוות לדורותיו זוכר את תרומתו ובמיטב יכולתו ממשיך את דרכו.

שוחחו וכתבו בשם כל צוות הביולוגיה חוף הכרמל

אפרת בירן, יהודית איילון, דבורה שמחוני ותמי צור

 ראיון עם יהודה הופרט

הוקלט בידי דרורה גליק 1987

יהודה הופרט

16.3.1928 - 30.7.2000  

שמי יהודה הופרט, בבית קראו לי לאופולד- פולדה. עברתתי את שמי ליהודה כשבאתי ארצה- כי שמי היהודי היה יהודה- מרדכי. יש לי אחות בוגרת (ב-7 שנים ) ואח בוגר ממני ב-3 שנים.

נולדתי בעיר בינונית בצ'כיה- מירבסקה- אוסטרבה, שהייתה עיר של כורים, מלאה במכרות פחם. אבי היה אדוק- וכן המשפחה- היה שייך לאגודת ישראל בבית הכנסת. עד גיל 13 התחנכתי כאדם מאמין, לא שתיתי מים בלי כיסוי ראש. רק בטרזין התפכחתי.

הבית היה בית חם. אבא לא היה עשיר ביותר- אבל לא היה חסר דבר. הייתה לנו משפחה באוסטרבה שהיינו איתם בקשרים הדוקים.

הילדות עברה עלי על מי מנוחות. היינו קרובים לפולין ובכל שנה נסענו לחודש לבלות את הקייץ אצל דודי- אחי אימי. למדתי בבית ספר יסודי יהודי עם אחי. עד 1938 כאשר הנצים התקרבו לצ'כיה- כילד לא הבנתי את הדאגות ומצב הרוח של הורי- ב-14 למרץ נכנסו הגרמנים לאוסטרבה- עוד לפני פראג. אני זוכר את אבי, שנכנס לבית ואמר: רק אלוהים יכול לעזור לנו- זה היה יום לפני יום הולדתי. הייתי עסוק בבקשותיי ליום ההולדת וכיצד נחגוג. מאורע זה, של כניסת הנאצים העיב על כל המחשבות. אבי היה תחילה שותף בחנות עם דודי, אחר כך פרש והיה סוכן נוסע. ראיתי אותו מעט- רק מיום חמישי עד יום שני. היה מרחק בין אבי ובינינו, הילדים, בהשוואה להיום שההורים משחקים ומבלים עם הילדים. מלבד הכנת שיעורים לא זכורות לי פעילויות רבות עם אבי, וכן ארוחות משותפות. אמי הייתה הרבה יותר קרובה אלינו. דאגה לכל ענייני הבית.

את אבי אני זוכר במיוחד בבית הכנסת ובחגים. תמיד דאג שאחי ואני נדע איפה מתפללים ואיפה קוראים, איפה סדר התפילה. לעיתים קיבלנו מכות כשלא ידענו איפה מתפללים. אבל תמיד אהבנו לבוא לבית הכנסת. היה ביכ"נ קטן, אורתודוקסי. החגים זכורים לי היטב. במיוחד "סדר" פסח שהיה שיא האירוע המשפחתי הטקסי. וכן כל מה שקדם לסדר. ניקיון הבית, החלפת הכלים וכל התכונה סביב היו מאורע גדול שאהבנו אותו כולנו. אני – הקטן ביותר, תמיד התרוצצתי בין הרגלים של כולם.

את כל החגים חגגנו כהלכתם. זו הייתה חוויה שבה ראיתי את אבי בבית, במרכז, פעיל, והיה לו זמן בשבילנו.

בנוסף ללימודים בבית ספר יהודי- למדנו גם ביום ראשון. למדנו תורה אצל מורה פרטי (כשכל הילדים הלכו לקולנוע). המורה היה רציני מאד- שתי בנותיו חיות בארץ- בשמרת ובדן ונשארנו בקשר.

עד גיל 11-10 הילדות עברה בצורה נעימה. סיפרו לי שכילד הייתי מאד חולה ובעצם, גם מאוחר יותר- שנים לא הלכתי לשיעור ראשון כי הייתה לי מיגרנה. אך זה לא הפריע לי לשחק עם אחי וחברי במשחקי ילדות. כיהודי שחי בצ'כיה עם הרפורמה של מסריק, היינו קשורים לתרבות הצ'כית. ההורים דברו גרמנית ואני עניתי להם בצ'כית. הם ידעו מעט צ'כית. האירועים שנחרתו בזיכרוני מגיל 10 – סוף 1938 הם אירועים של הכיבוש הגרמני. כבר ב-1938 נעשו הכנות בבית להגר לסנט- דומינגו- בהאיטי. על ישראל לא חשבו. הייתה הגירה מאורגנת לסנט דומינגו של אגודת ישראל. כבר שילמנו כסף והמזוודות היו מלאות- היה גם כובע שעם. כשכבשו הגרמנים את צ'כיה לקחו את הכסף ולא נתנו ליהודים לצאת. היו יהודים שהספיקו לצאת לפני הכיבוש. סיפרו שזו ארץ מעניינת ואקזוטית.

לא הייתי בתנועת נוער, אם כי בעיר שלנו היה מרכז של התנועה הציונית. מכיוון שאת אבי לקחו ב-1939 למבצע פרטי של אייכמן- למחנה עבודה- בספטמבר 1939- היינו כבר בלי אבא, ולכן עברנו לעיר אחרת, לדודתי, ושם התחילו החיים הלא רגילים. ההגבלות על היהודים התחילו מיד. למדתי שנה בגימנסיה יהודית. ההגבלות חלו על יציאה אחרי 8 בערב, גרנו שתי משפחות בדירה אחת וכו'. אבי חזר אחרי שנה. מי שרצה, יכול היה לעבור לרוסיה (ליד הגבול היה מחנה) ומי שרצה לחזור הביתה- חזר. היו כאלו שעברו לרוסיה, לבד או עם המשפחה (אז היה שלום עם רוסיה). אחי לא הלך כי היה בן 14 והם לקחו צעירים מגיל 15. מיכיוון שהיה אבי פעיל בקהילה- קיבל תפקיד בקהילה. (לעבודתו כסוכן נוסע של טכסטיל שמיכות- לא חזר). הוא היה אחראי על מחסן תרופות. גרנו באזור שהוגדר כאזור הגטו היהודי.

לדירה שלנו, הגדולה הצטרפו עוד 5 משפחות. כל חדר משפחה. היו 14 ילדים והיה עליז וצפוף. עסקנו בפעילות בתוך הבית. אחרי שנה נסגר ביה"ס היהודי. הגדולים ארגנו למידה בבית ופעילויות תרבותיות. כל יום נוספה גזירה אחרת: איסור רכיבה על אופניים, למסור כסף וחפצים. התחילו משלוחים לטרזין. בינואר 1942 נשלחנו, כל המשפחה, לטרזין. כפעיל בקהילה קיבל אבא תפקיד בטרזין- אחראי על הבגדים למערכת הבריאות (חלוקים וכו'). היה לו גם חדר במחסן. היה לו קצת יותר נוח. שנה כמעט ולא התראינו. הגויים עוד חיו בטרזין ואנחנו רק בקסרקטינים. אבא ואימא היו במבנה אחר. אחי ואני בקסרקטין, ואחותי- לחוד בקסרקטין אחר. רק פעם בשבוע יכולנו ללכת בקבוצה לבקר את ההורים. לאט לאט גם האזרחים הגויים הוצאו וכל העיירה הפכה לגטו. אז ראינו את ההורים כל יום. אני אחי ואחותי גרנו אז במקומות שונים- אבל בערב נפגשנו. אימא ניסתה לעשות ארוחת ערב משותפת מכל הדברים שאספנו, ודאגה לאווירה משפחתית.

אז היו לנו קשרים יותר הדוקים עם אבא. הוא הבין שאנחנו לא שומרים על המצוות- והבין זאת. רק ביום שישי ושבת הקפיד יותר. הוא היה מדוכא מהמצב ולא רצה להגיע לעימות איתנו בגלל הדת. הוא דאג שנהיה נקיים ומסודרים ולא נרעב. הוא עזר לאימא לשמור על המסגרת המשפחתית. אספנו אלינו גם בני משפחה שנשארו לבד- כמו בן הדוד שנמצא עכשיו בקיבוץ היוגב. הוא היה בן בית אצלנו. מאוחר יותר עבד במאפיה וזה היה חשוב- כיח הצליח לגנוב וחינך גם אותנו לגנוב.

אני גרתי במבנה של בית ספר. בכל כיתה גרו 30-40 ילדים. זה היה בית מאורגן לילדים- נקרא: 417. הייתי עם הרי לאופר והרי קרני. אחותי הייתה בבית של בנות -410. בטרזין הייתה הכי מכרעת התנועה הציונית, והחליטו שכל המשאבים הקיימים יחולקו בהעדפה לילדים ופחות למבוגרים. עשו הכל כדי להחדיר את החינוך הציוני. הכוונה הייתה שאולי הילדים יישרדו ויעלו ארצה. היו 9 כיתות- מהן 7 היו ציוניות ו-2 קומוניסטיות. הבית שלנו נוהל ע"י אבי פישר (אופיר). המדריכים עשו עבודה נפלאה. הם ניסו לבנות עולם – כעין מיקרוקוסמוס שונה מאשר במציאות- עם פעילויות תרבות ואפילו למידה. אסור היה לכתוב- אבל באו מרצים על הסטוריה של עם ישראל, גאוגרפיה וכו'.

יותר מאוחר התחלנו לעבוד. חיפשו לנו עבודות מחוץ לחומות- גני ירק (מאז חנקה לא אוכלת חסה... אני – מלפפונים..) עבור מלפפון קיבלתי פרוסת לחם בהחלפה.

הייתי שם שנתיים וחצי. החינוך שניתן לי ע"י המדריכים שמר על הפרצוף האנושי שלנו. חוקים, התנהגות מוסרית- למרות שבחוץ הכל היה הפוך. ידענו להפריד בין התנהגות חברית והוגנת בתוך הבית, לבין ההתנהגות בחוץ- לגנוב וכו'. לא פעם היו בעיות, גם היו מקרים של גניבה מחבר- ואיך זה שבחוץ מותר וכאן אסור. עברנו בבית זה כ-300 ילד.

יצאו לטרנספורטים ובמקומם באו אחרים. ביודנראט קבעו את הרשומים למשלוחים. היו אנשים "מוגנים". אבא שלי היה מוגן זמן רב- כי היה אחראי למחסן. אנשים שעבדו בבתי חרושת חשובים כמו חומר מבודד חום, מכבסה, זגגים (אלי רייזר ואביו) ופרט לאלה היו אנשים עם קשרים. זו הייתה בעיה קשה.

באו ילדים בטרנספורטים מוינה, צ'כיה, פולין. ב- 1944 הגיעו ילדים מצ'כיה ממשפחות מעורבות (מילן). כך חיו באווירה של אי- ודאות. יהודה בקון שלח לנו גלויות מאושוויץ (יצא לשם שנה לפנינו). שם כתב בצ'כית: ידידך "מותי"- הבנו את הפרוש. כך כתב לשניים מאיתנו. לא הבנו שאין זה מחנה עבודה. איש לא רצה להאמין. פלא איך יהודה בקון החזיק מעמד שם הרבה זמן. כוותיק עזר לי אחר כך הרבה מאד. הוא נתן לי צלחת מרק כל יום, וזה היה כמו "קדילק" אצלנו. הוא עבד בחוץ- הוביל את הגוויות בעגלות = והיו לו קשרים, הסתובב והעביר דברים. השבוע בא מאנגליה חבר שהיה איתי באושוויץ- והוא הזכיר לי שנתן לי נעליים. אנחנו היינו בני 16 כשהגענו. הצעירים היו "שליחים". הם העבירון ורצו. החבר שלי היה "הרץ" של מנהל המחסן. הוא חשב שאני כועס עליו- 40 שנה הוא חשב כך, כי ביקשתי שיביא נעליים גם לאחי (שעזר לי לצאת מהזוועות)- אך לא יכול היה למצוא נעליים מתאימות (גדולות) וחשב שכעסתי עליו על כך. אני לא זוכר זאת.

באנו לאושוויץ בספטמבר 1944. אחותי נשארה בטרזין והורי נשלחו שבועיים אחרינו (ולא ידענו שהם בין הבאים- וקיווינו שנשארו בטרזין כעסקן). כששלחו את אדלשטיין ושאר העסקנים- שלחו גם את מקורביהם. אחותי נשארה שם עד הסוף. שבועיים לפני גמר המלחמה נשלחה לשוויץ- במבצע של החלפת בנות תמורת משאיות. אחי היה 3 שנים מבוגר ממני- גבוה וחזק. אני הייתי רזה וחלשלוש. בטרזין חליתי מאד- בטיפוס. שכבתי 3 חדשים בבית חולים שם. הבראתי מהר. אך מכיוון שאבי היה מקורב למערכת הבריאות, נשארתי עוד חודשיים- עד שגמרתי להיות נושא חיידקים. כל בני הכיתה- 36 חברה באו לבקר אותי מתחת לחלון. לכיתה קראנו "דרור". אבי תפר לכולנו כובעים ועליהם ציור של ציפור דרור.

אחי עזר לי הרבה. גם גנב בשבילי, גם סחב אותי, גם דחף אותי להגיד שאני בן 18, שאני בריא ואני חקלאי. ואכן עבדתי בגן ירק. כך אמרתי למנגלה. לפני זה  שעניתי בפני אחי- הרי אתה יודע שאני חולה ואבא אמר שאני צריך לקחת כדורים- ואז קבלתי ממנו סטירה. וגם אחר כך קיבלתי ממנו סטירות במשך כל השנה- זה היה החינוך שלו- שעזר לי כמובן. אצל אחי לא היתה בעיה. היה גבוה, בריא בעל פרצוף "ארי" והגרמנים אהדו אותו בגלל הפרצוף שלו. וכך עברנו את השער הראשון. רצינו לצאת משם- היה שם כל יום "שןק עבדים" באו מבתי חרושת מגרמניה לבחור פועלים. מה שהם רצו- אנחנו היינו : נפחים, אנשי מתכת וכו'. זה עלה לי בכמה סטירות מהגרמנים כי הם לא האמינו לי. אחי העמיד אותי לפניו- ולאן שלקחו אותי הלך גם הוא. ואז יום אחד בא יהודה בקון וסיפר שמחר יבואו מרחוק, מלייפציג- והם זקוקים גם לחשמלאים. ואכן באו ודרשו 10 חשמלאים. ואז אחי דחף אותי ואמר : אתה חשמחאי. הוא למד בקורס של עליית הנוער כמה חודשים – חשמל. ואז לקחו את שנינו, יחד עם עוד כ-100 איש לעבודות שונות, ביניהם גם בעלה של רותקה- בת דודתו של פרדו. קיבלנו חותמת על המצח, שלא נתערבב, כי כולם רצו לצאת.

למחרת צעדנו בסך- 5 בשורה דרך השער החוצה. פתאום בשער ראינו שוב את מנגלה. הוא עצר את כולנו. עבר בין השורות ובדק אם אנחנו כשרים לעבודה. את כולם עבר ורק על ידי נעצר. הייתי דק וחלשלוש. הוא ציווה עלי להרים את החולצה ולהרים את היד, הסתכל על הצלעות וצעק: מה אתה? עניתי "אלטריקטר"- חשמלאי- ואז אמר- נו , בשביל זה אתה לא צריך להיות כל כך חזק. אחי עבר לפני וראיתי את עיניו.

הגענו לעיירה ליד לייפציג (שם נולדה מיכל גולדשטיין).

אני חוזר לספר: באושביץ היינו חודש- ולא עשינו שם שום דבר. כל יום רצנו והתחבאנו. 3 פעמים ביום ספרו אותנו. מהקצה ומקדימה היו תופשים והורגים, לא פעם. במפקד כולם נדחפו לאמצע. היה קר. הרבצנו אחד לשני על הגב כדי להתחמם. חשבנו כל הזמן איך לצאת. שבועיים לפני כן הייתה התקוממות והם היו מאד עצבנים. הסתתרנו כדי לא להתבלט- ובכל יום הלכנו ל"שוק העבדים". לי למשל אין מספר על הזרוע (לכל הקבוצה(. הגענו בספטמבר 1944. ביום כיפור עשו את  ההצגה עם השער: הנמיכו שער כדורגל ונתנו לנו לעבור. מי שהיה נמוך יותר- הועבר לצד אחד- למוות. מי שהיה מעל השער- זכה בחיים. אחי עבר בקלות- ולי יעץ לשים אבנים בנעליים כדי שאראה יותר גבוה. וכך עברתי.

כשיצאנו מאושוויץ לעיירה ליד ליפציג (טאוכנה) היינו צריכים להקים שם מחנה עבודה. זה היה ליד בית חרושת לנשק נגד טנקים. קראו לי כחשמלאי שאקים את מערכת החשמל במחנה, ואת אחי שלחו לבית החרושת. זה היה רע מאד, כי אני הסתמכתי עליו. נשארתי ליד חשמלאי אחר. בנינו את מערכת התאורה סביב המחנה. לא ידעתי כלום, אבל עבדתי ליד מומחים. היינו שם עד אפריל 1945- כשהמחנה שוחרר ע"י הצבא האמריקאי. אחרי שבועיים- שלושה, העבירו אותנו למקום בו נולדנו – לצ'כיה, פראג. עד מהרה התברר לנו שההורים הובלו לאושוויץ- אחרינו- שם ניספו, ואחותי נשארה בטרזין וחודש לפני השיחרור הועברה ברכבות סגורות לשוויץ עם קבוצה של 200 בנות. זו הייתה עיסקה בין הג'ויינט תמורת משאיות. משווייץ היא התקשרה לפראג לקהילה- ונודע לה שאנחנו חיים. היא הגיעה לפראג כדי לראות אותנו ורצתה שנבוא איתה להכשרה שלה בשווייץ ואעלה איתה לארץ. אבל אני התחלתי בינתיים ללמוד בבי"ס תיכון (הייתי בן 16)- לאחר 3-4 שנים שלא למדתי. (נכנסתי לסוף כיתה י' (החודש האחרון) והמשכתי בכיתה י"א- לא בפראג. חייתי אצל בת דודה שלי, שבנה שהיה בגילי- נהרג והיא רצתה לאמץ אותי. עברתי אליה לטפליץ- לכיתה י"א. בינתיים נולד לה תינוק והבנתי שאני לא כל כך רצוי שם. חזרתי לפראג. גרת בבית יתומים ולמדתי בפראג. קיבלתי מהממשלה כסף להוצאותיי. לבית היתומים הגיעו שליחי התנועות. התחלנו במחנות קיץ. הצטרפתי ל"דרור". אז הופיע זאב אוטיץ להרצות בבית היתומים. לאחי לא היו נטיות ציוניות. הוא היה פעיל בארגון הסטודנטים היהודים ולמד באוניברסיטה.

הייתי פעיל בתנועה. בהמשך- הציעו לי ולחנקה וליוסף (היה בהחותרים) לצאת לסמינר התנועה באיטליה. לאחר התלבטויות הסכמנו. בינתיים עשיתי "בגרות" ונרשמתי לבית ספר לרפואה בפראג והתחלתי ללמוד. אך בובי שיכנע אותי לצאת לסמינר ולדחות את הלימודים.

הסמינר היה צריך להמשך חודשיים- אך נמשך 5 חודשים, בסוריאנו, ליד ויטרבו (שעה וחצי מרומא). זכינו לביקורו של טבנקין (3 חודשים), דוד זהבי, משהלה הורביץ, וכל המי ומי. הכל התנהל באידיש- אך אנחנו לא הבנו. דיברו עברית. היה קצת קשה בהתחלה, אך התרגלנו, למדנו מחנאות, קפאפ, יום קופים וכו'. בעצם רוב המשתתפים כבר לא יכלו לחזור לפולין ולהונגריה. הבלגים, הצרפתים, אנחנו- שבאנו מצ'כיה ואלה שבאו מצ'ילי חזרו להדריך במקומותיהם.

חזרנו לצ'כיה אחרי המהפכה, כשהקומוניסטים תפסו את השלטון. (1947) במרץ 1948- חזרנו- עזבתי לגמרי את הלימודים ופעלתי רק בתנועה. כשהיינו באיטליה- עוד ישבתי בלילות ולמדתי את החומר מהאוניברסיטה. טבנקין "תפס" אותי וחשב שאני לומד עברית, פתאום ראה שאני לומד אנטומיה. ואז נתן לי הרצאה גדולה שעכשיו צריך ללמוד עברית.

בתנועה התחלנו לארגן את העלייה. ארגנו שתי קבוצות נוער, אחת מהן הלכה לכברי והשנייה לאחד ממשקי הדרום. ארגנו את פרדו ואת הרי קרני. כל הפעילות שלנו הייתה לגייס ילדים לעלייה. שיקרתי להורים שהכל יקבלו בארץ, פסנתר, שחייה וכו'. שנה עבדנו בתנועה, ארגנו מחנות קייץ וסמינר. עלינו בקבוצה של 70 איש. כל אחריות החיסול היתה עלינו (הרי טרסי והשאר עלו קודם.) הרי לאופר היה פעיל בצד ה"מחנאי" במחנות הקייץ.

עלינו במאי 1949.

בהחותרים הייתי בהתחלה חצרן עם חמור. קראו לי פולדה החמור. גרנו בקריה באוהל, ואח"כ עברנו ל"צפון"- לאוהל ליד המקלחת, כשאחותי באה לבקר היא קבלה "שוק", היא עלתה בעליה בלתי לגלית משוויץ באוניה "חיים ארלוזורוב". הייתה שנה בקפריסין- שם נישאה.

אחרי זמן, כששלום קדמון טיפל בי כועדת קליטה ביקשתי לעבור לעבוד בנגריה- ב"תפון". החלפתי את צביצ'קו (שחיכה לזאת כדי לעלות על אוטו)-. ריכזתי את הנגרייה, כשלא ידעתי כלל את המקצוע. עבדתי עם צבי- שיצא לסידור עבודה. הוא רצה שכולם יתחילו את יום העבודה בשעה 6.00 בבוקר. עמד עם שעון ביד ליד חדר האוכל- ומי שיצא מחדר האוכל אחרי 6.00- הוא העיר לו הערות ואחרי שבוע התייאש ועזב.

רציתי לחזור וללמוד רפואה. פתחו בארץ פקולטה- נרשמתי והתקבלתי. אבל האסיפה איפשרה לאברום ויינגרטן לצאת לחופשה לארה"ב- ללימודי חקלאות, וכשאני פניתי- לא הייתה נטייה לאשר לי את הלימודים- ואכן באסיפה העניין נפל.

משה ק. תפס אותי פעם לשיחה והציע לי ללמוד הוראה. שאלתי: מה פתאום? והוא ענה- כי עבדת עם נוער. אז הייתה הפרשה עם משה ברק- שרצה ללמוד. זה כבר היה כאן- בנקודה הזאת. שלמה ג. החליף אותי בנגריה.

לאחר שהסכמתי- בא אלי משה ברק לשכנע אותי שאני לא יודע מספיק עברית כדי ללמוד. וזה הרגיז אותי. אולי לולא בא- לא הייתי יוצא. אך לא הסכמתי עם זה שאני "מטומטם" מכדי להיות מורה. מורה צריך להיות "שורשי" ו"צבר"- לדבריו. נרשמתי לאורנים. מתי מגד בחן אותי אם כי יש לי צורך במכינה. עשיתי מכינה ליהדות- ספרות (שלום עליכם- מתי מגד) עברית וכו'. ואח"כ שנתיים הוראה באורנים. היה נפלא. ביולוגיה עם מנחם דיר ואבולפיה. אח"כ החלפתי את דרורה ב"יסעור" (כיתה ד') והתחילה הקריירה שלי בהוראה.

כשלמדתי- גרנו באורנים ונסענו בסוף שבוע הביתה. לא הרשו לנסוע ביום שלישי הביתה. השיעור האחרון ביום שישי היה עם סגל (שלא יברחו). הלמידה באורנים היתה חוויה מיוחדת- גם בגלל הלימודים- הבוגרים עם מוטיבציה גבוהה.

תחילה התכוננתי הרבה לשיעורים, כמו לאוניברסיטה. קמתי ב- חמש בבוקר להתכונן. אח"כ ראיתי שזה מוגזם. ליוויתי את "יסעורים"- כיתה מיוחדת בגלל ילדי החוץ הרבים- חינכתי אותם עד ט' ואח"כ קיבל אותם יוקי- ואני קיבלתי את "שחף" בכיתה ז' עד י"ב. גם את "יסעור" קבלתי שוב בכיתה י"א.

אח"כ למדתי חלקית בתל אביב בהשתלמות מורים- וחינכתי את "רקפת". למדתי שנה שלמה, תחילה לא לתואר. מנדלסון תפס אותנו- קבוצה של קיבוצניקים- וביקש שנלמד מן המניין ונצבור נקודות- במלחמת יום כיפור- סיימתי תואר ראשון בביולוגיה. במשך הזמן גם ניהלתי את ביה"ס- זה היה יותר "מילוי טפסים" כי כל מורה היה אחראי גם חינוכית לכיתה שלו וגם לחברת הילדים (חלוקת תפקידים).

כשסיימתי תואר ראשון- תפס אותי עמירם  שקולניק (שקיבל את קב' הנוער מצ'כיה ששלחנו לכברי) ואמר לי שעלי לעשות תואר שני. אמרתי לו שיעזוב אותי. אך לא עזב. באותה שנה זה לא יצא לפועל באוניברסיטת תל אביב- כי הגשתי את הבקשה מאוחר מדי. פניתי לטכניון- ושם המשכתי. אז כבר עבדתי בביה"ס המשותף במעגן מיכאל. באתי לביה"ס המשותף מיד בתחילתו- עם "רקפת" הצעירים- כתה משותפת עם נחשולים. וזה היה המחזור הראשון של ביה"ס. יחד עם עבודתי זאת למדתי וסיימתי תואר שני. חזרתי ל-5 חודשים שטיפת כלים (עשיתי על זה דקטוראט). אח"כ יצאתי לאנגליה ללימודי תואר שלישי. המחקרים נעשו בארץ והכתיבה נעשתה באנגליה. זה לא היה קל- טוב שלא ידעתי מראש על הקשיים. הנושא היה "פיתוח תוכנית לימודים מודולרית בביולוגיה לכיתה י'". בהמשולבות איסטרטגיות למידה שונות: למידה בקבוצות, למידה יחידנית, מכשירים אור –קוליים, ובמיוחד מבוסס על הסתעפויות של פרקי לימוד לפי רמות שונות- שיתאימו לקבוצות הטרוגניות.

מאז אני עוסק בנושא זה של קבוצות הטרוגניות. כשחזרתי מאנגליה התבקשתי לקחת חלק בהוראה באורנים- וזו השנה החמישית שאני מלמד שני חוגים: האחד- הוראה לקבוצות הטרוגניות, והשניה- שילוב המחשב בהוראה. זהו תחום שאליו הגעתי מתוך עבודה יחידנית ומאמצים למצוא פתרון ללמידה בקבוצות הטרוגניות.

המחשב יכול לאפשר קצב אישי והסתעפויות ע"פ רמות. זהו תחום מעניין, ויש עוד הרבה לעשות וללמוד. השילוב שלי בהוראה אינו פשוט.

התחלתי גם להיות פעיל באזור, ב"טלגר" שעוסק בהדרכה למורים המשלבים מחשב בהוראה. אנחנו מתרכזים עכשיו בשילוב המחשב בכיתות ח' בכל בתי הספר. כאשר רמי פורת הפסיק את ריכוז ביה"ס המשותף- התבקשתי לקחת את הניהול- אחרי שכנועים רבים  הסכמתי לשנתיים, ועכשיו אני מתחיל שנה רביעית ואחרונה.

בעצם כל השנים אני עוסק בחינוך והוראה. אני מלמד גם ביולוגיה בביה"ס. בשנה האחרונה פיתחנו תכנית ייחודית הנקראת "מדע ורפואה"- בשילוב בין תחומי של ביולוגיה, פיזיקה, כמייה, טכנולוגיה רפואית ועוד. נקבל עליה אישור של 2 נק. לבחינות הבגרות. אנחנו מקווים כי היות והדגש בו הוא על גוף האדם וכל הקשור בו, להביא תלמידים שאינם לומדים ביולוגיה, שלפחות ילמדו את הנושא הזה. בינתיים אנחנו מלמדים אותו כבר שנה שלישית. השנה החלטנו, דבורה שמחוני מעין כרמל ואני, למסד זאת ולקבל אישור של משרד החינוך.

יש לי שלושה ילדים- שני בנים ובת. איתן- בן 36, נעם בן 30, ורותי בת 25. לאיתן- יש שלושה ילדים. נועם עדיין לא נשוי- כרגע מרכז משק. איתן מרכז עבודה וזה כמובן מביא את חיי המשפחה להווי מיוחד במינו, כאשר הנושאים שאנחנו חיים בהם הם הנושאים במשק. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו תורמים למשק.

אני כרגע, מרכז ועדת השכלה (קדנציה שנייה) ומנסה גם בנושא זה לתרום- להדריך את הלומדים לכיוונים המתאימים להם ולמשק וגם לנסות לעקוב ולעזור ללומדים להשתלב אחרי הלימודים במשק.

חנקה, אישתי עובדת כבר 15 שנה במפעל רשת- או- פלסט. לפני כן הייתה מטפלת  בחברת הנוער, מחסנאית ילדים, עד שהוצאה ע"י אפריים טרנר לתעשייה.

רותי נמצאת כעת במזרח הרחוק בטיול, קשורה מאד למשק, לילדים, לחינוך. אני מקווה שתחזור במהרה ותשתלב במעשה החינוכי. (איתן כבר כתב לה שהיא מיועדת להיות מטפלת בכיתה א' ועליה לחזור בקרוב). אני בטוח שתתרום הרבה בשטח החינוכי בכל הגילים, ובמיוחד בגילים הצעירים.

כולנו חיים עכשיו בתהייה ובחיפושי דרך. עד היום אני לא שלם עם ביטול הלינה המשותפת במשק. זה לא היה רק מעבר והליכה אחרי מאוויי האם, אלא זה היה שינויי כיוון- מהכלל אל הפרט. קרה משהו- הקשר בין הורים וילדים ובית הספר. הוא היום אחר. אינני יודע אם יותר טוב או יותר גרוע. לא נוצר קשר בין הבית המלא לבין "מעון יום" של היום. אבל אם בזה רצו הצעירים- איננו יכולים להתערב. אני מאמין שבהחלט אפשר למצוא את הדרך החדשה גם בכיתות היסוד שגם עליהן עובר משבר , אולי דרישות לימודיות אחרות מאשר היו קודם ואני מבין שגם בהחותרים נמצא את הדרך היחודית שלנו כיצד לפתור את הבעיה.

יתכן והמוטיבציה בעבודה ירדה, אם כי אני זוכר שגם לפני שנים היו חברים שתמיד עבדו פחות והיו שעבדו יותר. נראה לי שנצטרך לעשות הכל כדי להתגבר על המשבר, שביסודו הוא אולי כלכלי אך יש לו השלכות חברתיות.

  אברהם ברובל ברוציאק

1.1.1922 - 20.6.2002

אברהם ברובל היה אחראי על מחסן הציוד של בית הספר. דאג שכל מורה וכיתה יקבלו את כל הציוד הנחוץ להוראה. אברהם היה חבר קיבוץ שדות ים.

הוקלט באוגוסט1987  ע"י דרורה גליק

הודפס: ינואר 2010 בידי יעל ברששת

עדה וינשטיין (רוזנברג)

שמי עדה ויינשטיין. נולדתי בשם עדה רוזנברג בפולין בחודש אפריל 1930. נולדתי בעיירה יהודית ששמה תרשיניצה, הקרובה מצד אחד לקראקוב ומצד שני לקטוביץ.

הורי- שלמה ושרה רוזנברג, גם הם נולדו וגדלו באותה עיירה. וגם סבי, גרייצר, מצד אימי- גם הוא יליד אותה עיירה. את סבי והמשפחה מצד אבי לא הכרתי כי נפטרו בגיל צעיר ונשארו רק דודים ודודות.

המשפחה מצד גרייצר הייתה משפחה ציונית. היו הרבה אחים ואחיות שחלקם עלו ארצה עוד לפני מלחמת העולם וגם סבי מרדכי גרייצר, ביקר פעמיים בארץ. בזמנו ביקר בעפולה ובחיפה וקנה אדמות בעפולה. הוא היה יהודי ציוני, אך חולני ונפטר שנה- שנתיים לאחר הולדתי. הוא לא הצליח להגשים את תוכניותיו לעלות, אך לעומת זאת- בניו עלו ארצה וחיו- אחד בחיפה ואחד בתל אביב (יצחק גרייצר).

אנחנו שלוש אחיות במשפחה- אני הבכורה. בחרשניצה חייתי 11 שנה. עד 1941. הלכתי לבית ספר יסודי לא יהודי- פולני. היינו שתי בנות יהודיות בכיתה. אני אישית לא נתקלתי אף פעם באנטישמיות בבי"ס, פרט למקרה פה ושם שקראו לי ז'יד.

משפחת אבי וסבי הייתה משפחה מכובדת מאד בעיירה. הם היו בעלי טחנות קמח גדולות בעיירה ומחסני חיטה גדולים. למעשה היו שליטים  בתחום זה בכל האזור, והיחס אליהם היה בהתאם, בכבוד. אולי זו הייתה הסיבה שלא נתקלנו אף פעם באנטישמיות. בעיירה היו הרבה יהודים, אך מסביב היו כפרים והכפריים באו במגע עם אבי, בנושא התבואה והקמח. העיירה הייתה גדולה כי הייתה בה תחנת רכבת גדולה וכעין צומת בין קראקוב וקטוביץ. חיינו די יפה עד 1939, עד שפרצה המלחמה.

אני זוכרת שעד פרוץ המלחמה היו באים אלינו כל בני המשפחה מהערים בסביבה, והיינו מבלים יחד את חודשי הקיץ. היה לנו בית בתוך גן ענקי ויכולנו לשחק חופשי בלי לצאת לרחוב. היו מטעי עצי פרי- בעיקר אגוזים.

טחנת הקמח של אבי הופעלה ע"י קיטור- והיא הייתה ליד נהר. כתוצאה מזה היה לנו חשמל בעיירה בין הראשונים. זו הייתה אטרקציה גדולה שפתאום נפתח החשמל. דודי שהיה מהנדס המכונות במפעל- ידע לפי חוזק החשמל אם המכונות פועלות טוב. בנהר שחינו בקיץ.

כילדים,צ לא היינו מעורבים סביב הפרשה של עליית היטלר לשלטון ופלישת ו לפולין- עד שהתחלנו להרגיש זאת ב-1940. הצעד הראשון היה, שאסור לנו ללכת לביה"ס. למדנו בבית. התנאי ללמודים בבית היה, שנלמד גם גרמנית. בכל פעם היה מתפרץ- מפקח "מטעם" לבדוק אם אנחנו לומדים גרמנית או רק מקצועות אחרים. אז התחלנו ללמוד גם עברית. המורים למדו רק את ילדי המשפחה.

כשפרצה המלחמה- חשבו כל קרובינו משום מה שיותר בטוח לחיות בכפר מאשר בעיר, והם עברו אלינו כולם מהערים לעיירה שלנו. הבית היה גדול. בכל קומה התכנסה משפחה עם ילדיה. היינו הרבה ילדים ולמדנו בכיתה לא קטנה.

אח"כ באו גזירות אחרות. יום אחד התחילו לפרום פרוות מהמעילים- כי צריך היה למסור את כל הפרוות. אני זוכרת תמונה כזאת שכולם עומדים סביב שולחן האוכל הגדול ופורמים פרוות. אני זוכרת גזירה נוספת- שצריך היה למסור תכשיטים, ופמוטים. אבי, שהיה כעין ראש קהילה, היה בקשר עם הגרמנים- כל גזירה שהטילו על היהודים עברה דרכו. היו באים אליו ללשכה ומוסרים לן את הגזירות החדשות. לא פעם לקחו את אבי למקומות שונים ואנחנו חששנו שלא יחזור., זו הייתה תקופה קשה מאד.

ב-1941 היה הטרנספורט הראשון מהעיירה. אספו את כל היהודים מהסביבה ויצרו מעין גטו בעיר. בבית יכלו להישאר רק המשפחות שתרמו למאמץ המלחמתי. נשארה משפחה שהיה לה בית חרושת להתכת ברזל. וכמו כן המשפחה שלנו ועוד כמה משפחות. כל היתר נלקחו בעגלות לעיר המחוז. חשבנו שיישארו שם. אבל אחר כך התברר שזה היה הטרנספורט הראשון לטרבלינקה. בטעות לקחו באותו טרנספורט גם את אמי, אחיותיי ואני- נסענו לעיר המחוז, פתאום הגיע אבי, הפעיל את קשריו והחזירו אותנו הביתה.

לא פעם חוזרת אלי התמונה הזו- אנחנו בראש הטרנספורט, מאחורינו הרבה אנשים ועגלות, ורק העגלה שלנו חוזרת הביתה. אני זוכרת את הצעקות של המכרים לאבי שינסה להחזיר גם אותם. באותו זמן לא ידענו שעוד יגיעו גם לנו תקופות גרועות יותר. חשבנו שזה הגרוע מכל.

מהטרנספורט הזה חזר קרוב משפחה אחד שברח. הוא בא וסיפר שהורגים את היהודים בטרבלינקה. אף אחד לא האמין לו, חשבנו שהוא ירד מהפסים.

באותה תקופה הגיעה אלינו גלויה מהארץ דרך הצלב האדום. בגלויה שאלו דודים איך אנחנו מרגישים. אבי שלח תשובה דרך הצלב האדום- דרך שויצריה- ובה הוא כתב כי בינתיים כולנו יחד מרגישים טוב. זה היה באוגוסט 1941 (הגלויה הזו נמצאת אצל דודתי בתל אביב). באוקטובר 1941 – גורשנו כבר מהבית. כל גזירה חדשה שהגיעה חשבנו תמיד- זהו. יותר גרוע כבר אי אפשר, אנשים כל כך נאורים כמו הגרמנים....

אחרי החגים היה הטרנספורט השני שבו היו צריכים לצאת כל היהודים. אנחנו ברחנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית. אבי ודודי חשבו שזו גזירה שתעבור מהר, ואנחנו נסתתר ונעבור את הגרוע ביותר.

המשפחה שאצלה הסתתרנו הייתה שכנה שלנו. היה להם גם כן בית בודד בגן ואנחנו הסתתרנו באחד החדרים. היינו שם הרבה זמן, שבועות. האישה הייתה בהריון- וביום אחד החליטה שהיא חוששת שיתפסו אותם וביקשה שנלך. לו מצאו אותנו אצלם- היו מקבלים עונש מוות. באותה תקופה מצאו יהודים מוסתרים ורצחו גם את היהודים וגם את אלו שהחביאו אותם.

אבי ודודי יצאו לחפש מקום מסתור. ביקשנו שיחזיקו אותנו עד שיחזרו וייקחו אותנו. היינו שם שלוש משפחות- 2 משפחות של דודי. היינו חייבים לעזוב לפני שחזר אבי. אני זוכרת שאימי הובילה אותנו בשדרה שהפרידה בין הבית שבו הסתתרנו לביתנו. לא ידענו לאן ללכת, זה היה לילה. החלטנו ללכת למנהל טחנת הקמח שלנו שהיה נוצרי. אמי סברה שאם יחזור אבי- בודאי יחפש אותנו אצלו. ייאמר לזכותו שהוא העלה אותנו לעליית הגג והבטיח שיחזיק אותנו שם עד שאבא יבוא. כך הציל אותנו- כי היה עוצר באותו לילה- וכל מי שהיה עלול לראות אותנו יכול היה להסגירנו כי היינו מוכרים בעיירה.

מאוחר באותו לילה בא אבא עם משאית, עלינו עליה ואבא הוביל אותנו למחנה ריכוז. לא היה לנו לאן ללכת.

בשדה התעופה של קרקוב היה מחנה עבודה של יהודים. אבא שילם כסף וקיבלו אותנו למחנה העבודה הזה. הייתה בעיה שילדים לא יכלו להיות שם- הוצאו מיד להורג. את אחותי הקטנה, וילדי דודיי הקטנים התגנבו למחנה והסתרנו אותם. אני הייתי גבוהה. אבא סידר לדודה אחת, בנה הקטן ואחותי הקטנה ניירות מזויפים והוציא אותם מהמחנה לחבר שלו, שהבטיח לדאוג להם ולהחזיקם בביתו כל זמן המלחמה. שילמנו לו הרבה כסף, ואכן האיש החזיק אותם עד הסוף. דודתי ספרה יותר מאוחר, כי בשלב מסוים עזב האיש את העיר ועבר לעיר אחרת כי חשש שחושדים בו שהוא מחזיק יהודים. דודתי סידרה ניירות אריים ויצאה לעבודה ובנס נשארו בחיים. אנחנו עבדנו במחנה, בעיקר בחקלאות. באותה תקופה ברחו יהודים מאותו מחנה להונגריה. אבי יכול היה לברוח להונגריה. הודיעו לו שבהונגריה מחכה לו סרטפיקט לעלות ארצה, דרך שוויצריה. אבל זה היה רק למשפחה שלנו- כי בארץ היו קרובי אימי, ואתנו במחנה היו אחים של אבא והוא לא החיה מוכן לעזוב את אחיו- וביטל את התוכניות ונשארנו שם. חיינו במחנה כמעט שנתיים- עד 1943.

אמנם גרנו נשים וגברים לחוד, אך כל יום נפגשנו עם אבא. הגברים עבדו בגרוף השלג בחורף משדה התעופה ובסדנאות בשדה התעופה. הנשים עבדו בחקלאות. אני זוכרת שבחורף עבדנו בכרוב ניצנים קטן, צריך היה להוריד בטוריה את הגבעול הקפוא. כך ב –(14-)מעלות עבדנו בשדה בלבוש דל. בקיץ דיללנו גזר ותירס, שתלנו כרוב. אוכל היה- ולא היה נורא. אבל ב-1945 לקחו אותנו למחנה ריכוז אחר בקרקוב- בשליטת ה-ס.ס (המחנה הקודם היה בשליטת הצבא).

הוליכו אותנו למחנה חדש. גם שם עבדנו- בסריגת גרביים- חיבור העקב עם האצבעות- אחותי עבדה בסדנת מברשות. הפרידו בין הילדים להורים, ועשו מדי פעם סלקציות.

בסלקציה הראשונה הלכה דודתי עם ביתה הקטנה ויותר לא ראינו אותן. בסלקציה השנייה הלכה בת דודתי השנייה- אך היא נשלחה למחנה עבודה אחר. הייתה אז בת 12. ושם הייתה לבדה עד סוף המלחמה. היום היא חברת גן שמואל. היא היחידה בינינו שעד היום לא השתחררה מהטראומה של מחנה הריכוז. עד היום זה נושא השיחה אתה בכל פגישה. רק לפני שנתיים היא סיפרה את כל מה שעבר עליה. היא הייתה באותו טרנספורט עם עוד משפחה שהיו מכרים שלה והם טיפלו בה יפה, עד שהפרידו ביניהם והיא נשלחה למחנה עבודה בלייפציג, והם נשלחו למקום אחר. זמן קצר אחרי זה שחררו אותה הרוסים. בדרך נס הגיעה לקרקוב ולשם הגיעה דודתי עם אחותי הקטנה ציפי ובנה אחרי המלחמה לחפש ניצולים. הם נרשמו במשרד- ומצאו אחת את השנייה. זה היה בסוף 1944 כשנכנסו הרוסים לשם. הדודה טיפלה בה.

אנחנו היינו במחנה פאשוב כמעט שנה, עד קייץ 1944. אז כבר ידענו מה קורה. כל הזמן היו טרנספורטים, לקחו את הגברים למאוטהוזן וביניהם היה אבי. גם אנחנו היינו אמורים היינו לצאת באותו טרנספורט. הגענו לתחנת הרכבת ולא היו מספיק מקומות והחזירו אותנו. נשארנו עוד כחודשיים בפואשוב. בינתיים רצחו שם מידי פעם את ההנהגה היהודית. האשימו אותם כביכול בבריחה. היו אוספים את כולנו, והיינו צריכים לעמוד ולראות איך הורגים אותם. הזהירו אותנו שאם נרצה לברוח זה יהיה סופנו.

(עדה בוכה ואינה יכולה להמשיך. המשכנו להקליט למחרת).

נשארנו במחנה עוד חודשיים- וחשבנו שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו. אבל במחנה הזה עוד עבדנו- ונפגשנו עם אבא והדודים דרך הגדר. אמי ספרה שהייתה אפשרות עוד אז להבריח כל מימי דברים למחנה שהיה קרוב לקראקוב. גויים שבאו מהעיר לעבוד והם הבריחו מצרכי מזון תמורת כסף. לא זכור לי שבאותו מחנה שהיינו רעבים. מהמחנה הזה לקחו אותנו בקיץ 1944 לטרנספורט אך, כאמור הוחזרנו, מחוסר מקום ברכבת. נשארנו עוד חודשיים. אני זוכרת שעמדנו במפקד שעות רבות. הגברים עברו לפנינו. ראינו מרחוק את אבא והדודים. אני זוכרת את תנועת היד של אבא שראה אותי, הגבוהה אבל לא ראה את אחותי וסימן לאימא:" איפה הילדה?" אימא דחפה את בלה אחותי קדימה והראתה לו אותה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. סופר לנו, מאוחר יותר, שהם היו במאוטהוזן ואבא נפטר לפני סיום המלחמה. אחד הדודים הגיע לשחרור אך נפטר מיד אחריו. אבא מת מרעב או מחלות וכן דודי- לא נהרגו.

אותנו לקחו בספטמבר לאושוויץ.

נסענו בקרונות סגורים. אני הייתי ליד החלון והסתכלתי החוצה דרך האשנב. בלילה הגענו לבירקנאו. הלילה היה גשום. המחנה היה מוקף כולו בגדרות ופנסים, גרמנים עם כלבים צעקו לנו: ראוס, ראוס

(החוצה, החוצה).

אנחנו כבר למדנו, מהמחנות הקודמים, שהדבר הכי חשוב הוא להישאר יחד. היינו חמש: אמא אני אחותי בלה, בת דודתי וחברה של אימי. בכל המסדרים עמדנו תמיד יחד בחמישיות, והיה חשוב לנו לעמוד יחד, לא להיות בסוף או בהתחלה- אלא באמצע.

הלכנו הרבה באותו לילה גשום, עברנו גדרות. מטען לא היה לנו, אלא חבילות חפצים קטנה- חולצה, גרביים וכו'. במחנה הקודם לקחו לנו את הכול. התמונות שיש לנו וכן חפצים מהבית- קבלנו כאן בארץ כשהגענו מדודיי שהיו כאן לפני המלחמה. למשל- פמוט עשוי בפראג- שעשו לכבוד הולדתה של אימי (לכל מי שנולד במשפחה עשו פמוט) זה היה אצל דודתי בתל אביב- ורק לאחר שנפטרה קיבלנו אותו מביתה. יש לנו כפית שחרוט עליה שם אימי בראשי תיבות שהייתה חלק מסכו"ם שהעה בנדוניה שנשמרה לאימי. יש עוד כף גדולה מאותה מערכת שעליה חרוטה גם השנה- 1988. אצל בלה ישנה הזמנה לחתונת אימי שנשלחה לדודתי בארץ ב-1929, וכן כרטיס ארוסין שהסבים שלנו מזמינים בתאריך זה וזה במחוז זה וזה. כתוב בגרמנית.

בתל אביב אצל דודי ישנן תמונות מוגדלות של סבתא גרייצר בשמלה ארוכה ומגבעת ושמשיה עם ילדות קטנות: אימי ואחיותיה וסבא גרייצר שהיה בארץ והשאיר תמונות- במגדיאל, בביקורו אצל בתו שעלתה ב-1925. מאוחר יותר עלתה אחותו חווה עם עשרת ילדיה כשהתאלמנה. סבי נתן לה חלקת אדמה בעפולה ועליה בנו חנות(במקום של תחנת אגד של היום). עד היום נשארו שניים מבניה בעפולה.

נחזור לאושוויץ.

כשהגענו לאושוויץ היה לי הכבוד לראות את אדון מנגלה בכבודו ובעצמו.

הביאו אותנו למקום מגודר עם בניין הדומה לאולם המתנה של תחנת הרכבת. שם אמרו לנו לשבת ולחכות. כולנו חיכינו. חרושת שמועות הייתה חופשית. פתאום אמרו להתפשט והתחילה הסלקציה. כבר אז ידענו מי הולך לסלקציה. ידענו שלאנשים מבוגרים ולילדים זה מסוכן מאד. לנו הייתה אימא, שלא היתה כל כך מבוגרת, אבל היו לה ורידים ברגליים ומזה פחדנו, והייתה גם חברה של אימא שהייתה מבוגרת.  לא חששנו לגבינו אם כי אני ואחותי היינו עדיין ילדות- כי היינו גבוהות (אני רק בת 14, אחותי בת 13) הייתה לנו בת דודה- בת 18 שהנהיגה את כולם. היו לה יוזמהב וארגון. היא אמרה שאני אלך ראשונה, אחותי שניה, באמצע אמא והחברה שלה והיא תלך אחרונה- זה היה הקו שלה.

לא ידענו לאן הולכים- ימינה ושמאלה. אך כולנו היינו חכמים וידענו שאם הצעירים הולכים ימינה- סימן שימינה זה טוב, ושמאלה לא טוב. זקנים ממש וילדים ממש לא היו ביננו, כי כבר עברנו סלקציות. הורידים של אימי היו מדאיגים.

אני רואה את מנגלה עומד, משעין את רגלו על כסא, ואנחנו עוברים לפניו, אמרו לנו להתלבש, והלכנו והלכנו והלכנו. כשהיינו בפואשוב הייתה עלינו אחראית איומה- נראתה כמו גבר,, עם תספורת קצרה- תמיד פחדנו ממנה, והינה, היא באה איתנו לאושוויץ. ואז- כשהלכנו התברר שהלכנו בדרך לקרמטוריום. ופתאום היא באה בשאגה חזקה- "את היהודים שלי- לא ייקחו לקרמטוריום". כל השנים חשבתי שאני אולי מדמיינת לי את הסיפור הזה- שאולי בניתי דימוי וחשבתי שכך ניצלתי מהקרמטוריום באושוויץ. שאלתי את אימא, וקראתי את עדותה של אימא "ביד ושם" בירושלים- ודבר זה הופיע בעדות- זאת אומרת שזה באמת היה!

היא הזהירה אותנו- מהדרך שהלכנו בה. היינו 600-700 נשים. היא הביאה אותנו לבירקאו- לצלגר- כי זה היה ציגוינר-לאגר:  מחנה של צוענים. שם שיכנה אותנו. התברר לנו שהשמידו את הצוענים ממחנה זה ימים אחדים לפני שבאנו.

בצ-לאגר הזה היינו במשך שבועות. לא עשינו שום דבר, בבירקנאו לא עשו שום דבר, רק ישבו וחיכו- או לעבודה או לקרמטוריום. היו שם המון בלוקים ענקיים. (יום אחד לקחו אותנו מהבלוק שלנו). בכניסה היה חדר מגודר שבו ישבה האחראית על הבלוק- שם גרה. מאות דרגשים היו משני צידי הקירות, ובאמצע היה מבנה של בלוקים כעין תנור או שולחן- לאורך כל הבלוק. בסוף הבלוק שוב היה חדר סגור שבו גרה הסגנית של האחראית.

לכל אחת מהן היו "עושי דברן"- הלקקנים והחנפנים. כך היה בכל בלוק.

כל בוקר הוציאו אותנו ב-4.00 למפקד, סופרים אותנו, מחזירים אותנו, מחלקים משהו לאכול, עושים איתנו ריצות סביב המחנה. בצהריים שוב מעמידים אותנו במפקד, שוב סופרים ושוב נותנים משהו לאכול- מרק. ובערב אותו הדבר. שכבנו הרבה זמן צפופים על דרגשים. אינני זוכרת אם היו עליהם שמיכות.

והנה יום אחד קראו לנו ולקחו אותנו, נתנו לנו מספר והעבירו אותנו למקום עבודה.

אני לא יכולה לתאר מה זה אומר שלוקחים את כולם למקום מסויים ואומרים: להתפשט, לזרוק את הבגדים, ועכשיו תקבלו בגדים חדשים.

כל התהליכים האלה- עורכים שעות. שעות יושבים ערומים. אח"כ עוברים למקום אחר, מקבלים בגדים, ושוב יושבים שעות. כל זה עוד היה בברקנאו. קיבלנו גם קערת אוכל. אני זוכרת את עצמי יושבת ואוכלת. זוכרת אפילו את הבגדים שקבלתי. העבירו אותנו ובלילה שיכנו אותנו בבלוקים- לא בצריפים- ואז התברר לנו שאנחנו נמצאים במחנה עבודה בתוך אושוויץ. כל אושוויץ הייתה מחולקת למחנות: בירקנאו, מחנה ענקי של גברים, מחנה ענקי של נשים ובין מחנה הגברים לנשים היו כמה בלוקים- ממש בכניסה לשער מצד שמאל בבלוק הראשון משמאל היה בית החולים, בשני- אוקראינים ובשלישי וברביעי שיכנו אותנו. זה היה בנובמבר 1944.

כל פעם עשינו עבודות אחרות: סחיבת אבנים, גריפת לכלוך, חפירת בורות. את המנהלת שהצילה אותנו- לא ראינו יותר.

כל בוקר יצאנו לעבודה. אני זוכרת ששם קבלנו לחם! שם קרה לנו משהו נהדר: עבדנו בסחיבת אבנים, השגיח עלינו גרמני, שהיה אסיר פוליטי.(היה לו משולש אדום- זה הסימן). זה שנמצאת בקבוצה אמא ובת- היתה תופעה בלתי רגילה.

הוא לקח את אמא למחסן העבודה שלו. בתוך המחסן היה תנור. הוא אמר לאמא: את תשבי פה, וכשיבוא הס.ס. אתן לך סימן ותצאי לעבוד.

דבר שני- כשקיבל חבילה מגרמניה מהמשפחה ובתוכה היו תחתונים חמים ארוכים- הוא נתן אותם לאמא שלי. אלה היו שני הדברים הנפלאים שקרו באותה תקופה.

אני זוכרת שבחג המולד חילקו לנו מרק גולש. העבירו את כולנו משני האגפים של הבלוק- לאגף אחד- ואני רואה את זה איך כל אחד קיבל צלחת תפוחי אדמה ובשר.

שכחתי לספר שבאותו מחנה- בלה, אחותי , לא הייתה אתנו. אני חושבת שבגלל שהייתה מומחית למברשות וחיפשו מישהו שיודע זאת- היא קמה והלכה- אז שיכנו אותה במחנה נשים "פראונ-לאגר"- שלא היה רחוק מאיתנו, אבל לא ראינו אותה. ועוד דבר: כשעמדנו בבירקנאו- לפני ההעברה לאושוויץ, עמדנו שעות במפקד (אפל), פתאום באו וחילקו לנו צלוחיות קטנות עם דבש. ואז כל הפסימיסטים החליטו שזה צעד לפני הקרמטוריום, כי למי מחלקים דבש? למי שהולכים להרוג אותו. הסתבר שלא היה זה כך, מאיזשהי סיבה שאינני יודעת אותה עד היום חילקו לנו את הדבש. ואח"כ שלחו אותנו למחנה העבודה באושוויץ..

בשלב מסויים באושביץ חליתי בדלקת פרקים. זה היה אסון לחלות שם. היה שם חדר חולים, ובלית ברירה שיכנו אותי שם. מי שנכנס לבית חולים ידע שממנו לא יוצאים. כל יומיים הייתה ביקורת ומי ששכב יותר מיומיים היו מוציאים אותו והורגים. באותו בית חולים הייתה רופאה פולניה שהייתה מוורשה- מאסירי גטו ורשה הפולני. פעם ראשונה אז נודע לנו שהיה מרד. (כמעט בו זמנית למרד בגטו) וגם נודע לנו שהרוסים כבר קרובים.

כל יומיים היא החליפה לי מיטה שלא יכירו אותי. כך החזיקה אותי 10 ימים בבית חולים. ושוב מאותה סיבה שאימא ובת ביחד- היה דבר נדיר. אם הגיעו יחד אז צריך לעשות הכל שתמשיך לחיות.

כעבור 10 ימים באה הרופאה הגרמנייה ואמרה: אותה אני חושבת שאני זוכרת, והצביעה עלי. כמובן ששעה אחרי זה כבר לא הייתי בבית החולים. הוציאו אותי והחזירו אותי לבלוק שלי. הרופאה הפולניה הבריחה אותי, כי חששה שאם עוד פעם תראה אותי- זה יהיה סופי. בבית החולים קיבלתי אספרין. אני זוכרת את התחושה לשכב על סדינים נקיים ועל מזרון קש.

בחודש ינואר פונה אושביץ כי הרוסים התקרבו. הגרמנים היה להם רצון לשמור עלינו ופינו אותנו. התחלנו ללכת. הייתה שמועה שאנשים הסתתרו בבלוקים בכוכים והגרמנים לא חיפשו אותם. הם היו די מבוהלים, הם חילקו לכל אחד מאיתנו כיכר לחם. עברנו ליד מחנה הנשים ולקחנו משם את בלה, אחותי, שתלך איתנו.

צעדנו הרבה ימים, דובר הרבה על צעדה זו. בלילות ישנו בכנסיות, באסמים ומתחת לגג כלשהו. הפחד הכי גדול בצעדה היה- אם מישהו התחיל לפגר- ירו בו. מצידי הכביש היו הרבה מתים.

הם לקחו אותנו כי לא רצו שהרוסים ידעו מה עשו. אם אפשר היה להבין את הפסיכולוגיה של הגרמנים- למה לקחו אותנו? אתנו היו אימא והחברה שלה- והיינו צריכים לסחוב אותן. פחדנו פחד מוות להישאר אחרונים. חייבים היינו להתקדם, כי האחרונים תמיד נורו. וכן נורה כל מי שיצא מהשורה. כל הימים הלכנו בשלג, אני רואה את הדם האדום שבלט על השלג הלב. את הצרכים עשינו תוך כדי הליכה. אסור היה להתעכב לרגע. החברה של אימא- סבינה, אמרה בשלב מסויים: תעזבו אותי ולכו קדימה. כמובן שלא עזבנו אותה. גררנו אותה.

יום אחד העלו אותנו על קרונות פחם פתוחים והסיעו אותנו. ישבנו צפופים אחד לשני, קפואים. הגענו למקום שאמרו לנו שכאן ברגן בלזן. אני זוכרת שאמרו לנו לרדת. לא יכולתי לרדת כי הייתי קפואה. אמא גררה אותי, הפשיטה אותי ושיפשפה אותי בשלג. אני זוכרת את זה היטב. אימא תמיד סיפרה זאת והוסיפה: מאין היה לי הכוח והשכל להפשיט אותה ולשפשף אותה- וכך חזרתי לחיים. הכניסו אותנו לצריפים, שכבנו על הרצפה.

בברגן בלזן היה מחנה השמדה. לא עשו איתנו כלום , אנשים שכבו על הרצפה בצריפים ונגמרו.

אחרי שהיינו שם כמה ימים עברתי ליד צריף ממול- ושם סיפרו לי: ישנן כאן הונגריות. מה שהפליא אותי שלכולן היה שיער ארוך, לנו- היה ראש גזוז לגמרי. הן באו עם שיער ארוך ואז סיפרו לי את הסיפור של הונגריה. נודע לי שהיו עד לפני כמה שבועות בבית, בגטו בבודפשט, ורק ממש לקראת תחילת 1945 שלחו אותן למחנה ריכוז.

ההונגריות המסכנות היו מתות כמו זבובים. הן היו הרבה יותר מסכנות מאיתנו. הן לא היו רגילות בכלל לחיי המחנה. שום מלחמת קיום לא הייתה ידועה להן. הן באו ישר מהבית לברגן בלזן. ומאחורינו היו כמעט 4 שנים של מחנה.

בברגן בלזן- החברה של אימי, סבינה, מצאה אחיינית. האחינית הזאת הייתה לה חברה אחראית על מקום עבודה שבו קילפו סלק, ממנו בישלו מרק. היא סידרה אותי ואת בת דודתי בעבודה זו. זה היה דבר שלא יתואר. עקב עבודתינו זו העבירו אותנו לבלוק אחר- בניין בנוי- והיו לו דרגשים, לכל אחת הייתה "מיטה". והיה לי גם מזרון. תמיד גנבו לי את הקרשים מהמיטה ובת דודתי כעסה עלי שאני יוצאת בבוקר לעבודה ולא מחביאה אותם היטב.

אמא ואחותי היו חולות מאד. אחותי חלתה שם בטיפוס ושכבה אפטית לגמרי.

תמיד כשגמרנו בלילה את העבודה- הלכנו מרחק עצום ומביאות להן את המרק שקבלנו בפחית בתום העבודה. המבצע היה קשה- כי בדרך היינו צריכות לעבור בלוק של אוקראיניות, הן היו איומות. אלו היו משגיחות ולא אסירות. היה להן כוח והן רצו את האוכל שלנו. ארבו לנו ורצו אחרינו. היינו רצות, בת דודתי לולה ואני- ומגיעות בקוצר נשימה לחלון של אימא . היא חיכתה. שלוש פעמים נתקלתי באוקראינים בזמן המלחמה- ואף פעם לא היו טובים. היו גרועים מאד. עוד בעיירה שלנו הייתה קבוצה של אוקראינים שהיו משליטי סדר. הם עשו את העבודה השחורה עבור הגרמנים. אני זוכרת אותם צועדים בקבוצה, כמו חיילים. במקום רובים החזיקו מעדרים. כשהיו צריכים למסור את הפרוות הם עברו ובדקו בבתים אם מסרו את כל הפרוות. בת דודה אחת שלי הסתירה צווארון פרווה והם הרגו אותה- ירו בה, לא- פשוט רצחו אותה. אחרי כן באושוויץ, גרתי על יד אוקראיניות שהיו אנטישמיות מאד. עכשיו כשמספרים על משפט דימניוק האוקראיני (איבן האיום), על אוקראינים טובים- דעי לך שהיו הכי גרועים. עדיף היה שיבוא אליך גרמני מאשר אוקראיני.

נחזור לברגן בלזן. יום אחד הגענו לחלון של אמא בלילה ומצאנו אותה בפניקה, אחותי בלה, שהיה לה טיפוס- קיבלה מדי פעם התקפי שיגעון מהטיפוס, מכיוון שהייתה צמאה ולא היה מה לשתות- היא רצה החוצה לשתות מהשלוליות של הגשמים ולא חזרה. הלכנו לחפש אותה. למזלנו מצאנו אותה שכובה על האדמה בתוך שלולית של מים. גררנו אותה לצריף. בצריף שכבו אנשים אחד ליד השני ואי אפשר היה להכניס אותה דרך הדלת, אלא דרך החלון. שם נשארה שכובה שקטה עד השחרור. היום היא לא זוכרת שום דבר מאירועי הימים ההם, שהייתה חולה, שהיו לה התקפי טרוף. קראו לטיפוס ההוא "טיפוס משוגע".

יום אחד סחבתי חתיכת סלק- כדי להביא לאימא. זה היה סלק בהמות מתוק. המשגיחה ראתה אותי, לקחה את הסלק והשכיבה אותי על הספסל והרביצה לי 10 מכות על התחת. לא בכיתי אך זה כאב מאד. יותר לא גנבתי.

הגרמנים לא נתנו לפני השחרור, לא מים ולא מרק. לא קבלנו כלום- זה היה שבוע לפני השיחרור. אנשים השתגעו מצימאון. הכד שהבאנו להם ובו מרק או מים או קפה שחור- זה היה למעשה מקור החיים. וככל שהמצב החמיר יותר- האוקראיניות לא נתנו לנו לעבור.

פעם רצתי ורצתי והייתה לי תחושה שאני לא מתקדמת ואני זוכרת את התחושה הזאת עד היום. הייתה חשיבות עליונה להביא לאימא, לסבינה ולבלה את המים האלה. בת דודתי נתנה לי את הכד כדי שארוץ יותר מהר והיא נשארה מאחור ועיכבה אותן. אני זוכרת איך הגעתי. חסרת נשימה עם המים לחלון. הסלק והמים הצילו אותם. הם שתו את הכל.

יום אחד שמענו שמועה שאין שומרים גרמנים במגדל השמירה. הם ברחו- ואת מגדלי השמירה מאיישים אוקראינים. פחדנו לצאת מהמטבח בו עבדנו כי האוקראינים ירו על ימין ועל שמאל. התחבאנו בתוך המטבח שהיה צריף גדול עם שולחן עץ וספסלים מצדדיהם . בקצה כל שולחן הייתה גיגית שלתוכה זרקנו את הסלק. בתוכן התחבאנו. בוקר אחד- מגדלי השמירה היו ריקים מאדם.

יצאנו החוצה וראינו שממול- מעבר לכביש יש מחנה גברים, עד כה לא ראינו אתו כי באנו לעבודה בחושך וחזרנו בלילה בחושך. ראינו במחנה ערימות של גוויות. אני זוכרת שבת דודתי ואני התיישבנו- יום או יומיים או כמה שעות. לא רחוק היה שער. פתאום נפתח השער ונכנס טנק.

כשאני מנסה לחשוב אם המראה הזה עשה עלי איזשהו רושם- לא חשבתי כלום. ובכלל, האם חשבתי במשך כל שנות מחנה הריכוז שדבר כזה יגמר? שום תיקווה לא הייתה. אולי רק בשנה הראשונה. חשבתי בליבי: אחזיק מעמד ככל שאוכל, ואח"כ אמות כמו שכולם מתים. היה מן מצב אפאטי נוראי שלא הייתה כל תקווה. ידעתי שאני עובדת ואוכלת ומחזיקה מעמד עד שאגמור. עשינו הכול כדי להישאר בחיים. אבל אני לא יודעת בשביל מה. כי לא קיווינו שמשהו יקרה. אמנם, היו שמועות שהרוסים מתקרבים- עוד באושוויץ- אבל ברגן בלזן הייתה רחוקה ובכל מקום היו ערמות של גוויות.

בטנק הזה (מזכירה לי בת דודתי- לולה- שהיום חיה בתל אביב (לולה גדלה עם אחיה בביתנו לאחר שאמה נפטרה. גם האח ניצל והיגר לארה"ב). היה איש שדיבר אידיש. היא קראה: תשמעי, הוא מדבר אידיש! בבית לא ידעתי אידיש- אבל למדתי במחנה. האיש על הטנק דיבר אידיש. זה המראה האחרון שאני זוכרת מברגן בלזן. המראה השני- שאנחנו הולכים בשדרה- אחותי בלה, לולה, סבינה ואני- ואנחנו ארבעתנו סוחבים את אימא כאילו למחנה נקי. ובאמת- עברנו למחנה נקי. התברר שבברגן בלזן היה מחנה צבאי ענקי גרמני. כשנכנסו האנגלים העבירו את כל תושבי המחנה שלנו למחנה הצבאי הגרמני הנקי. בין שני המחנות הפרידה שדירה- ובה צעדנו. השדרה כאילו סימלה תקווה חדשה.

כשהגענו- אמרו לנו להתפשט, ריססו אותנו בדי.די.טי. קילחו אותנו ונתנו לנו בגדים נקיים.

זה היה ב-15 באפריל 1945- כשהבריטים כבשו את ברגן בלזן. התברר שהחייל שדיבר אידיש היה חיל בבריגדה העברית שנכנס ראשון למחנה. זה נודע לי רק בשוודיה. באותו זמן לא ראיתי את מגן הדוד שעל הכתף שלו.

אחרי שקבלנו בגדים חילקו לכל אחד קופסא עם ממתקים, קופסת בשר ולחם. התיישבנו ולא ידענו מה לעשות עם זה. לא היה פותחן לפתוח את הקופסא ולא היה סכין לפרוס את הלחם ובת דודתי צעקה: אתם לא תגעו בלחם! היא אסרה עלינו לאכול ומסתבר שזה היה בחוכמה. אני זוכרת את התמונה שאנחנו יושבים- ובת דודתי פותחת פחית בשר- לוקחת את הפחית הקיקה, ממלאה אותה במים, שמה אותה בין שתי לבנים ומרתיחה את המיים ובתוך המים שמה שומן של בשר. ואת המרק הדליל הזה נותנת לנו לשתות. כך הצילה אותנו. בסך הכל הייתה ב-4 שנים מבוגרת מאיתנו. איך ידעה לעשות כך? אולי אמא אמרה לה. הסתבר- שאחרי המקלחת- כל אלה שהתחילו לאכול לחם- פשוט מתו. אחרי השחרור מתו אלפי אנשים- ורובם מתוך זה שאכלו אוכל גס- בשר ולחם. כי מינואר ועד אפריל ניזונו רק על מי סלק. בלי שום דבר מוצק. הקיבות שלנו לא פעלו יותר. אנשים שאכלו, התחילו לשלשל- ומתו. מכרה שלנו, שהייתה אתנו כל השנים במחנה מתה אז. וכן עוד רבים אחרים שהכרנו.

כשהיינו בשבדיה, יותר מאוחר, שמענו שבמחנות שהאמריקאים שיחררו לא נתנו בשר ולחם אלא אבקת חלב ומים. האנגלים לא היו מספיק רגישים לזה.

אח"כ העבירו אותנו לבניינים הענקיים של הצבא הגרמני שברח, ואת אמא לקחו לבית חולים. משקלה היה 29 ק"ג. טיפל בה רופא בלגי באופן יוצא מגדר הכלל. העלו אפשרויות להעביר את אימא לשבדיה כי השבדים התנדבו לקלוט חולים וילדים. הרופא הבלגי הבטיח לנו שברגע שיבואו לקחת את אימא הוא יודיע לנו וניסע איתה.

במחנה הענקי טיפלו בנו יפה, נתנו לנו לאכול, היו לנו מיטות, שאלו שאלות ועשו רשימות ורצו לדעת אם אנחנו רוצים לחזור לפולין. אף פעם לא רצינו לחזור לפולין.

יום אחד קראו לנו מבית החולים של אמא- ואמרו לנו שבאותו יום לוקחים אותה לשבדיה. מהר ארזנו את הפקלאות שלנו ולקחו אותנו בקומנדקר צבאי לבית החולים ושם חיכינו. לקחו אותה ברכבת "בית חולים" שבה שיכנו את החולים ואת הנלווים, רופאים, אחיות ובני משפחה. בשום אופן לא הפרידו בין בני משפחה חולים ובריאים.

כשהאנגלים נכנסו לברגן בלזן- דבר ראשון שהם עשו- התקינו המון ברזים- צינורות על רגליים ובכל חצי מטר- ברז מים. אנשים התחילו לשתות ולהתרחץ. זה סימל חזרה לחיים. מברגן בלזן נסענו לליבק- עיר נמל גרמנית. עברנו את סלה והאנובר שהיו הרוסות עד היסוד. בברגן בלזן שמענו את ההפצצות על סלה. בברגן בלזן לא נפלה אף פצצה.

בליבק העלו אותנו על אוניות ושטנו למלמה. בליבר כבר קבל אותנו הצלב האדום השבדי. שם הכרתי אחות מאיגוד "סיסטר לוטה"- צעירה בת 18-19 בשם אינגריד, והיא מלווה אותי עד היום הזה. אנחנו בקשר. היא גרה במלמה. הייתה הרבה פעמים בישראל. אחרי שירדנו  מהאוניה לקחו את הבריאים למחנה מעבר. את החולים שיכנו בבתי חולים ושם התברר שגם אני חולה, שיש לי משהו בריאות. לקחו אותי לבית חולים והיא באה לבקר אותי בבית החולים. משם יכולתי לצאת לחופשות- ואז לקחה אותי אליה הבייתה, להורים שלה. כשעזבתי את שבדיה היא באה להיפרד ממני, בשטוקהולם. אח"כ התכתבנו במשך שנים, עד שיום אחד הודיעה לי שהיא באה לבקר אותי בארץ. היא נשואה לאדם בשם קנוט שיש בו משהו יהודי.(סבתא יהודיה). נפגשנו פעמים רבות- גם בקיבוץ.

בשבדיה לקחו את אימא לבית חולים לחולי ריאות וגם אני הצטרפתי אליה מאוחר יותר. אח"כ העבירו אותה לסנטוריום. היה לה חור בריאה. אני הסתובבתי שנה שלמה בין 3 בתי חולים. העבירו אותי מהאחד לשני. אלו היו בתי חולים שאירגנו אותם באופן מיוחד עבורנו.

כעבור שנה הצטרפתי לבית ספר של עליית הנוער- בו למדה כבר אחותי בלה. היא לא הייתה בבית חולים. שם ביה"ס היה: טופטברון- רק בנות. למדנו עברית. בביה"ס האחרון היה לנו מדריך משער העמקים- יוסף. מבי"ס זה הודיעו לנו שהגיע תורינו לעלות ארצה. היו כאלה שנסעו לאמריקה לקרובים, היו כאלה שנסעו חזרה לארצות מוצאם לחפש קרובים: הונגריה, סלובקיה, יון. אז כבר ידענו שציפי והדודה ובנה נשארו בחיים- אבל לא פגשנו אותם. כשהיינו בביה"ח הראשון בשבדיה- במלמה- קיבלנו הודעה שמחפשים אותנו מישראל. מיד אחרי השחרור עשו הרבה רשימות ושאלו אותנו אם יש לנו קרובים ולמי להודיע. ואז הודיעו בארץ למשפחה והתברר להם שאנחנו בשבדיה. הם איתרו אותנו ובקשו שנכתוב להם. ואז כתבו שמצאו את ציפי. דודתי גם כן הודיעה לאותם קרובים שנשארה בחיים ושציפי איתה וכן הבן. בפולניה, אחרי השחרור ואחרי הפרוגרום הנורא ביהודי בקלץ, היא החליטה שבפולין היא לא רוצה להישאר וכל בני המשפחה שהיו איתה, נסעו לגרמניה. כל יהודי שהיה לו שכל ברח אז מפולין. כי לעבור שואה ואחריה גם פוגרום זה היה כבר מעבר ומעל יכולתו של אדם לשאת. היא הודיעה את כתובתה לקרובים בארץ. אחד מבני דודי שרת בבריגאדה באיטליה, הוא נסע לגרמניה ולקח את ציפי ב-1945 והביא אותה ארצה. היא הייתה רזה, גבוהה וחולה מאד. הקרובים דאגו לרפא אותה והיא למדה בביה"ס דובנוב בתל אביב, ואח"כ בגימנסיה בלפור.

אחרי שהיינו שנתיים בשבדיה מ-1945 ועד 1947, בסוף הקיץ נפרדנו משבדיה ונסענו באניית טיולים חמודה "קסטלהולם" משטוקהולם לקלה בצרפת. זו היתה נסיעה מהנה מאד. היינו באנייה רק בני עלית הנוער, לבושים יפה. אימא נשארה בסנטוריום בשבדיה כי הייתה עדין חולה מאד. בת דודתי נשארה גם היא כי הייתה מבוגרת מאיתנו ולא למדה בבית הספר. אותן אירגנו במעין "בית חלוצות" ויצאו לעבודה. משכר עבודתה קנתה לי את השעון הראשון בחיי.

הגענו לקלה- ומשם דרך פריז למרסיי. שם היינו במחנה שנקרא "סאן ג'רום". כשהגענו למרסיי והיינו אמורים לעלות לאניה- הייתה שם שביתה גדולה, שהקיפה את כל האוכלוסיה (נמשכה 6 שבועות). אחרי השביתה הגדולה יצאה ה"אקסודוס" שעליה לא רצו להעלות אותנו כי היינו קטנים מידי ובלי משפחה.

שכחתי לספר שעוד לפני שעזבנו את שבדיה התארגנה אונייה עם בוגרים ילידי 1927-39 והם נסעו לבלגיה ושם עלו על ה"אולואה"- חיים ארלוזורוב. לא צורפנו לנסיעה זו כי היינו צעירים מדי.

הסיפור של אקסודוס ידוע. לא כל כך חיינו את זה אם כי קראנו בעיתונות. היינו בסאן-ג'רום שהיה מחנה ילדים בעיקר מפולין. האחראית על המחנה הייתה רות אלון, אשתו של יגאל אלון. גם בת שבע ארלוזורוב, חברת יגור.

הם אספו ילדים ממנזרים ומשפחות נוצריות בפולין והביאו אותם ושיכנו אותם במחנה שלנו. היו ילדים קטנים מגיל 5. אנחנו ה"גדולות" עבדנו במטבח ובישלנו להם. שם התחיל הנסיון הראשון שלי בבישול. בישלנו פודינגים, שאהבו מאד, ומרקים.

היינו שם 4-5 חודשים, עד שקבלו הודעה מהארץ שבלה ואני עולות ארצה בעליה ד'- לא ידענו מה זאת, מכיוון שלא היו מספיק סרטפיקטים סידרו לנו עליה זו: העלו נשים בהריון מתקדם, כי לא רצו שילדו בחו"ל, ולנשים האלו צרפו ילדים. אני הייתי בת 17, די גבוהה, ו"אמי" הייתה בת 19, צעירונת קטנה ונחמדה. זו הייתה צורה לגלית. כל מי שיצא משבדיה קיבל פספורט שבדי אמיתי ואיתו עלינו עם ה"אמא" הזאת ועוד כמה ילדים באניה ששמה "קסטל פרובידוס" הולם(?) ממרסיי. היו על האניה ישראלים, ערבים, תיירת נודניקית שחזרה. זו הייתה אניית נוסעים צרפתית רגילה. האניה נכנסה לנפל בירות. כולם ירדו לחוף ועלינו אסרו לרדת. בירות דומה לחיפה.

הגענו ארצה, לפנות בוקר הודיעו לנו שאנחנו מתקרבים. עלינו מהר לסיפון וראינו את חיפה עם הזריחה הראשונה. זה היה מראה נהדר. זה היה ב-30 לנובמבר 1947, למחרת ההצבעה באו"ם.

ירדנו מהאוניה, עברנו את ההליכים הרגילים. עוד לא ירדנו מכבש האוניה, חיכה לנו למטה פקיד של הסוכנות, לקח לנו את הפספורטים ומאז לא ראינו אותם יותר. הפספורט היה בתוקף עד אפריל והיה יקר מאד (לשימוש חוזר).

לקחו אותנו לבית בכרמל, נתנו לכל אחד לירה, התקשרנו לדודתי בתל אביב והודענו שאכן הגענו, ושלחנו מברק. בכסף שנותר קנינו חלבה. אבל התאכזבנו מאד כי לא היו בה אגוזים וז'לי כמו בחו"ל.

מחיפה העבירו אותנו לבית העולים בנוה חיים בחדרה. לשם באו דודתי וציפי. לא הכרתי את ציפי אחרי 4-5 שנים. כשיצאה מהבית הייתה ילדה חמודה בת 5, עם צמות בלונדיניות ופתאום- אחת גבוהה, לוקש, מסופרת קצר. את דודתי הכרתי כי באה להיפרד מאיתנו ב-1935 לפני שעלתה ארצה, ולא השתנתה בהרבה. שאלתי את דודתי- מי זאת הנערה, והיא ענתה: זן ציפי.

אימא עלתה בשנת 1950, כשהחלימה.

ממחנה העולים לקחה אותנו דודתי היינו אצלה בתל אביב כמה חודשים. רציתי ללמוד אחות. באתי לחיפה לראיון עם האחראית לביה"ס לאחיות שליד רמב"ם. היא אמרה שאינני יכולה ללמוד משתי סיבות: א. אין לי תעודת בגרות. ב. אינני יודעת אנגלית. (עד לפני שנתיים הייתה בידי תעודת עולה שבה כתוב תאריך בואי 30.11.1947, שקבלתי 1 ל"י ומיטת ברזל. ברוב טיפשוטי נתתי את התעודה לכתה שלמדה על העלייה ולא קיבלתי אותה חזרה, וכן תעודת זהות של המנדט.

לאחר שסרבו לקבלני לבי"ס לאחיות, פנינו לשער העמקים- שם היה המדריך שלנו משבדיה. קיבלו אותנו לחברת נוער ה' של הקבוץ.

היינו שם מעט זמן. כשפרצה מלחמת השיחרור פיזרו את חברת הנוער. חלק העבירו לדן – כהכשרה מגוייסת, לאחר שפינו משם את הנשים והילדים. יענקלה ברקאי ז"ל היה מביא לי קפה לעמדה, בלילה.

הקיבוץ הארצי רצה שהחברה שלנו תשלים את להבות חביבה, ואנחנו רצינו להקים קבוץ חדש. היו ויכוחים קשים (זה היה באמצע מלחמת השיחרור) והם לא ויתרו לנו. והגרעין התפרק.

בהפוגה השנייה התפרק הגרעין ולא נשארנו בדן. באנו לתל אביב, וחיינו אצל דודי עד שאימי הגיעה ארצה. אז קבלה חצי דירה ביד אליהו. אף פעם לא אהבתי חיי עיר, אולי מפני שאני בת עיירה- ולא הייתי שם זמן רב.

התחתנתי ונפרדתי ובאתי להחותרים עם שלומית.

אחרי שהשתחררתי מהמחנות , חלמתי חלומות. בכל חלום , בלי יוצא מהכלל, היה בא איש עם כלב גדול והוא היה מציל אותי. ובכל פעם, עד היום, כשאני חולמת על המחנה- תמיד מסתיים החלום בכך שיש מדרגות ושטיח אדום, ובא כלב עם איש שמציל אותי. תמיד קיווינו באיזה שהוא מקום בלב שהסוף יהיה תמיד סוף טוב. כי עשינו מאמצים עליונים כדי להישאר בחיים, לא להישאר בסוף או בהתחלה, תמיד באמצע.

גברת סבינה נסעה לארה"ב אחרי המלחמה. שם נישאה והייתה כל השנים בקשר איתנו עד שנפטרה. לולה בת דודתי, שליוותה אותנו כל השנים, נסעה משבדיה לפולין. שם נישאה לבחור שהיה פרטיזן. הוא נלחם ביערות בחברת עוד שלושה פרטיזנים. מוצאו מוילנה. הוא היה אדם נפלא. ב- 1956 עלו ארצה. גרו ביפו ואחר כך בבת ים. 10 שנים אחר שעלה- חלה ונפטר.

הרבה שנים נשארה אלמנה וגידלה 2 ילדים. כך שהחיים לא החמיאו לה. רק לאחרונה אחרי שנים הכירה אלמן והיא נישאה והיא מאושרת. ואנחנו שמחים בשמחתה, כי היא עשתה בשבילנו המון. כל שנות המלחמה דרבנה אותנו וכיוונה אותנו, אפילו בשבדיה- כשהייתי כבר נערה בת 15, כעסה עלי שאינני יודעת לכבס חזיה- ואמרה: לעולם לא תהיי בן אדם, את אפילו לא יודעת לכבס חזייה... נערה שעברה מחנה!

באתי להחותרים בחורף 1953. מראה החותרים לא היה מלבב. גרנו בצריף. בין הצריף לחדר האוכל הייתה שלולית (מדרכות לא היו) פעם הלכתי עם שלומית על הידיים, שקעתי בבוץ ויצאתי בלי מגפיים....

באותו קיץ היה גיוס- עשינו מדרכות. סחבנו אבנים גדולות לשוליים של המדרכות. בחורף היו תעלות ופנסים תלויים על התעלות.

עבדתי בחדר האוכל עם אפריים טרנר. פיזרנו נסורת עבור הבוץ וגרפנו לארגזים.

הארוחה הראשונה שאכלתי בהחותרים הייתה פשטידת תפוחי אדמה, והכוס לשתייה (מים) הייתה צנצנת "טי- טיים". אמרתי: איך עושים פשטידת תפ"א כמנה? אצלנו זה היה קינוח.

אחרי המטבח הייתי אקונומית ואח"כ עברתי לפעוטון. אז התחילה תקופת בתי הילדים שלי. עם הפעוטון עברתי לגן ב' ואח"כ עברתי לחצי שנה לחטיבה. ומאז נשארתי בתחום זה עד היום. זו הייתה תקופה נהדרת: "סנונית", "שחף", וקצת "יסעור" לפני הצבא. בתקופה ההיא חיילים עוד נשארו בטיפול החטיבה, כי לא הייתה ועדת קשר. אחרי הטיפול ב"סנונית" יצאתי ללמוד כלכלת בית – 1965- שנתיים ביד נתן ואח"כ שנה השתלמות. ב-1970 עשיתי השתלמות סופית ברחובות- וקבלתי את ההסמכה. כמורה עבדתי 15 שנה. התחלתי בהוראת כלכלת בית עוד כאן. בשני חדרים של גן א' לשעבר. באו "מתנסות" להסתכל וללמוד. ב- 2400 לירות התקנו את כל הדברים, הפרוזדור שימש חדר אוכל, גם בנים הוזמנו למזנונים. הבנים למדו נגרות אצל יהודה. לפני הטיולים ובחגים באו ללמוד גם הבנים: סלט פירות בטן בשבט, סופגניות בחנוכה. אז באו כיתות שלמות- אפילו ילדי גן. יש לי תמונות. אח"כ עברתי לבית הספר המשותף, עוד כשלמדו רק "רקפת" הקטנים- יומיים בשבוע טכנולוגיה. אח"כ עברתי למבנה של ביה"ס המשותף. שם יש אגף מכובד של כלכלת בית. גם היום אני עדיין מלמדת – מעט- ובעיקר עוסקת בריכוז האולפן למוסיקה.

בינתיים נולדו לי ילדים חמודים: אחרי שלומית- רפי ועידית והם בגרו, למדו, חכמו והתחתנו, וגם להם נולדו ילדים. יש לנו 7 נכדים, שחמישה מהם חיים בקיבוץ ושניים בתל אביב (ומשתוקקים לחיות בקיבוץ).

 2 נובמבר, 2005

   היום, יום ד' ה- 2.11.05, הלך לעולמו דר' פנחס אגמון. פנחס היה מחנך ומורה במעגן מיכאל ובסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת היה ממייסדי בי"ס המשותף חוף כרמל.

 פנחס היה איש של חזון חינוכי. יחד עם דר' מרים בר-ים סחף את כולנו לממש חלום של בי"ס פתוח בו בוחרים התלמידים גם את מערכת השעות וגם את המורים, ושעיקר הלימוד וההוראה נעשה בחונכות אישית של מורה ותלמיד העושים ביחד פרוייקט לימודי חינוכי.

פנחס תבע את המושג: "התלמיד במרכז" וסביב זה פותחו פעילויות שנעשו בבי"ס: שיחה אישית עם המחנך, מקומו המרכזי של היועץ, העבודות האישיות ופיתוחן של דרכי הוראה המותאמות לכתות הטרוגניות ולכל התלמיד.

בי"ס בשנים שאותו ניהלו פנחס כמנהל וג'וני בירן כרכז פדגוגי היה מופת ודוגמא לבי"ס שמנהליו ועובדיו סוללים חדשות לבקרים דרכים כדי להגיע אל ליבו של כל תלמיד, לאתגֵר את החלש והחזק ולדאוג לרווחה נפשית אישית של כל אחד מבאי בי"ס.

בדרכו הייחודית מינף פנחס את בי"הס כארגון לומד ודאג שהעובדים לא יחדלו ללמוד ולהשתלם בנושאים המגוונים אותם פיתח.

ביה"ס המשותף של היום בו לומדים כל תלמידי המועצה האזורית חוף כרמל מנסה לשמור על הייחודיות שיצרו מייסדיו: הדיאלוג בגובה העיניים עם התלמיד, פיתוחן של תוכניות הוראה ולימוד מותאמות לצרכים מגוונים של תלמידים שונים, תוכניות לימוד המשלבות עם הידע גם חינוך לערכים, לאהבת הארץ וההיסטוריה ולקשר אל ארון הספרים היהודי.

אנו הממשיכים בגאווה את מורשתו החינוכית של פנחס, נזכור אותו תמיד, ואני מאמינה שעובדי בית ספר ישכילו ליצור תוכניות לימוד על פי חלומותיו של פנחס שלעולם יישארו רעננים ופוריים.

                                                                                                 אלישבע.

                  2   נובמבר, 2005

                                                                                                הנ-1-8106

 באנו, פנחס, היום להפרד.

 היית לרבים מאיתנו מורה ומחנך, בגיל מאוחר יחסית העזתָ לחלום ולהגשים.

 באנו היום להיפרד ממך שחָבָרתָ וחיבָרתָ ועמדת בראשה של חבורת אנשי חינוך שהעזו לחלום, לחזות ולהקים בי"ס משותף לילדי האזור.

בעבודת נמלים, עבודת קודש, אספתָ, ריכזתָ, שכנעתָ,  ויחד עם ג'וני ז"ל הובלת לבנייה של מקום בו הצעירים תמיד עוברים בו פרק חיים משמעותי.

בימים הראשונים, אלה של בי"ס בניהולךָ, היה בי"ס מופת ודוגמא לבי"ס שמנהליו ועובדיו סוללים חדשות לבקרים דרכים כדי להגיע אל ליבו של כל תלמיד, לאתגר את החלש והחזק ולדאוג לרווחתו הנפשית של כל אחד מבאי ביה"ס.

 תודה לך על שהעזתָ והובלתָ מחזון ורעיון, למעשה, מעשה לתפארת.

 תהא מנוחתך - בשלום ובשלווה.

 ולנו – הממשיכים בגאווה את מורשתךָ - תהיה דגל לרעננות וליצירה פוריים.

                                                                                     עובדי בית הספר המשותף

מיכה דינאי

1920 - 2005

מיכה עבד במעבדת הפיסיקה והכין את המעבדות. היה שותף פעיל בכל הניסויים שבוצעו.

נזכור את נועה רגב

 28.8.1960, ה' אלול תש"כ - 30.11.2007, כ' כסלו תשס"ח

אתר  אינטרנט לזכרה של נעה עלה לאוויר בכתובת:

www.noaregev.co.il

נועה רגב היתה מורה ומחנכת בחטיבת הביניים בבית הספר. יזמה הרבה פרוייקטים חינוכיים. נועה היתה חברת קיבוץ מעגן מיכאל.

נורית גורן

26.71946 - 1.11.2007

נורית לימדה בבית הספר המשותף ספרות ולוותה קבוצת חינוך מגבעת חיים. נורית המשיכה ללמד בקרית החינוך מעיין - שחר כאשר תלמידי גבעת חיים עברו ללמוד בקריה.

נכנסת לחיי בסערה. הייתי נשוי די טרי ואב לחמוטל בת השלוש, והרומן האסור היה כרוך בהכרח בגרימת כאב וצער עמוקים לבת זוגי ובתחושת נטישה של בתי. אבל לא היה לי כל סיכוי. העיניים החומות החכמות עם זיק החיים המרצד בהן תמיד, שרואות ומבינות הכול מבעד לסדקי הקונכיות ולא יודעות שובעה, העור השחום, החושניות הכבדה, החיוניות האדירה, אצבעות הידיים שהן כמו שורשים באדמה תחוחה. אז עוד לא היטבתי להכיר אה פצעייך. היותך בת יחידה לאם חד-הורית עם אב לא ידוע הייתה חוויה טראומטית ומכוננת בחייך. רבים וטובים לא הבחינו בכך. וכך כתבת כעבור שנים בסיפור שכותרתו קלאוסטרופוביה: "כשהייתה קטנה הייתה מגדרת חללים בתוך החדר הקטן של אמה בקיבוץ. בכל פעם הייתה מקטינה עוד יותר את החלל בו התכנסה. מעט הרהיטים שהיו בבית שימשו אותה להקמת הקירות ההולכים וסוגרים את הבית הקטן, בו היה מקום רק לה בלבד. אך תמיד היה הבית עדיין פתוח מדי. רק כשהצליחה לגרור את כורסת העץ הקטנה והיחידה אל פינת החדר והפכה אותה אל מול שני קירות האבן שסגרו עליה משני צידיה הרגישה סוף סוף כמעט בטוחה. הפחד הפך לחיה קטנה ומוגנת שאיש מלבדה, ודאי לא אמה, לא יכול היה לגעת בה. אבל בערב, בחושך, כשהייתה צריכה לחזור לבית הילדים, דרך יער האורנים, הכל נפתח מחדש." בקיבוץ של פעם איש לא שם לב ולא טיפל במצוקותייך והיה עלייך לנהל את המאבק לבדך, והמאמץ להסתיר אותן מהסובבים אותך גבה ממך מחיר כבד. רק בשנים האחרונות זכית לעבד את החוויות הקשות של ילדותך.

אותה חוויית ילדות ונעורים של בדידות, של נטישה, של תעלומה וסוד, חידדה אצלך את החשדנות, את קריאת המפה, את העמידה על טיבו של אדם תוך שניות, את הצורך להיות תמיד בשליטה, את הצו להגן תמיד על החלש ולמרוד בשררה, ואת הכמיהה להקים משפחה ענפה. לא תמיד הכול זרם על מי מנוחות בחיינו המשותפים. ההבדלים במזג ובקצב - הדומיננטיות שלך והפעולה הנחרצת לעומת ההתלבטות הנצחית, הפסיביות, האיטיות והביקורת העצמית המוחצת שלי - הובילו לא פעם לעימותים ומתחים. אחרי הכול, קשה לחיות לצד איתן טבע... אבל השתייפנו עם השנים ובליטותיו של זה מילאו את מגרעותיו של זה ולהפך. נדמה לי שבקופסה השחורה שלנו אפשר לקרוא שככל שרבו השנים כן התהדק הקשר בינינו, גברה האמפתיה והקבלה של האחר, היכולת לתת לכל אחד את המרחב הפרטי שלו, ההנאה הצרופה לשתוק ביחד או לדבר בפתיחות על כל נושא שבעולם והמסירות ההדדית. דווקא המחלה גרמה לך להרפות קמעה מהמושכות ולהרשות לעצמך להישען עליי. בעיניי, ואני יודע שגם בעינייך, השנים האחרונות היו היפות בחיינו. בנינו, כמו שהבטחתי לך באחד ממכתביי הראשונים, היו לשתילי זיתים סביב שולחננו, נולדו הנכדים המקסימים, הבית התרחב ונפרשו בו מרבדים צבעוניים - כמו בבית אמך - והמשפחתיות שכה ייחלת לה העמיקה שורש. מי שלא ראה אותך מטיילת עם אחד הנכדים, שרה לו ומשוחחת איתו ומשתעשעת איתו או איתה, לא ראה שמחה מימיו. גם ספר התמונות שהספקת להכין לאליה ליום הולדת שלוש על קטנטינה הנמלה שבוחרת בחופש הוא דוגמה נפלאה לאהבה ויצירתיות כאחד. בשנתיים האחרונות נתקפת גם בפרץ יצירה, ונופי הנפש שלך מדברים אלינו מהקירות סביב. הציור האחרון שלך הוא של פסים מעוגלים של חציר קצור בצבע אוקר שנבלעים בתוך חורשה עבותה בירוק כהה, שמעליה שמים בכחול כהה עם פס אור לבן מסתורי ברקע. יש בציור גם קדרות אבל גם הוד ורמז לאור שעולה. בצדק שאלת לא פעם, למה זה מגיע לי? למה עכשיו כשהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה? ותשובתי

היא שאת האדם האחרון שזה הגיע לו. חייך היו גם בלא המחלה קשים ורצופי מאבקים. אמרתי לך פעם שמה שאני רוצה עכשיו יותר מכול הוא לנשק את פצעייך, והיו כלא היו. תמיד אמרת לי שהדבר שמעניין אותך יותר מכול הוא אנשים. ובאמת הייתה לך יכולת מופלאה ומעוררת קנאה לתקשר עם אגשים, לגרום להם להיפתח לקראתך ולהגיע לידידויות נפש עמוקות. את גם היית זאת שהצלחת להגיע עם בנינו וגם עם בתי חמוטל לשיחות נפש עמוקות וכנות גם אם הן היו לעתים טעונות כאב. את כמה מהטובות בידידותיי "הרווחתי במשיכה" דרכך, ותחזוקת הקשר עם כמה מהטובים בידידיי עברה לא פעם אלייך. החודשיים האחרונים, בהם פרץ הסרטן כמו אש בשדה קוצים, היו דוגמה ומופת לרצון החיים שלך. את לא התמרמרת ולא נתקפת דיכאון. כשהבאתי לך קפה אמרת לי, "אח, זה כל כך טעים, כמה טוב למות עם טעם של קפה על השפתיים". כשכבר לא יכולת לזוז, הכרחת אותנו להוריד אותך מהמיטה לכיסא, ויומיים לפני מותך, כשהאחות שאלה אותך מה את רוצה, אמרת בליווי תנועות ידיים "החוצה, החוצה", כאומרת, אינני יכולה לסבול עוד את חוסר האונים הזה. אני רוצה לעוף מהמיטה ולחזור לחיים. פנייך נותרו יפים עד הרגע האחרון, רק העיניים החומות החכמות געשו מיוסרות מיום ליום. ביום האחרון חכית לי בעיניים עצומות למחצה ובנשימה כבדה - סופה של נשימה - ורק אז הרשית לעצמך להרפות ולנוח מהמאבק. פנייך הפכו שלווים ורגועים, ונדמו לראש שבט אינדיאני חקוק בסלע. דבר אחד אני יכול להבטיח לך: הסרטן אולי ניצח את גופך אבל לא יכול לרוחך. רומן גארי מספר בספרו "הבטחה עם שחר" כיצד במלחמת העולם השנייה, עת שכב קודח בבית חולים שכוח-אל בסהרה, קיבל כל יום מכתב מאמו מצרפת, וזה מה שהחזיק אותו בחיים. בדיעבד התברר לו שאמו, שכבר שכבה על ערש דוויי, הכינה לו מראש עוד מאתיים מכתבים ודאגה שמישהו ישלח לו אותם אחרי מותה. גם את ציידת כל אחד מאתנו - בני משפחתך, ידידותייך וידידייך וכל מי שהיה לו קשר איתך - בפיסת שמש, שתמשיך לחמם אותנו, להזכיר לנו, להאיר את דרכנו ולהבשיל פירותינו. אחרי הכול, זה גובל בהפקרות להשאיר אותנו כאן לבד בלי פיקוח...

אהבתי ציפור רבת יופי,
הציפור אהבה אותי.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי.
בבוא יומי, אצטרף בשמחה למעופך הרוגע, נורצ׳ה אהובתי.

  מיקי

אימא, אמי האהובה מכל.

אני מרגיש צורך עז להיפרד ממך היום במילים ולא בשיר. כולנו ידענו שהסוף קרוב , ובכל זאת אני מופתע מאוד ולא יורע מה לעשות. אבא בישר לי על מותך בטלפון, "אימא נפטרה, נגאלה מייסוריה", הוא אמר, ואני הלכתי לספר ללירן ותמי. אחרי זה הלכתי הביתה והתחלתי לטאטא את המרפסת. ידעתי כמה חשוב לך שהבית יהיה יפה ונקי כשנכנסים אורחים. ובאמת כל מי שנכנס לבית מתפעל מהחום והיופי השוררים בו, והאוויר הזורם בו בחופשיות ובשמחה, חולף על פני הקירות, הציורים שלך, וצעצועי הנכדים המתוקים. עלית אמרה לי שהוקל לה שאת כבר לא בבית חולים, וגם אני מרגיש כך, כאילו שבת אלינו, לבית שהקמת, לחיק המשפחה, שהייתה הדבר החשוב לך ביותר, אוצר שטיפחת במסירות אין קץ. תמיד היית רגישה כל כך למה שעובר עלינו. יותר מדי. כמה פעמים ראיתי אותך בוכה וכאבך היה כאבי. אני אוהב אותר מאוד. נתת לי בשפע מאהבתך, מחכמתך ומטוב-ליבך. לפעמים היינו פשוט חברים טובים, צוחקים ושרים, ואני מאמין שנמשיך להיות כאלה גם עכשיו. אימא, למדתי ממך כל כך הרבה על עצמת האהבה ועצמת האמונה, וודאי עוד אוסיף ואלמד. אוהב אותך ומחבק אותך ומאחל לך שלווה גדולה.
יאיר

צביה בן - צבי

7.9.1918 - 8.1.2009

03/01/1945 - 03/12/2011

קישור לאתר עין כרמל

יעל שמוצר החלה את עבודתה בבית הספר כמלווה משקית של כיתה מקיבוץ עין כרמל (בשנים הראשונות של בית הספר, כל קיבוץ היה חייב לשלוח מלווה חינוכי לכיתה שהגיעה מהקיבוץ) . היתה חברת קיבוץ עין כרמל.

יעל היתה אחת הספרניות בספריית בית הספר. היתה אחראית על כתבי העת. עזרה לתלמידים בכתיבת עבודות עיוניות.

דניאלה לבין

16/12/1940 - 17/12/2012

דניאלה לימדה הרבה שנים תנ"ך ומקצועות נוספים. היתה מחנכת ורכזת פדגוגית. בשנים האחרונות היתה יועצת בחט"ע.

רימון לבין

יצחק (איציק) שומרון

1.2.1925 -20.2.2012

קישור לאתר הנצחה במעגן מיכאל

איציק טיפח ושמר על נוף בית הספר. טיפל בסובב הצמחי בחצר בית הספר. היה חבר קיבוץ מעגן מיכאל.

קורולצ'וק גדלוביץ טובה 2014 - 1953 

קישור לדף הנצחה במעגן מיכאל

טובה היתה מורה לספרות ולשון בבית הספר המשותף חוף הכרמל. היתה חברת קיבוץ מעגן מיכאל.

יחזקאל אבנרי

8.1926 - 9.2014

יחזקאל היה ממקימי האגף הטכנולוגי בבית הספר המשותף חוף הכרמל

להלן ראיון עם יחזקאל, נרשם – יולי 1985

שמי אבנרי יחזקאל, נולדתי ב -  28.8.1926 בחיפה. ט"ו באלול תרפ"ו. אני אוהב לציין את התאריך העברי, כי באותו תאריך- נולד בני הבכור- ארנון,כשהייתי בן 23, ובמלאת לי 46 שנים באותו תאריך נולד נכדי הראשון- עידן.

הורי- יוצאי רוסיה (אבי) ופולין (אמי). הם עלו לארץ, לגדוד העבודה. אבא עלה בשנת 1921 והצטרף לקבוצת סוללי הכביש צמח – טבריה, כאשר מקום ריכוז הגדוד היה בכנרת. אימא הייתה בחדרה תקופה קצרה והצטרפה לעבודת חוץ של גדוד העבודה. הם עברו מהדרום לחיפה ושם נולדתי אני, ולאחר מכן אחי.

תקופת ילדותי די מעורפלת, אני זוכר רק מחזה מאד מזעזע במאורעות 1929- כאשר ערבי סוחב ירקות הותקף ע"י קבוצת יהודים באזור המגורים שלנו, בפאתי חיפה. לאחר מכן נעלמה תקופה שלמה מזכרוני, כי באותם ימים עברנו משיכון לשיכון. בעיקר גרנו בצריפים, עד אשר רכשו הורי שטח אדמה ובנו כעין בטונדה משופרת באיזור שהיה חשוף לחלוטין והיום אחד האיזורים המאוכלסים- שכונת גאולה, על המדרונות הדרומיים של חיפה.

למדתי בגמנסיה עירונית שבה למדו מספר מצומצם של תלמידים בכיתה אחת. שם ספגתי חלק מהערכים שממשתי אותם יותר מאוחר בתנועת הנוער במחנות העולים, אשר הטביעה את חותמה הגדול ביותר עלי. התקופה הייתה סוערת. אחרי מאורעות 1929, עד 1936- השכונה שלנו (שבה גם היה סניף התנועה) הייתה חשופה להתקפות הערבים מואדי רושמיה. אבא שמר בלילה ועבד ביום. כולנו חיינו בלחץ ומתח. לאחר מכן- מלחמת העולם השנייה. כשפרצה הייתי כבן 14. זכור לי אותו מחזה- כשישבתי במערה מעל סניף התנועה ולנגד עיני כמו סרט קולנוע, מופיעה טייסת של מטיסים איטלקים שזרקו פצצותיהם על מיכלי הדלק במפרץ. באותם ימים נשלחתי למחנות קיץ לקבוצים- גבעת השלושה, רמת הכובש, וקבוצת כנרת. גם שם המשכתי לספוג את האווירה המיוחדת של הקבוץ, וכבר אז גמלה בלבי ההחלטה הנחושה שאני, לכשאתבגר- אגשים באחד המשקים. ראיתי דרך זו כבר אז כדרך חיים עתידיים שלי. כמובן, שההכרעה הסופית נפלה כאשר הגענו בתנועה ל"חוג העולה"- אותה שכבה שצריכה להכין עצמה ליציאה להכשרה. ואכן יצא לנו להיות בהכשרות המגויסות הראשונות של הפלמ"ח במקביל להכשרת "חרמש" של הנוער העובד- שעם חלק מחבריה למדתי בבסמ"ת- בי"ס מקצועי ליד הטכניון. כך כבר הגענו להכרות עם מסגרת ההכשרה להתיישבות וגם עם מסגרת של הפלמ"ח.

האווירה בימים ההם בארץ היתה כזו שבאמת טובי הנוער הלכו לפלמ"ח כאשר תנועות הנוער וההכשרות המגוייסות מובילות. ביה"ס שבו למדתי, בסמ"ת, עודד מאד את בוגריו להתגייס לפלמ"ח ולאחר מכן לצבא הבריטי- אפילו על חשבון תעודת גמר בלתי מושלמת. לכן הצלחתי גם להדריך בתנועה זמן קצר לפני הגיוס לפלמ"ח וגם להגיע עם ההכשרה שלי לבית הערבה. היינו מיועדים להשלים את בית הערבה שניסתה להפוך את סדום ועמורה לגן פורח- וגם הצליחה במידה לא מעטה.

השנה השנייה –(כפי שהיה נהוג בפלמ"ח- לנדוד ממשק למשק) הייתה חפציבה, ואני גוייסתי במסגרת האחוזים שלנו לעבודה בתנועה. יצא לי להגיע  ל"מחנה" (סניף) בקרית ביאליק. המשימה המרכזית הייתה להקים "מחנה" חדש- בקרית מוצקין. הצריף שלנו שכן בתוך השטח אשר בו מוקם קבוץ החותרים, כפלוגה. הדירה הייתה בתוך המשק- בטונדה- שגרתי בה עם מדריך מהנוער העובד- שמעון זקס.

בעבודתי בתנועה, שנמשכה למעלה משנתיים, הכרתי את טובה וקשרנו גורלנו יחד. חכינו עד סיום עבודתי בתנועה. נשאנו ברחובות, כי היינו על פרשת דרכים. אני משכתי לבית קשת- בכור יישובי הפלמ"ח, וטובה הייתה מוכנה להצטרף אלי, לניסיון בלבד. בסוף 1947 הגענו לבית קשת, ממש עד פרוץ המאורעות הראשונים שבשרו את מלחמת השחרור.

שנה זו בלינו בבית קשת, שהייתה אז רוב הזמן תחת התקפות הערבים ולמעשה הייתה מבודדת, מוקפת בכנופיות ערביות. טובה מלאה תפקיד של קשרית, ליד הרדיו ואנחנו הגברים, נשלחנו לפעילויות שונות באזור ובסופו של דבר- נשלחתי עם קבוצה של עוד 5 חברים לדגניה, בדיוק יום אחד לפני פרוץ מדינות ערב למלחמת השמד על ישראל. ב-14 במאי הגענו לדגניה, השתתפנו בקרב העקוב מדם- כאשר בישוב עצמו נותרו רק גברים ואיתנו- והתגבורת שהגיעה מישובי הסביבה- מנינו כ- 90 לוחמים. מולנו התייצבה חטיבת שריון סורית, שכמה ימים קודם לכן גלשה מרמת הגולן לכיוון חיפה. הקרב המכריע החל ב- 15 במאי- הפלישה של מדינות ערב לארץ. באותו יום נפלה הכרעה כאשר הטנקים הראשונים נפגעו מבקבוקי מולוטוב, שאנחנו- החולייה מבית קשת עסקנו בהכנתם ובהכשרתם לזריקה בקו העמדות הראשון. לאחר מכן העבירו אותנו להפעלת ה"דוידקות", כך שראינו את כל מה שהתחולל רק יותר מאוחר, כאשר הדוודקות התפוצצו  וחלקו אותנו לעמדות השונות – ממש ממש כשהטנקים החלו לפרוץ.

משם הועברתי עם חלק מאותה קבוצה (שניים נפצעו)- במסגרת יחידת גולני, שאז הוקמה ונשבעה לצה"ל- לקבוצת גשר. שם היינו למעלה משבועיים על ה"גמל" המפורסם. הבטחנו את האזור ובסופו של דבר הוחלפנו ע"י יחידות סדירות וחזרנו לבית קשת. ימים מועטים לאחר מכן נהרגה חנקה- אחותה של טובה, שהייתה בבית הערבה ועם הנוטשים את המשק ירדה לסדום, קבלה חופשה בהפוגה השניה כדי לבקר את משפחתה ואת משפחת החבר שלה שנהרג בקרבות מלכיה. המטוס שבו טסה נחת נחיתת אונס בנחל רובין וכל אנשיו, להוציא אחד- נהרגו ע"י יחידה ערבית, דבר שגרם למצב קשה מאד במשפחה. הפשרה הייתה לחזור להחותרים. המשפחה דרשה שטובה תעזוב בכלל את הקבוץ. אני לא הייתי מוכן לוותר על חיי בתנועה הקיבוצית ולבסוף סיכמנו שנחזור להחותרים- שבה צמחה טובה והרגישה טוב, וגם אני כבר הספקתי לרכוש ידידים עוד מביה"ס וגם בתקופה שהייתי כקומינר בבטונדה בקריה.

הגענו להחותרים בקריה, כאשר המשק היה בשלבי מעבר ל"צפון"- לאזור נויהרדורף, מקום ההתיישבות הראשון שלנו. הגענו עם כל חברי המשק למבנים הנטושים שהוקמו בחיפזון. ארנון הבכור, היה הראשון שנולד כבר בנקודה זו. טובה חזרה מביה"ח לבטונדה חדשה ששוכנו בה היולדות וחברים אחרים הזכאים לכך.

התקופה החלוצית של נויהרדרף הזכירה לי במידה רבה חוויות היותי בבית הערבה. אמנם, המשק (בבית הערבה) היה קיים אז כבר שלוש שנים, הנוי פרח, הנסויים החקלאיים הראו הצלחה ראשונה לא מבוטלת. אנחנו עסקנו בעיקר בעבודות חוץ, ובהיותנו חברה צעירים ובריאים, בפלמ"ח, נשלחנו לעבוד במפעל האשלג בצפון ים המלח, עבודה שבה התחרינו עם פועלים ערבים בהעמסת הפוטש- האשלגן, על משאיות שנשלחו לנמל חיפה ומשם לנמלי העולם. עבודה זו, שהיתה קשה ומפרכת באמצעים פרימיטיביים, למעשה חישלה אותנו לקראת המשך- העבירו אותנו לעבודה עם החברים הותיקים לשטיפת הקרקע, כי כפי שידוע, האדמה מלחה שם וכדי להצליח בגידולים חקלאיים, היה צריך לשטוף את המלח- הדבר נעשה ע"י הצפה במין ערוגות רחבות, במי הירדן המתוקים, וע"י חדירת המים התמוסס המלח שבקרקע במשך פעולות חוזרות- 25 טבילות- המלח חדר עם המים לעומק של 60-80 ס"מ מתחת לשורשים.האדמה העליונה היי תה נקיה ממלחים ואפשר היה לגדל גידולים שבית השורשים שלהם לא היה עמוק וכן עצים עמידים במים מלוחים. בנושא זה עבדתי די זמן. לאחר מכן, בהיותי בוגר בי"ס  מקצועי בנושא בסגרות מכנית, עברתי לעבודה במסגריה וגם בבית קשת המשכתי בענף זה בין הפעולות הצבאיות השונות.

כשהגעתי ל"צפון"- בנויהרדירף סוכם שאהיה שרברב של המשק. התחלתי בעבודות המים הראשונות- אינצטלציה לחדר האוכל שמוקם קרוב לפסים, תיקוני נזילות בצנרת ישנה עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה (הונחו ע"י הגרמנים תושבי החווה). לאחר מכן הרחבנו את מעגל העבודות: הצטרף אלי עולה חדש מצ'כיה. קרצ'י- דן וינשטיין, ועם אחד מבני חברת הנוער התחלנו להעביר קו מים ראשי בקוטר של 4 צול (אינטש) שהוביל מים מהקו הראשי ממעיינות נחל אורן לחיפה- קו ספקטור המפורסם, כאשר את הקו המקביל העברנו לפי בקשת עיריית חיפה, לפחונים ולבדונים של המעברה שהוקמה בטירה. במטע הזיתים מתחנו קו שסיפק את המים הראשונים למעברה. זכינו למחזה בלתי נשכח, שכאשר העולים הרבים מרומניה וצפון אפריקה שחיו כבר שבועות אחדים ללא תנאים סניטאריים, קבלו את המים הראשונים- הייתה צהלה ושמחה, חיבוקים ונשיקות. ספק אם אותם תושבים ראשונים זוכרים את האירוע הזה והמאמץ שהושקע.

לצפון הוחלט לעבור- לאחר משבר חברתי וויכוח לא קטן- דרומה, לאיזור שבו המשק ממוקם היום. בין החלוצים שנשלחו הייתי אני, כיוון שצריך היה לבדוק ולמצוא את צינור המים העתיק, שהוביל מבריכות האגירה של םפקטור במחנה הצבאי 137 לכיוון תחנת הרכבת של טירה הממוקמת אצלינו מול הפסים. לאחר מאמץ של כמה ימים עפ"י תחזית יותר מאשר לפי מפה, הצלחנו לגלות את קו המים. כאשר חתכנו אותו וחיברנו את הזקיף הראשון הייתה תחושה של גילוי באר מים או מעיין.

הנקודה הייתה די רחוקה ממקום הישוב המתוכנן, בערך באזור שבו היה ממוקם בזמנו הדיר.שם הוצאנו את השטוצר הראשון מצינור 2 צול ומתחנו קו ארוך מתחת לאחד הגשרים של הכביש לכיוון אזור המגורים ומאז התחילה באופן אינטנסיבי עבודת היסודות וההקמה של הצריפים וגן הילדים הראשון.

כעבור כמה חודשים, כאשר כבר חלק מהבתים עמד- בדצמבר סוער וגשום ב- 1951 זכינו להעביר את כל הכבודה כעין יציאת מצרים מה"צפון" אל הנקודה הנוכחית- הבית.

באותם הימים הפעילות שלי היתה די מגוונת (יתכן שאטעה או אקדים מאוחר למוקדם) המשכתי לעבוד באינצטלציה שמוקמה במבנה נטוש של הצבא הבריטי, ובמקביל נשלחתי לקורס קציני חי"ר כמועמד להחליף את ראובן קלאי שהיה אז מא"ז במשק. שחזרתי קבלתי את תפקיד מפקד האזור- מא"ז במשק. כשהחותרים היתה אז נחשבת לישוב סוג א"א להיתה בחוף ים. רוב חברנו שוחררו משרות פעיל בצה"ל בגלל סיבה זו.

כמו כן מלאתי תפקיד של מדריך- מחליף בחברת הנוער הראשונה ובשיניה וגם שמשתי ברציפות מורה לספורט לחברת הנוער ולבנים הראשונים. הפרשתי לכך יום בשבוע בערך. האווירה לנושא זה הייתה מאז מקובלת ומפותחת יחסית אפילו לימינו. בפעילות הספורטיבית זכינו להישגים לא מבוטלים שהתבטאו בעיקר במרוצים להקפת התבור ואף העמדנו שיאנים באתלטיקה קלה.

עיקר עיסוקי היה בשרברבות עד שגויסתי ב- 1953 לשנתיים עבודה במרכז הנוער שהוקם בימים ההם (בקבה"מ) שתפקידו היה לאחד את הפעילויות החינוכיות של תנועות הנוער במסגרת הקבוץ המאוחד. אני עסקתי בתחום המעשי- בהעברת קורסים בנושאים הקשורים במחנאות, ספורט שימושי, עמלנות, טופוגרפיה ובמקביל בהכנת חוברות, תשתית למערכי שעור כדי שהדברים יישמרו ויהיה ניתן להעבירם בתנועות הנוער, מחנות העולים, הנוער העובד והצופים החלוצים שפרשו אז מהצופים הכלליים. התקופה הייתה תקופת הפילוג בקבה"מ והייתה מוטיבציה גבוהה לשמור על הקיים ולהתאושש לאחר הפגיעה הקשה.

גוייסתי לעבודה זו ב-1953. בשנה זו נולדה נאוה. ארנון היה בן 3 וחצי. מלאתי את התפקיד כשנתיים+ ובסופו של אותה שליחות זכיתי לצ'ופר לא רגיל כאשר צורפתי למשלחת שנסעה לפסטיבל הנוער הדמוקרטי בוורשה. תפקידי היה לעמוד בראש המשלחת הספורטיבית של ישראל, שאמורה הייתה להתחרות במסגרת הארגונים הספורטיביים, ואכן זכינו במדליית הזהב גם בכדורסל וגם בכדורעף- כנבחרת "הפועל". בסוף הפסטיבל הוטסתי לצרפת והדרכתי כחודשיים בסמינר עולמי של "דרור". תוך אותם ארבעה חודשים (כולל טיול קצר באירופה של כ- 4 ימים ) זכיתי להכיר קצת את אירופה. זו הייתה יציאתי הראשונה מחוץ לגבולות הארץ.

חזרתי למשק לעבודתי בשרברבות, להמשך ההוראה החלקית בספורט. לאחר זמן קצר חוייבתי לקבל על עצמי עם צבי וינקלר המנוח, את הכנת התערובת ללול ולרפת. המשך כשנתיים וחצי  עסקנו בהכנת תערובת, הובלתה וחלוקתה לרפת. עד אשר הוקם מפעל "אמבר" ששחרר אותנו מכך.

חזרתי לעבודה בשרברבות וכן לתפקידי כמא"ז. זכור לי רק שבמלחמת סיני, שהיינו די רחוקים מהאירועים (מלבד תפיסת הספינה המצרית "איברהים אל אוול" ליד חיפה). עסקנו באופן כללי רק במגננה. בערבים התחלתי לאסוף את החומר שנאסף במשך השנים, במסגרות השונות- וחומר זה ראה אור בצורת שתי חוברות עבות כרס אשר נקראו בשם "ספר המחנאות". לימים הפכו לספר ממש בעל שני כרכים –"ספר המחנאות". ב- 1957 נולד עידו.

מידי פעם המשכתי להשתתף בסמינרים וכן עזרתי בהדרכה של הנוער.

לקראת 1963 – כאשר המשק נפגע די קשות מעזיבה מאסיבית של חברים בעקבות השילומים- סוכם שמשפחתנו יוצאת לשליחות לדרום אמריקה. ההצעה המקורית היתה שאני אצא עם המשפחה כשליח לארגנטינה, אך בעקבות "וטו" של שליחים אחרים – התבקשתי לשנות את היעד לאורוגוואי. בראשית 1963 יצאנו לשליחות שנמשכה כמעט 3 שנים. הייתה עבור כולנו חוויה חשובה ומעניינת. נירה, שנולדה ב 1961 הייתה ממש תינוקת. יצאנו מבלי לדעת מה מצפה לנו.

התקופה הייתה חוויתית וחשובה, כאמור, אם כי היו בה גם צדדים די שליליים: היינו חייבים להפרד מארנון, שלא הסכים בשום אופן להישאר שם יותר משנה בגלל הקושי שלו להיקלט במסגרת החברתית והלימודית בביה"ס שהיו רובם בספרדית- ובעיקר בגלל המנטליות של בני הנוער שהקשתה מאד עליו את הקליטה וההרגשה. הוא חזר למשק אחרי כשנה. משפחת טרנר "אמצו" אותו וזה היה לנו חשוב.

התנועה באורוגוואי, שהייתה מבוססת על בסיס טוב ואורחות חיים תנועתיים שפנו לתוכן התנועתי של תנועות הנוער בארץ- הקלו עלינו במידה רבה. גם העובדה, שחניכי התנועה- בוגרי ביה"ס שלום עליכם, דברו עברית רהוטה- הקלה את הקליטה עלינו. טובה, שלא הייתה אמונה במסות של עקרת בית, גם היא השתלבה אחרי זמן קצר. הילדים הלכו לבי"ס יסודי- רכשו את השפה ועמדה טובה בחברה.

את חווית השליחות ראוי לספר, אבל אולי במסגרת אחרת- של ציון אירוע עגול לעליית הדרום- אמריקאים למשק.

לקראת סוף השליחות- נאוה מחליטה להפרד מאיתנו ולחגוג את הבת מצווה שלה במשק. מה שהובטח לה עם היציאה לשליחות.

למרות שחלפו כבר שנתיים- החלטנו למלא את המשימה עד הסוף ולהשאר שלוש שנים. שלחנו את נאוה – והיא "אומצה" ע"י משפחת קדרון וגם כאן הקליטה הייתה טובה. אנחנו נשארנו עוד שנה. הגעגועים לשני הילדים שבארץ הכבידו עלינו. הספקנו עוד לחגוג את חג ה- 10 לתנועה באורוגוואי ברוב פאר. בדרכנו לארץ טיילנו טיול קצר על חשבוננו באירופה, דבר שדחק אותנו לסוף התור של טיולים במשק.

חזרנו מלאי רשמים וחוויות לארץ בסוף 1966. חזרתי לעבודת השרברבות וקבלתי תפקיד אחראי יותר במסגרת הביטחון בהגנה המרחבית. כך "נתפסתי" במלחמת ששת הימים- שקרתה זמן קצר לאחר שחזרנו לארץ.

התפקיד הבא שהוטל עלי במשק היה ריכוז העבודה. בשנה זו ניתנה לי הזדמנות להכיר את הנושא, ובעיקר את אותם חברים עלומי השם שתורמים בתחום זה בלי כותרות. לעומתם נתקלתי לראשונה באופן חד ומכאיב בקבוצה אחרת  של חברים- ביניהם חברים מרכזיים במשק אשר נכונותם בתחום זה לפעמים שואפת לאפס.

חוויה לא מרנינה ביותר- אך עברתי גם את זה. עברתי לעבוד ב"גרנות" כשלוש שנים בנושא של תחזוקה כאשר בערבים למדתי ע"ח גרנות- שהעמיד לרשותי רכב. למדתי למודי ערב והכנתי עצמי להשלמת "הבגרות" ולכניסה ללימוד רציני בטכניון הנדסאות מכונות.

לאחר דחיות חוזרות ונשנות, שנמשכו שלוש שנים, אושרו לי סוף סוף הלימודים בטכניון. אז גם סיימתי את עבודתי בגרנות ויצאתי לשנתיים וחצי של לימודים. תקופה חשובה ומעניינת שסגרה איזשהו פרק בחיי שבו הנטייה בין הטיפול במכונות ובין הפעילות בקרב חברים ונוער- בהדרכה והוראה- מצאה שילוב בין התחומים האלה. היה לי ברור שלשם כך עלי להשלים את הידע הטכנולוגי שלי.

זמן קצר לאחר סיום לימודי (הבחינות התקיימו בפרוץ מלחמת יום כיפור) הייתי מגויס במסגרת תפקידי הצבאי זמן רב יותר, התפנתי לטפל במתנדבים שבאו למשק. עבדתי איתם בבננות תקופה ממושכת ולאחר מכן התנדבתי או "נודבתי" להיכנס לביה"ס האזורי "חוף כרמל" ולהתחיל ברצינות להקים את האגף הטכנולוגי בביה"ס שעד אז היה דל.

חלקתי את זמני בין אחזקת חדר האוכל והמטבח, מכון הקיטור, המכבסה והמחסן לבין הוראה וטיפול בנושא החינוך הטכנולוגי בביה"ס המשותף (שלושה ימים בכל תחום).

לפני שפניתי להוראה- הייתה תקופה שגוייסתי לעזרה בבית לוחמי הגטאות להפקת סרט מטעמם- באורך מלא- "היום האחרון"- שני מתוך טרילוגיה של סרטים העוסקים בנושא השואה, ההעפלה, ומלחמת הגטאות.

כך הגעתי לשנתיים הוראה מלאה בביה"ס המשותף עם הקמה וקידום האגף לחינוך טכנולוגי- תכנון מודרני להקמת מבנה גדול כדי לשכן בו את הענפים השונים של תחום זה. המצב הכלכלי עם מהפך השלטון בארץ גרמו לכך שהייתה הפסקה בפעילות זו. אז פנתה המחלקה להתיישבות בתק"ם למשק ואלי- וירדתי לקבוץ גילגל בעמק פצאל, צפונית ליריחו, כדי לחיות במשק כחונך חברתי- ובעיקר חינוך לקבוצה מקובצת של תנועת המחנות העולים – בכיתות י'-י"א. הנערים שהיו במשק והכוונה היתה שהם יהוו גרעין להשלמת גילגל ויישארו במשק. או הקמת משק צעיר חדש, לימים התברר שזהו קבוץ קלעת אלון ברמת הגולן. הנערים והנערות למדו בביה"ס האיזורי בנוה איתן. היינו מלווים אותם לביה"ס, מקבלים תפקיד ארגוני במסגרת ביה"ס ובעיקר= משלימים בדרך כלל בימי שישי, יום נוסף של העשרה של הכתה. 4 ימים למדו בביה"ס- יום אחד- עבודה במשק ויום נוסף- העשרה לנושאים שונים (אותם הדרכתי והורתי).

בעלייתי לגלגל, קיימתי הבטחה שנתתי בזמנו לבתי נאוה, אשר במסגרת הטיולים ובקוריה בדרום, בישובי הבקעה, הסבירה לי ושכנעה אותי שאכן חברים ותיקים במשקים צריכים לרדת ולעזור לישובים צעירים הנתקלים בקשיים רבים- בעיקר בתחום החברתי.

למעשה עמדתי לעשות זאת כמה שנים קודם לכן, אבל האסון הנורא שקרה לנו עם הקטפה של נאוה בתאונת דרכים ב-1975, דחתה במספר שנים את אותה מחוייבות שהרגשתי צורך למלא אותה על יסוד השיחות שהיו לנו טרם האסון.

גם מהשליחות הזו חזרתי מלא חוויות ורשמים. עד היום אני שומר על קשר הדוק גם עם חברי גילגל וגם עם אותה קבוצה נהדרת של בני כתתי אשר היום הגרעין שלהם חי ברמת הגולן, והקבוצה הצעירה מהם עומדת לסיים את שרותה בנח"ל ולהשלים את קבוץ גלגל.

את המסר הזה- של ראיית הקבוצים הוותיקים והצעירים כמקשה אחת עם כל נטל האחריות הכרוך בזה, ומצד שני- הצורך הדחוף לעזור לישובים האלה, להקנות להם קצת מהידע והנסיון שנצבר במשקים הוותיקים יותר- את המסר הזה הייתי רוצה להעביר לדור הצעיר שלנו וגם לאותם חברים ותיקים- המסוגלים- אם כבודדים ואם כמשפחות למלא זאת. למעשה צר לי לראות עד כמה אנחנו במשק דלים בעשיה בתחום זה. פה ושם יש בנים שמתגייסים ועוזרים, אך אין זה נעשה במלוא היכולת שאנחנו מסוגלים לכך. התרומה האישית וגם למשק עצמו היא עצומה ולאין ערוך יותר מההפסד, כביכול,

 מהעדרו של אדם כזה לשנה- שנתיים בצאתו לעזרה לישוב אחר. יתכן ויש קשר בין הדברים האלה לבין העובדה שלפני כמה חודשים פנו אלי ממזכירות ברית התנועה הקיבוצית ואחת ממרכזות ועדת התרבות הבין אזורית בהצעה שאקבל על עצמי לעמוד בראש ועדה (כמגויס) לרכז את ביה"ס הטכנולוגיים אשר קיימים בהתיישבות הקיבוצית. הם רואים בכך אפשרות להעניק מניסיון ותוכניות אשר עובדו בעבר בתחום זה. בשלב זה תשובתי הייתה שלילית בגלל בעיות אישיות ומשפחתיות.

גם העובדה שהפסקתי כבר לפני שנה ללמד בביה"ס, מצטרפת לשיקול הנ"ל. הליכתי מביה"ס הייתה לא מתוכננת, היא קרתה בעיקר בגלל עובדה שהנהלת ביה"ס הגיעה, בגלל סיבות השמורות איתה למסקנה שאני חייב לעבוד בביה"ס במשרה מלאה, בה בשעה שאני כל הזמן גרסתי שאני בהחלט יכול למלא את תפקידי בהצלחה רבה, ואף לשמש כדגם מעשי לגיוס מורים לתחום הטכנולוגי מישובים קיבוציים. הדגם הוא שהחבר עובד שלושה ימים במשקו במקצועו (ניהול, ארגון, או ליד המכונה), ומצד שני מגיע לימים אחדים, לפי הצורך, לביה"ס ומשתלב כמורה. דבר זה העניק את האפשרות למשק לגייס את האנשים המתאימים ביותר לתחום ההוראה ומצד שני- האדם אינו נמצא בדילמה של לעזוב את מקום עבודתו ומקצועו ולהפך למורה בלבד. הסיבה החשובה מכולן היא שאדם הבא להוראה- בא ממש מהשטח, מעודכן. ובהתפתחות הטכנולוגית העצומה דבר זה הוא בעל ערך רב. לא יהיה רק מצד התאוריה או כפי שעבד לפני שנים אלא מעודכן בנושאים אלה ישירות מהסדנא.

ביה"ס לא קיבל נימוק זה ולא הסכים שאמשיך בהוראה רק של שלושה ימים. ואני התעקשתי על המשך עבודתי כאיש אחזקה בבית. המסקנה הייתה  שיצאתי מביה"ס, אם כי מי שבא במקומי הוא מורה שכיר, עם כל הבעייתיות והביקורת שאני מותח על התפתחות זו.

המשכתי עוד שנה במשק במסגרת ההוראה של 2-3 מקצועות בכיתה ט' של  חברת הנוער ובכיתה ה'- בנושא "הימים", ובמקביל המשכתי לעבוד באחזקה. לאט לאט נכנס מישל למלא את מקומי. הכוונה הייתה שבשנת תשמ"ז ברצוני ללכת ללמוד באפעל בקורס הגבוה ובזה לסגור מעגל נוסף בחיי- ולעבור לתחום אחר (ופניתי לועדת השכלה בעיניין זה).

בינתיים הורע המצב הכלכלי בארץ ובמשק ואז התנדבתי לעזוב את עבודתי הנוכחית מוקדם יותר- ולעבור למפעל רשתו-פלסט כדי למלא את החסר שם. על יסוד החלטת האסיפה להעביר מספר ניכר של חברים מתחום ענפי השרות אל המפעלים. אני מקווה ומניח שבסוף תקופה זו אכן אצא ללמוד באפעל, כאשר גם המשק וגם אני נימצא בעמדות נוחות למלא את משאלות הלב ומה שניתן עוד לעשות בגילי המתקדם.

בתסריט זה לא העלתי השגות נוספות שיש לי או דברים שיש לי לומר על ההתפתחות המשקית ובעיקר החברתית במשק בשנים האחרונות. יש לי בודאי הרבה מה לומר. אעשה זאת בהזדמנות אחרת. הפעם הקדשתי דברי לסיפור חיי- שהועלו מתוך הזיכרון, מבלי שרשמתי אותם מראש, תוך כדי הקלטה.

אני היום נמצא בחופשה קצרה של כמה ימים יחד עם עידו ולוטה שהגיעו לארץ לחופשה שבין לימודים. הוא לומד הנדסאות בניין וטוען שבסוף לימודין יחזרו הוא ולוטה לארץ. אינני בטוח שלקבוץ- אך לארץ.

ארנון ביקש שנת – חופשה ובעוד כחודש תזוז כל המשפחה, יגורו בגלגל. הוא יעבוד בפיתוח צפון ים המלח, אתי תלמד בביה"ס האזורי. גם נירה בקשה שנת חופש. היא נמצאת בחודשי הריונה הראשונים. נמצאת כעת בתל אביב לאחר שסיימה את לימודיה כמורה למחול בבית רוטשילד בחיפה. כך שאנחנו נשארנו לבדנו היום.

20.9.15

אסתי יקרה,

עכשיו את שקטה, לא כואבת, לא צריכה לחזק אחרים, אבל אנחנו לא מבינים. ידענו,כמו שאת ידעת,שנאלץ להיפרד, אבל עודדת, ואנחנו לא האמנו שהזמן כל כך קצר שהרי לך היו עדיין תכניות, ואת צעירה מדי.

המפגש הראשון שלי איתך היה לפני שנים רבות. את מורה לספרות וללשון בחט"ב, ואני סטודנטית ובאתי ללמוד ממך. למדתי דברים שונים, אך המסר המועיל ביותר למורה מתחילה היה שמותר לפעמים לאלתר, וזה יהיה השעור הטוב ביותר. עד היום אני מאמינה כך בזכותך.

אחר כך היו כבר מפגשים אחרים. אנחנו אמהות באותה שכבה, והמפגש הארוך והמהותי ביותר היה במרכז. את מורה ואני מחנכת, ואחר כך שתינו שותפות באותו צוות, צוות המרכז המסייע, מרכז אופק שכל כך היית גאה בו, שכל כך היית משמעותית בו.

אסתי, מקומך במרכז ריק כבר כמה שנים, מאז שיצאת לפנסיה, כי אין עוד אחת כמוך בינינו שיודעת להסביר לנו את התנ"ך, ששולטת בכל העקרונות והחוקים באזרחות, אין עוד אחת כמוך שקוראת למעננו את האבחונים הפשוטים והמסובכים, הקצרים והארוכים ומוציאה מהם את העיקר, מסכמת למעננו בעמוד את כל מה שבאמת חשוב לדעת.

אסתי, כל כך הרבה למדנו ממך, ובעיקר את האהבה ואת המסירות לילדים ולצוות. לא התעייפת כשהיה מדובר בעוד ועוד "הכתבה לבוחן נייטרלי", לא התעייפת כשתלמיד לא הבין וצריך היה להסביר בפעם ה- את אותו עניין, לא התעייפת מלרוץ למענם אל המורים ואל המחנכים, לא הבנת וכעסת כשמורה לא הבין שלילד קשה, שצריך לעזור לו, חיפשת דרכים להתגבר על קשיים, והיית מאושרת עם כל הצלחה של תלמידיך.

ולנו היית חברה אמיתית, דואגת, אכפתית, שמחה בשבילנו, עצובה איתנו, משתפת ותומכת, ואת הכל עשית בצניעות אמיתית. כאילו ההצלחה לא שלך, לא מגיעה לך, ואנחנו ידענו ויודעות שהיית אחת ויחידה, מיוחדת .

אסתי אהובה, לפני כשלושה שבועות, בסוף הקיץ, הכנו קליפ קצר לכבוד יום ההולדת שלך, פחדנו שיישמע כהספד, רק רצינו לשמח ומקוות שהצלחנו.

המחשבה שאינך בלתי נתפסת, מקוות שעכשיו את רגועה, לא סובלת, לא אחראית יותר להרגיע אחרים. מבטיחות לזכור ולהזכיר  אותך תמיד.

וכמו שחתמנו תמיד בברכות, נאמר גם היום: אוהבות בנות מרכז אופק.

אורה קטלן

יהודית איילון ז"ל

נולדה: 29/11/1924  ב' בכסלו התרפ"ה

נפטרה : 27/02/2015 ח' באדר התשע"ה

יהודית איילון מהמורים הראשונים בבית הספר. לימדה ביולוגיה ובעיקר טבע תלמידים ומורים.

המשיכה להיות שותפה וליזום פרויקטים שונים בעיקר בתחום האקולוגיה והסביבה עד יומה האחרון (למעלה מ 90). היתה חברת קיבוץ מעגן מיכאל.

דברים לזכרה של יהודית-רשתנו6-3-2015, מקור עלון ברשתינו מעגן מיכאל

אחרי מות/ אופר אדרת/ ייצרה תחמושת ל"הגנה", כתבה בעיתון הארץ, 20/3/2015

קישור לכתבה המלאה

ליהודית, לכל שבט איילון ולכל מוקיריה,

מוזר לי להספיד, ולכן אקריא ברכה שכתבתי בדצמבר 2014 לקראת ארוחת בוקר חגיגית שערכנו צוות המדעים לכבודה במלאת לה – 90

 רק בת 90,

מדברת ומספרת כמו בת עשרים.

צעירה ברוח אך עשירה בניסיון ובידע נרחב, בטבע, בתנ"ך בחברה ובכלל בקורה סביב.

אני מכירה אותך עוד מהימים שבית הספר היה בתוך קבוץ מעגן מיכאל. שם ואז היית המנחה שלי בלימודי הוראת הביולוגיה. תמיד היית לי סמל אור ודוגמא.

מבחינת הגיל הכרונולוגי את קרובה לגילה של אמי. אך תמיד התייחסתי אלייך כאל אחותי הגדולה. מאז ועד היום ובהמשך נהניתי ללמוד ממך איך להתייחס לטבע, דברים שלא לומדים בסמינר ולא באוניברסיטה ולא בספרים.

כאשר תלמידים שואלים את המורים לשמו של צמח או ציפור פונים אלייך ולא לספרים. את כמו אנציקלופדיה מהלכת, תמיד עונה תמיד  זוכרת את שמות הפרחים ומשמעותם. בעיקר את מתייחסת ליחסי הגומלין בין הצמח ובעלי החיים. לפרט אין ערך ללא המערכת בה הוא חי. נהגת לומר שאת מדור הדינוזאורים, ואולי את צודקת כי אין כמוך היום, לפחות לא בסביבה שלנו.

עם כל הניסיון והעושר הרוחני, התאפיינת בצניעות, בעזרה ובתמיכה בכל המורים הצעירים והבוגרים.

את אוהבת את המקום ומחברת אותנו ואת התלמידים שלנו לנוף העוטף את בית הספר, טבע, בריכות הדגים, העופות וביצות הכבארה המחברות אותנו גם להיסטוריה של המקום.

הלכתי שבי אחרייך בהוראה וגם בפנסיה. שומרת קשר עם המורים והתלמידים בבית הספר ממשיכים ללוות פרויקטים מיוחדים כמו ניטור צפרות ועוד.

הייתי בטוחה שבקיץ נסכם את הפעילויות של השנה כדי לשפר בעתיד.

שמחה שהשארת בידינו הרבה חומרים כדי להמשיך....

הטבעת בכולנו חותם של אהבת הטבע, נשתדל לשמור עליו ולזכור אותך תמיד.

בשם כל צוות מורי המדעים

וקהילת בית הספר המשותף חוף הכרמל

תמי צור, מרץ 2015

יהודית נתנה לנו,

למורים שעבדו אתה עד הימים האחרונים, לתלמידים שיצאו אתה לדיונה וסבבו אתה את בריכות הדגים, יכולת לצאת החוצה, להתבונן, לראות את מה שלא רואים בחיי היום יום הממהרים הלאה... להנות מהדברים הכי פשוטים שעושים את עולמנו מה שהוא...

מותה היא אבדה גדולה שלא ניתן למלא... מי עוד יספר לנו שהלוטוס המכסיף נובט רק בשנים גשומות מאד , שהאנפות האפורות מתחילות כבר את מסען צפונה, ושהרוח היום היא מערבית ולכן השחפים עומדים בצד זה של הבריכה ולא בצד השני...

יהודית חייתה חיים מלאים של עשייה וגילמה בדמותה את כל מה שיפה וראוי בארץ שלנו.

"כולנו רוצים לתת      

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם, תם..."

נתן זך

איילת גרייף ונעמי ירון, תפוח פיס, בית הספר המשותף חוף הכרמל.

ניטור בדיונת רותם (הניטור האחרון שיהודית השתתפה) –  24/2/2015
יהודית איילון מצביעה בעזרת המקל על "לוטוס מכסיף" פורח שהופיע לראשונה בדיונת רותם,
צילמה נעמי ירון.

בחנוכה, התקיים יום עיון לצפרות

בחלק הראשון של יום העיון לאחר הברכות התקיים טקס קבלת
תעודות הוקרה לזכרם של חיילים שנפלו במלחמות ישראל.

יהודית איילון בהגיעה לגיל 90 שתרמה ועדיין תורמת כל השנים בהנחייה והנחלת אהבת הטבע לתלמידים ולמורים קיבלה תעודת הוקרה  לזכרו של סרן ערן שמיר
שנפל בקרב עם מחבלים בלבנון, מאי 199.

להלן תמונות מהטקס

קישור למצגת סיכום יום עיון שנתי 35 לצפרות

יום העיון השנתי ה - 35 לצפרות"

טקס חלוקת הכבוד

ביום חמישי בערב התקיים ערב בו המועצה העניקה אות יקיר המועצה.

יהודית איילון חברת מעגן מיכאל וממקימי בית הספר היתה בין חמשת יקירי המועצה .

להלן קישור למידע מדף המועצה:

יקירי המועצה 2012

קצת אודות יהודית איילון

מהכתוב על גב הספר "הנחל והתנינים"

יהודית איילון, (כ"ט בנובמבר 1924), ממייסדי קיבוץ מעגן מיכאל, עוסקת בנושאי טבע וידיעת הארץ, ובעיקר מתמקד באזור מעגן מיכאל, ביצות כברה ונחל תנינים. הייתה מורה ומחנכת במשך שנים ארוכות, ומדריכה בבית ספר שדה "חוף הכרמל" של החברה להגנת הטבע. במסגרת עבודתה פרסמה מאמרים וחומרי הדרכה בנושאים טבע ונוף ותולדות האיזור.

מפרי עטה הספר "המזגגה וחוף דור (הוצאת פוטאפ מעגן מיכאל), מאמר "תולדות ייבוש ביצות כברה" בספר וילנאי ב' (הוצאת אריאל), ספר לילדים "איפה התנין?" ופרסומים נוספים בכתבי עת שונים. כמו כן תרגמה מאמרים רבים מאנגלית ומגרמנית.

יהודית איילון היא סבתא לנכדים ולנינים, ממשיכה לטייל בין הבריכות ולהתעניין בנושאי טבע וציפורים.

גרשון פלג

מנכ"ל החברה להגנת הטבע

הנחל והתנינים, הוצאת ארבל

ועוד .....

יהודית לימדה בבית הספר המשותף "חוף הכרמל", הנחתה וממשיכה להנחות תלמידים הלומדים במגמת הביולוגיה בביצוע עבודות חקר הקשורות לטבע שהוגשו לבחינת הבגרות בביולוגיה,עד שנת 2003תשס"גבמתכונת "ביוטופ" ומאז ועד היום בעבודות חקר "ביודע".

יהודית היתה שותפה פעילה בהכנת פרויקט "נוף עוטף בית ספר" בו תלמידי שכבת ט' מכירים את הטבע סביב בית הספר, נחל עדה, נחל תנינים, ביצות הכבארה ומה שביניהם במים ובמעוף הציפורים.

כל שנה יהודית הכינה את המורים לביולוגיה לצפייה והכרות עופות המיםבבריכות הדגים. הסיורים לוו בהרצאות מאלפות.

משנת תש"ע, מידי שנהיהודית מלווה קבוצת תלמידים בפרויקט ניטור לטווח ארוך בהדרכת רמת הנדיב. הניטור מתבצע בדיונות רותם הצמודות לשער הדרומי של בית הספר המשותף חוף הכרמל.

ליהודית היתה פינה בעלון מועצה אזורית חוף הכרמל בשם "טבע ונוף" משנת 1994-2005. בכל הכתבות התייחסה לפרחים, 

יהודית ליד סבך השיחים במעגן מיכאל

תמי צור, בית הספר המשותף חוף הכרמל, תשע"ב, 2012

יהודית עוסקת בנושאי טבע וידיעת הארץ, ובעיקר מתמקד באזור מעגן מיכאל, ביצות כברה ונחל תנינים. הייתה מורה ומחנכת במשך שנים ארוכות, ומדריכה בבית ספר שדה "חוף הכרמל" של החברה להגנת הטבע. במסגרת עבודתה פרסמה מאמרים וחומרי הדרכה בנושאים טבע ונוף ותולדות האיזור.

מפרי עטה הספר "המזגגה וחוף דור (הוצאת פוטאפ מעגן מיכאל), מאמר "תולדות ייבוש ביצות כברה" בספר וילנאי ב' (הוצאת אריאל), ספר לילדים "איפה התנין?" ופרסומים נוספים בכתבי עת שונים. כמו כן תרגמה מאמרים רבים מאנגלית ומגרמנית.

יהודית איילון היא סבתא לנכדים ולנינים, ממשיכה לטייל בין הבריכות ולהתעניין בנושאי טבע וציפורים.

גרשון פלד מנכ"ל החברה להגנת הטבע הנחל והתנינים, הוצאת ארבל

יהודית ממייסדי בית הספר "המשותף חוף הכרמל", לימדה  ביולוגיה. הנחתה וממשיכה להנחות תלמידים הלומדים במגמת הביולוגיה בביצוע עבודות חקר הקשורות לטבע שהוגשו לבחינת הבגרות בביולוגיה. עד שנת 2003 תשס"ג הוגשו עבודות חקר במתכונת "ביוטופ" ומאז ועד היום בעבודות חקר "ביודע".

יהודית היתה שותפה פעילה בהכנת פרויקט "נוף עוטף בית ספר" בו תלמידי שכבת ט' מכירים את הטבע סביב בית הספר, נחל עדה, נחל תנינים, ביצות הכבארה ומה שביניהם במים ובמעוף הציפורים.

כל שנה יהודית הכינה ומכינה את המורים לביולוגיה לצפייה ולזיהוי עופות המים בבריכות הדגים. הסיורים לוו בהרצאות מאלפות.

משנת תש"ע, מידי שנה יהודית מלווה קבוצת תלמידים משכת ט' בפרויקט "ניטור לטווח ארוך LTER" שמרכזו ברמת הנדיב. פרוייקט זה מתבצע במספר בתי ספר בארץ. הניטור אצלינו נעשה בדיונות רותם הצמודות לשער הדרומי של בית הספר המשותף חוף הכרמל. לקראת סוף שנת הלימודים מתכנסים ברמת הנדיב וכל בית ספר מציג את עבודתו.

בתשע"ד הצטרפנו לפרויקט ארצי "צפרות", בו השתתפו קבוצת תלמידים משכבת ט'. התלמידים יצאו לצפות בעופות המבקרים בבריכות הדגים מסביב לבית הספר. פרוייקט זה מונחה על ידי נעמי ירון ותמי צור וכמובן יהודית מלווה ומנחה את כולנו.

בתשע"ה, אנחנו ממשיכים בכל הפרוייקטים שהתחלנו ובכולם יהודית איילון מעורבת ושותפה פעילה.

ליהודית היתה פינה בעלון מועצה אזורית חוף הכרמל בשם "טבע ונוף" משנת 1994-2005. בכל הכתבות התייחסה לפרחים, לעופות ולכל הסובב בטבע לפי עונות השנה. תמי צור ליקטה את הכתבות והעלתה אותם לאתר בית הספר (בהמשך תיקייה זו).

תמי צור בית הספר המשותף חוף הכרמל

תשע"ב, 2012

ראשית טיבוע ציפורים בישראל -יהודית איילון - סרטון

ראשית טיבוע

הנחל והתנינים 

סיפורים שפורסמו באתר הקיבוצים

מהנעשה במכון איילון

בארי צימרמן

23.12.1951 - 2.8.2016

בארי צימרמן לימד בבית הספר היסטוריה ואזרחות. היה שותף לפרוייקטים שונים בבית הספר המשותף חוף הכרמל.

בארי צימרמן נולד במושבה נחלת יהודה שליד ראשון לציון. כבן שנתיים עבר עם אביו, דוד צימרמן, 
מורה ופרשן של מקורות ישראל, לקיבוץ משמר השרון, 
שם למד והתחנך עד 1969. יצא לשנת שירות בקריית שמונה (1970) והיה ממקימי גרעין "עודד".

לאחר תום שירותו הצבאי שב למשמר השרון ויצא ללמוד ב"סמינר אורנים" 
בחוגים למחשבת ישראל ולספרות. שיריו הראשונים פורסמו ב-1968 בכתב העת  שדמות ובמשא, 
המוסף הספרותי של העיתון דבר. 
ב-1978 התמנה לעורך הרבעון שדמות, כתב העת של צעירי התנועה הקיבוצית, 
וכיהן בתפקיד זה עד 1981. 
באותה שנה יצא לאור ספר שיריו הראשון  דיבור המתחיל. 
הנושאים של שיריו הראשונים מלווים את כתיבתו בהמשך חייו: 
התמודדות עם העבר היהודי וגיבורי הספרות היהודית, 
ובמקביל התמודדות עם השירה המודרנית ועם חיי הפרט בקיבוץ.

צימרמן גם עסק בפירוש המקרא ועסק רבות בפרשות השבוע. 
פרשנותו התאפיינה בבקיאות מעמיקה במקרא ובפרשניו מצד אחד,
וביכולות לשונית וספרותית מרשימות מצד אחר.

ב-1982 עבר צימרמן עם משפחתו לקיבוץ גבעת חיים איחוד ולימד היסטוריה, 
מקרא וספרות בחטיבה העליונה של בית הספר התיכון האזורי "חוף הכרמל" 
במעגן מיכאל (1982־1993).

ב-1993 יצא עם משפחתו לשליחות של שלוש שנים בצפון-אמריקה. 
עם שובו שב להוראה ולימד בבית הספר התיכון האזורי "מעיין" בקיבוץ עין החורש, עד 2005.

במקביל הצטרף לצוות המורים של מכללת "עלמא". 
כמן כן הרצה ולימד במסגרות שונות של לימודי מבוגרים. 
היה פעיל שנים אחדות במכון "שיטים", מכון החגים שבבית השיטה.

התגורר במושב מאור. בארי צימרמן נפטר בכ"ז בתמוז תשע"ו, 2 באוגוסט 2016. 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה

קישור לדף הנצחה באתר של גבעת חיים איחוד

גלית גרלר

 4.7.1971  - 12.11.2017

בן חיים אפרים

1916.02.23 - 2010.03.01

אפריים היה ממייסדי בית הספר. היה חבר קיבוץ בית אורן ובשנים האחרונות עבר לקיבוץ גבעת חיים.

אפרים נולד ב- 23 בפברואר 1916 בסכווננגאן, עיירת קיט בחופי הים הצפוני בהולנד. לאימו חנה (אנג'ה) ואביו חיים פנחס פרידמן, שבאו להולנד מפולניה. בית הוריו היה בית יהודי דתי, בית ציוני, פתוח לרווחה לכל יהודי ושימש מרכז לכל מעשה ציוני במערב אירופה, חוקי או לא חוקי. הערך העליון אצל הוריו היה אהבת ארץ ישראל. מגיל שלוש למד עברית אצל גננות שבאו מישראל, נחמה טיומקין ורחל קטינקה, ממייסדות קיבוץ בית אלפא. בהולנד אמו חינכה אותו בצורה די חופשית, לא לבש ציציות או כיסוי ראש, בבית הספר היו מעט ילדים יהודים וכל חבריו היו גויים. לימודי עברית ותנ"ך למד בבית אצל מורה פרטי. בגיל 12 עבר לגור בבלגיה, באנטוורפן והכל השתנה, כל משפחת אביו גרה שם וסבו, שמואל פרידמן, היה יהודי קיצוני בדתו שהתנגד בחריפות לציונות "משום שאסור לעלות לישראל לפני הגאולה וצריך לחכות למלך המשיח שיביאנו ארצה". לסביו היו 12 ילדים. אביו של אפרים, הבכור, היה למעשה המפרנס, היות וסבא היה חולה וישב כל היום ולמד תורה. הייתה זו משפחה ססגונית, הדודים יצגו את כל הקשת הפוליטית חברתית. ביתם של סביו היה מלא ילדים, רועש וגועש. היות וסבו היה חולה הם היו מתפללים במניין כל שבת בביתו, כל הגברים מסובים לשולחן החגיגי בשבת ובחגים(הנשים לא ישבו יחד עם הגברים), ויכוחים אין סוף החל מדברי תורה וכלה בפוליטיקה. היה זה בית פטריוטי, וסבא היה השולט היחידי. המעבר מהולנד לבלגיה היה משבר מפני שבהולנד למד בבית ספר רגיל ואילו בבלגיה נשלח לבית ספר שדודו ניהל, פה למדו ארבע שעות לימודים רגילים וארבע שעות לימודי גמרא ועוד. המשא ומתן התלמודי, חריפות הטעונים והטיעונים שכנגד שבו את ליבו ומהר מאד הצטיין בלימודים. אחרי פרעות 1929 שלחה ההגנה שליחים לקנית נשק.

אחד מהשליחים היה אהרון שידלובסקי ז"ל ממקימי קיבוץ כינרת. הוא היה מל"ו צדיקים, היה איש "הולך תמים ופועל צדק" והוא שכנעו לחבור לקיבוץ. ב- 1925 היה אביו אחד מחבורה קטנה של אנשים שקנו אדמה בשרון. בכך היה ממייסדי רמתיים. באותם שנים התרכזו חייו בעיקר בתנועת נוער מקומית "בצעירי העם" שבה פגש את ברטה, אשתו, והתרחק מהדת. ברצותו להקדים את עלייתו הכין תכנית. למד יומם וליל, קפץ 3-2 כיתות תוך 3 עד 4 חודשים ועבר בחינות הכניסה לאוניברסיטה בחנט לפקולטה בחקלאות.

באותם השנים היה גם בין היוזמים להקמת הפדרציה של כל הנוער הציוני בבלגיה ונבחר ליושב ראש הפדרציה. כעבודת הגמר באוניברסיטה, "ההתפתחות והמצב של ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל", נסע ארצה ב- 1937 ועבר לרוחבה ולאורכה במשך 4 חודשים. אחרי שסיים את האוניברסיטה יצא להכשרה, גר לבד בחווה שהייתה שייכת לאוניברסיטה ויצא יום יום לעבוד עם הפועלים. בראשית 1939 התחתן עם ברטה, עלו ארצה והלכו לכינרת. אחרי העבודה עסק בקריאה בכדי להבין את חיי הקבוצה, את התפתחות הארץ ותנועת הפועלים. אחרי חצי שנה עברו לבית-אורן עם גרעין בלגי. החיים בבית-אורן בימים ההם היו קשים מאד. לא היה אוכל, לא הייתה פרנסה, גרו באוהלים. החורף הראשון היה קשה מאד, בלילות ובימים הרוחות החזקות הפילו את האוהלים על יושביהם, הגשם הרטיב את המעט שהיה באוהל על דייריו, היו ימים שממש רעבו ללחם משום 63 שאי אפשר היה להביא אספקה מחיפה אם בגלל שיבוש הדרך או בגלל הלגיון הערבי ששכן במבואות אחוזה וירה על הכביש. נכנסו לחורף עם 180 חברים ובאביב נשארו 80 בלבד. כשקבלו את הפרה הראשונה עבד בנוסף לעבודתו בהכשרת הקרקע, עם הפרה בהיותו "הרפתן הוותיק". הקיבוץ שלח אותו ל"סמינר רחובות" )סמינר ברל כצנלסון(. ברל היה מורה דגול, האישיות המרכזית בתנועת הפועלים ומהמשפיעים ביותר בעולמנו. מאד אהב אותו ומאז הסמינר הפך לבן בית אצלו. בקיץ 1941 הצטרף לפלמ"ח והלך לקורס באלונים. ב - 1943 קיבל פקודה מבן-גוריון לצאת לסמינר שליחים בלתי לגלים להצלת יהודים ולעזוב את הפלמ"ח. בסוף ספטמבר יצא אל הבלתי נודע, אל יהודי צפון אפריקה. התאהב ביהודים אלו וחזר אליהם עוד ועוד. ב 1945 -חזר ארצה לרפת ולחיי הקיבוץ. באחד הימים יצא בראש כיתה )כיתת חברי הגנה מחברי בית-אורן( לאימונים, נתפשו ע"י האנגלים ובילו יומיים בבית סוהר בחיפה וכמה שבועות במחנה מעצר בלטרון. בספטמבר 1946 יצא לשליחות שלישית לצפון אפריקה, כאחראי לענייני הגנה ועליה. במשך שנתיים בצפון אפריקה הגיע לכל מקום בו חיו יהודים. הוציא 3 אניות מחופי צפון אפריקה, אלפי יהודים עלו והשתתפו במלחמת העצמאות. לאחר חזרתו ארצה הספיק להשתתף בפעולה אחת לקראת סוף המלחמה. ב -1949 -גוייס לחצי שנה להקמת מחלקת יהודי המזרח בסוכנות היהודית ובמסגרת עבודה זו בקר שוב בצפון אפריקה. ב- 1956 ,לקראת עצמאות מרוקו ובתוככי מלחמת השחרור של ערביי אלג‘יריה יצא שוב לצפון אפריקה למרוקו ולאלג'יריה למשך 9 חודשים, ובפעם האחרונה יצא לצפון אפריקה לקראת עצמאות אלג'יריה ב 1961 -וחרש אותה לאורכה ולרוחבה תוך דרישה ליהודים שיעלו ארצה או יברחו לצרפת. ב- 1950 היה מזכיר המשק, באמצע תקופת היותו מזכיר הוחלט באסיפה שעליו להחליף מחנך וללמד את הכיתה הראשונה, כיתת אורן, בבית אורן. במשך 4 שנים חינך את הכיתה עד י"ב. ב- 1961 שלחה אותו גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, להיות שגריר ישראל למרכז-אפריקה. יצאנו כל המשפחה (שני בנים ושלוש בנות שנולדו בין השנים 1958-1945 )ובמשך שנתיים היה שגריר במרכז אפריקה ובצ'אד. עד אז היה לפי ביטוי של טבנקין ”שגריר ליהודים" עכשיו לראשונה הפך שגריר לגויים.

בסוף 1981 יצא שוב כשגריר נודד ל – 8 חודשים. במשך השנים, בין שליחות לשליחות ובין תפקיד לתפקיד עבד ברפת, בסוף שנת 1966 נבחר כסגן ראש המועצה האזורית חוף הכרמל ושם עבד כ- 14 שנים. עסק בהרבה דברים וגם בהקמת בית- הספר האזורי מעגן-מיכאל. משנת 1967 התחיל גם בפעילות פוליטית, היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, תנועת בנאי, תנועת התחיה ותנועת צומת. ב- 1985 עסק בכתיבה מטעם יד טבנקין, כתב על שלוש האוניות שהוציא מצפון אפריקה ב- 1947 ועל ההגנה בצפון אפריקה. היה חבר מזכירות התחיה וכשהתנועה התפרקה החל בכתיבת ספר על שליחויותיו וכתיבת מאמרים פוליטיים. בשנת 1980 עבר לגור בקיבוץ גבעת חיים מאוחד עם חברתו לחיים חנה עוזרד, במשך חייו בגח"מ תמיד היה פעיל ומעורה בנעשה במשק, וכך עד 2006 .ארבעה ימים אחרי יום הולדתו בפברואר 2006 קיבל אירוע מוחי קשה ואחרי ארבע שנים של חיים ללא עשיה נפטר ונקבר בבית אורן ליד בנו הלל שנרצח , ואם ילדיו ברטה.

יהי זכרו ברוך מירל׳ה

אתר הנצחה של גבעת חיים מאוחד, אוגדן נפטרים א'

עתיד איה 2018-1935

קישור לאתר הנצחה של מעגן מיכאל

איה עתיד היתה יועצת חינוכית למורים ולתלמידים. היתה שותפה לפרוייקטים שונים בבית הספר.

איה היתה חברת קיבוץ מעגן מיכאל.

אפרת בירן הגיתי ז"ל 

29.10.1929 - 05.10.2019

כ"ה בתשרי התר"צ  - ו' בתשרי התש"פ

אפרת בירן עבדה בבית הספר עם היווסדו כלבורנטית במעבדות הביולוגיה והכימיה.
אפרת היתה אם הבית של המעבדות' המורים והתלמידים.

אפרת דאגה תמיד שהניסויים יהיו מוכנים לשיעור שהמעבדה תהיה נקייה ומסודרת. 

ובעיקר דאגה להביא את הצמחים שהמורים היו זקוקים להיכרות עם משפחות הצמחים.
דאגה תמיד שיהיה קפה וחלב וקצת מזון למורה או לתלמיד רעב. 
זוכרת את אפרת רצינית ועם הרבה הומור, מקבלת כל אחד בשמחה.

אפרת קטלגה את כל החומרים בדרך שתוכל למצוא בקלות לפי הצורך להכנת הניסויים. 

כשהוקם בית הספר' מעבדות הביולוגיה והכימיה שכנו בבית המרכזי בכיתות 10 ו 11 שהותאמו להיות מעבדות.
אפרת פרשה לפני שהמעבדות עברו לתפוח הפיס שנבנה בשנת 2002 
תמי צור

8.10.2019  

תולדות חייה של אמא אפרת

אפרת הגיתי בירן, אמא שלנו, סבתא שלנו, ספתיק, נולדה בחיפה ב- 29 לאוקטובר שנת 1929
ובסוף החודש הזה הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה- 90.

שנותיה הראשונות עברו בין הכרמל לים – בין בית ערבי בכרמל, "בית נורדיק" שמו, לבין הים, בשכונת בת גלים.

לימים תסגור מעגל ואת רוב שנותיה חייתה, נשמה וספגה, פה בבית הזה, במעגן מיכאל, בין כרמל וים.

הוריה, שנולדו בפולין, היו ציונים ושלטו בשפה העברית כבר מילדותם בגולה. הם עלו ארצה בשנת 1923.

אביה, שלמה, לימד עברית ואמה, מלכה, הייתה מה שמכנים היום עובדת סוציאלית. הם הכירו בוינה, עת למדו שם מוזיקה

וחינוך. סיפורי הילדות המשמעותיים ביותר שלה, שכולנו גדלנו עליהם, היו משכונת רמת יצחק, היום רמת גן, לשם עברה

משפחתה. הם היו מחלוצי השכונה, שהייתה מוקפת דיונות של חולות ענקיים.

תמיד סיפרה שהייתה לה "ילדות עשירה באירועים וחיים עליזים". אולי זו הייתה תמצית ילדותה ואולי זוהי פשוט אפרת ,

שתמיד ראתה, בכל רגע ואספקט מחייה, רק את הטוב, העשיר והעליז. אמא ואחותה הגדולה, שרה-איטלה היו נוהגות לספר

לנו מ"עלילות השכונה "– לא היה סוף לצחוק עד דמע, כשהן מתארות אותם בשפתן המצחיקה והייחודית.

אמא הייתה חברת תנועת "השומר הצעיר" וכשעלתה לכיתה ט' הצטרפה לחברת הנוער בקיבוץ עין השופט, שם עבדה ולמדה ,
ושם הכירה את ערך העבודה, שהיה עבורה ערך עליון עד יומה האחרון.

בשנת 1946 גויסה עם כל הכשרתה לפלמ"ח, לגדוד הרביעי בחטיבת הראל. במלחמה העצמאות עלתה עם הגדוד לאזור

ירושלים, תמכה ועזרה ללוחמים שהיו יוצאים מדי יום לקרבות הקשים. רבים מהם לא שבו.

עם פירוק הפלמ"ח גויסה לנח"ל, ובתום שירותה שבה לתקופה קצרה לבית הוריה ברמת יצחק.

ב- 1950 הגיעה לכאן, לקיבוץ, וכמו שתמיד נהגה לספר – ביומה הראשון נתנו לה עששית ואמרו לה: "את שומרת לילה."

בהמשך, קשרה את חייה עם ג'וני ויחד הקימו "בית בישראל "– 3 בנות – נומה, ימי ויעל, נכדים – עודד, עמרי, מיכל, יובל, גוני ,
גאיה, עמית וגדעון, שגם הוא איתנו היום, ונינים – תמר, יונתן, נורי, אור, דורון ונעמי.
הורינו הרחיבו את המשפחה עם אחיותינו המאומצות - תקוה וגלית - שהיו לנו אחיות של ממש ועם מאומצים מהאולפן, שחלקם קרובים לליבנו עד היום.

20 שנה הייתה גננת בקיבוץ, ולדבריה, כל יום עבורה היה "יום של יצירה". וזה אכן היה המוטו של חייה – כל יום יצירה!

כל עבודה שעסקה בה – יצירה! כך היא הרגישה בעבודתה כלבורנטית במעבדה לביולוגיה של ביה"ס האיזורי,
ובעיקר בשנותיה הרבות בכריכייה. לכל תיקון של ספר הקדישה מחשבה והתכוונות אין קץ – בבחירת הבד, הצבע,
המרקם – הכל שיהיה תואם ומכבד את הספר ובעליו. כמה הייתה גאה בכך שהיא מביאה תועלת ושומרת על חיוניות,
לא הייתה מוכנה שיפריטו את ה"ענף "– הכל בחינם כשירות לחברים. כך ידעה כל חייה לכרוך שמחה באושר!

החיים הם רצף של רגעים. ואפרת הגיתי בירן, אמא שלנו, סבתא שלנו, ספתיק, הייתה אישה של רגעים שמחים .

בכל דבר – בכל צליל, טעם, מזג אוויר ורגע של חיים – מצאה את הטוב, השמח, הפשוט. ואם יש משהו אחד שכולנו לקחנו

ממנה זה את השאיפה הפשוטה לאסוף בחיינו כמה שיותר רגעים שמחים שכאלו. ככה, כנראה, מגיעים לגיל 90 עם חיוך על

השפתיים. וככה, כנראה, נאספים אל האדמה תוך שעות ספורות, חיוניים, צלולים ומפיצי טוב, מוקפים במשפחה וחברים

אוהבים, ועם חיוך על השפתיים עד הרגע האחרון .

תודה שאת. תודה שהיית. נתגעגע. מאוד.

בתה של אפרת –ימי

הרגע הזה שכ"כ פחדנו ממנו. לקבל שיחרור היא לא הייתה מקבלת, עשתה את זה בגדול ומהר. באופן מפתיע היו כל מיני
ימים של חג ראש השנה, שהיה "יוצרים מקום" במעגן 3דברים שקרו, כמו איזו כרוניקה ידועה מראש, כאילו נתפרו שם. כמו
מיכאל, ואמא שלי, שכל החודש האחרון הייתה די עסוקה בעניינים של הזדקנות ופחדים אחרי הנפילה שהייתה לה, באופן
... הימים הללו פשוט היא הייתה כמו 3-יחסי הייתה יותר עסוקה בכאבים, בפחדים, למרות שדבקה בשגרה המדהימה שלה,
והשאירה את כל הצעירים מאחור.
זה פשוט היה מדהים. היא לא הייתה רגע בבית, לא פיספסה שום אירוע, הלכה לישון הרבה אחרי... וזה היה ממש מין סוג של
פרידה לא מודעת מכל המקום הזה שהיא כ"כ אהבה וכ"כ הייתה מחוברת בחתך גילאים אינסופי.
היא אהבה את כולם, וכולם, נראה לי, או כמעט כולם, אהבו אותה. היה בה איזה משהו שמדבק. ההתמכרות לחיים הטובים
והפשוטים. הומור בטונה, חמאה בטונה, "ליקלוקים" בכל הזדמנות. בלי חוגים של ספורט לעיצוב וחיטוב. כל מה שקצת הציק
הייתה עושה לנו את התנועה הזאתי (הדגמה של "סילוק זבוב" מהאמות) "יאללה, להתקדם". עבודה, תמיד נהנתה. זה לא
טורח, זו הנאה, זו זכות. מצאה לעצמה גם שותפה מדהימה בסוף ימיה, חיו באושר שמה-כרכו- רותי ואמא, את הספרים שלהן.
באמת בכל דבר ראתה את הטוב, כמו שכבר הזכירו. המון המון צחוקים, הומור מציל חיים.
שעות ביממה. 24אני מוכרחה רגע להזכיר את האהבות הגדולות בחייה שהדביקו את כולנו, לא ברמה שלה כמובן: מוזיקה,
"קול המוזיקה" בדר"כ. בסוף ימיה התחילה קצת לבגוד עם מורשת, השירים היהודיים, אברהם פריד...
אהבנו לרקוד, היינו רוקדות בבית, גם בימים קצת קשים, היינו שמות את המורשת ופוצחות ברינה. מוזיקה באמת סביב
לשעון. היא גם ניגנה בכל כלי שהיו אז מנגנים, היא לא למדה תווים. מפוחית, חלילית, שירה בכל מקום, שמיעה אבסולוטית.
האהבה השניה זו האהבה לטבע. כשהיינו ילדות, היינו מתבלבלות בין הקופסאות של הממתקים, שבקושי שהיו, לבין
הקופסאות של העכבישים והנמלים. והיו כהנה וכהנה, כל ציפור היא מזהה, בדר"כ היא הייתה שואלת אותי וגם עונה כי ידעה
שאין סיכוי שאני אזהה. אבל את הסקרנות ואת האהבה הטמיעה בנו: אהבה ליופי, אסתטיקה... ניקיון וסדר... לצערי הרב, עד
היום אני לא זוכרת מכל ארבע המגבות שיש במטבח באיזו מגבת לנגב את הידיים, באיזו לנגב את הכלים, ומה למשקפיים וכו'.
, אני נכשלתי בעניין הזה. אבל יש לאן לשאוף. DNA -כל מגירה זה משהו, אין דברים כאלה, אחיות שלי אולי זכו קצת יותר ל
- לשוח". אני נשארתי שם, 90 התחלנו לתכנן. היא רק אמרה לנו מפרקי אבות, אני לא זוכרת את הכל, אבל- "בגיל 90יומולדת
ואני מרגישה שגם עכשיו אנחנו יוצאים איתה לשוח. קצת יוצאים פה לאוויר הטוב ויוצאים עם אמא שלי לשוח. ונרגעים מכל
המרתון האחרון שהיה מאוד מהיר בביה"ח. הצליחה לתת בסוף עם קצת מורפיום, וחזרו כל החיוכים והצחוקים. לחשתי לה
באוזן "את עוד רגע נפגשת עם אחותך" (שמתה לפני שנה). היא מחוברת אליה בסימביוזה מטורפת, "ועם גדעון שלנו". היא
אמרה "אני יודעת" וחייכה בגדול וככה אני רואה אותה שם.
תודה לך אמא אהובה שלנו.
ורגע, אני מוכרחה לומר תודה קטנה לכמה אנשים. לאמא שלי היו צוות של נושאי כליה ועוזריה. כל השנים בכריכייה, בשקט
בשקט, חבורת גמדים שאירגנה לה, היו מתקנים לה כל דבר. המון מכונות גדולות, ותמיד בחן ובאהבה השיגה תיקונים
מדהימים. תודה רבה לכולם ואהבה גדולה.

סרטון "מה הופך מקום לבית" אפרת בירן ורותי ענבר

מקור החומר מעלון מעגן מיכאל "ברשתינו" 

הספד של רמי אלוני

אפרת

ג'וני בירן ז"ל שהיה ממובילי וממיסדי בית הספר "משותף חוף הכרמל" יחד עם פנחס אגמון ז"ל, אריה קסל ז"ל, יעקוב גורדון ז"ל,
יצחק אברהמי ז"ל, יהודה הופרט ז"ל, אפרים בן חיים ז"ל ורמי אלוני (שיבדל לחיים ארוכים) גייס את אפרת לנהל את
מעבדת הביולוגיה והכימיה שהיתה שייכת לבית הספר המקומי של קיבוץ מעגן מיכאל והפכה להיות מעבדה של
בית הספר האזורי "משותף חוף הכרמל" שזה עתה נוסד (1975)

אפרת היתה גננת במקצועה, ובעזרת השתלמויות, יכולת טכנית, ידי זהב והרבה הומור למדה את מקצוע הלבורנטיות.
אפרת ניהלה את המעבדה והיתה לעזר למורים במשך עשרות שנים. תחילה בקיבוץ מעגן מיכאל ולאחר מכן בבנין החדש
ב"גבעת הארנבות"

לאחר כשלוש שנים הצטרפה אליה חיהל'ה (חיה אלוני) וכפי שאפרת קראה לה חיול.
הן היו זוג הלבורנטיות המיתולוגיות של בית הספר עשרות שנים.

גדעון רז ז"ל

26.7.1993 ח' אב תשנ"ג - 25.7.2013 י"ח אב תשע"ג