תשע"ג - תלמוד -ח1

אין לי אלא... מניין - זו טכניקה ידועה של המדרש, כדי להראות שכל מילות הפסוק נצרכות להלכה. השאלה תבוא לאחר ציון פרט כלשהו, שלכאורה ממנו עולה שהדין חל רק בו, לפיכך ישאל המדרש "אין לי אלא" - כלומר אני מבין שמדובר רק במקרה זה, אך מקרים אחרים "מניין"? - כלומר מהיכן אני למד על עוד מקרים - לפיכך מובא פסוק אחר (שוב, לאחר המילים תלמוד לומר), או מילים אחרות באותו פסוק ומלמדות על שאר המקרים.

לדוגמה: "אין לי אלא אלו בלבד, שאר אבדה מנין? תלמוד לומר לכל אבדת אחיך." - בפסוקים צוינו במפורש רק השור, החמור והשמלה; מניין שיש להשיב כל אבדה - לפיכך נאמר בהמשך הפסוק :לכל אבדת אחיך".

אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר הוא סימן פתיחה להוכחה, אך לא ממש הוכחה נחרצת אלא יותר מסתברת, כלומר לא הכרחית. הרבה פעמים הפסוק שמובא בתור זכר (כמו רמז) יש לו קשר ישיר לטענת התנא.

דוגמה:

"תועה – אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום. אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: וימצאהו איש והנה תועה בשדה."

המדרש לומד מהמילה 'תועה' שמדובר באבדה שנמצאת מחוץ למגרשה הביתי. כלומר אם חפץ מונח במקום הגיוני, אין ליטול אותו משם בטענת השבת אבדה. הפסוק שמובא בתור 'זכר', לקוח מסיפור יוסף ואחיו. הרי יוסף יצא מחוץ לתחומו ולבסוף גם אבד (באשמת האחים). אין זו הוכחה ניצחת שתועה פירושו מחוץ לתחום, אבל זו הוכחה לא רעה.