תשע"ג - תלמוד -ח1

הגמרא עוברת לשלב הבא של הסוגיה - "לימא כתנאי". מונח זה רווח מאוד בתלמוד ופירושו הוא העלאת אפשרות (לימא) שמא המחלוקת בסוגיה (שהיא בין אמוראים) נעוצה במחלוקת תנאים.

במשנה מופיעה דעתו של רבי יהודה - "כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז". כשלמדנו את המשניות הסברנו שלעומת אוסף המקרים שהוצג בתחילת המשנה (ובמשנה ב), רבי יהודה מציב כלל ברור מתי המציאה שלו ומתי חייב להכריז - אם יש שינוי צריך להכריז ואם לא אפשר לקחת. אולם המשנה המשיכה לפרט את דברי רבי יהודה והציגה דוגמאות של מקרים די קיצוניים: "כיצד? מצא עיגול (של דבילה) ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות" - כלומר השינוי שדיבר עליו רבי יהודה הוא שינוי משמעותי, כזה שלא רגילים לראות ביומיום.

על כל פנים, הגמרא מניחה שאם רבי יהודה אמר את דעתו, כנראה שתנא קמא חולק עליו וסובר שגם במקרים הללו הרי אלו שלו. מה הקשר לענייננו? - הגמרא מניחה שתי הנחות כדי לחבר את המחלוקת (הדמיונית, יש לומר) במשנה למחלוקת רבה ורבא: א. כולי עלמא (כלומר: ר יהודה ותנא קמא) מסכימים שסימן הבא מאליו נחשב סימן - לדוגמה החרס שנפל תוך עיגול הדבילה כנראה לא נפל לשם בכוונה אלא בטעות ובכל זאת הוא נחשב סימן;, ב. כולי עלמא מסכימים שמעבירין על האוכלין - כלומר המחלוקת על כיכר ובתוכו מעות היא לא בגלל מחלוקת בדין מעבירין על האוכלין כי גם ר' יהודה וגם תנא קמא מסכימים שמעבירין על האוכלין, כלומר אין ציווי מפורש להרים אוכל שנמצא בדרך.

אם כן לא בגלל הסיבות הללו תנא קמא חולק על ר' יהודה, אז מה עומד מאחורי המחלוקת שלהם? - סימן העשוי להידרס: ר' יהדה סובר שבמקרים הללו צריך להכריז משום שסימן העשוי להידרס נחשב סימן (כדברי רבא), ואילו תנא קמא יאמר כי במקרים הללו הדין הוא הרי אלו שלו משום סימן העשוי להידרס לא נחשב סימן (כדברי רבה).

רב זביד דוחה את ניסיון העמדת המחלוקת הזו וטוען כי הן ר' יהודה והן תנא קמא מסכימים כשיטת רבו רבא. הוא מביא הוכחה מהמשנה - אם אכן דעת תנא קמא היא שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן, אז מדוע לשיטתו כיכרות של בעל הבית ברשות הרבים מכריז? הרי הן עשויות להידרס (ולא ניתן לומר משום שאין מעבירין על האוכלין, כי לכולי עלמא מעבירין על האוכלין)! אלא שגם תנא קמא סובר שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן, והסיבה שהוא חולק על רבי יהודה היא משום שלפי שיטתו סימן הבא מאליו לא נחשב סימן. כלומר הן ר' יהודה והן תנא קמא מסכימים שסימן העשוי להידרס נחשב סימן וכן שמעבירין על האוכלין ואילו המחלוקת ביניהם היא בדין סימן הבא מאליו - לפי ר' יהודה הוי סימן ולפי תנא קמא לא.

רבה יסביר בדיוק הפוך, אך יגיע לאותה מסקנה - הן ר' יהודה והן תנא קמא סוברים שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן וכן שאין מעבירין על האוכלין (כפי שרבה הסביר את דין כיכרות של בעל הבית ברשות הרבים), והמחלוקת ביניהם היא בדין סימן הבא מאליו - לפי ר' יהודה הוי סימן ולפי תנא קמא לא.