סיכום הסוגיה

1. מבט כללי על הסוגיה

סוגיית סימן העשוי להידרס מסודרת בזוגות:

המחלוקת בין רבה לרבא מוצגת פעמיים

יש שתי תא-שמעות שמנסות לברר כמו מי ההלכה

ויש שתי גרסאות לניסיון השוואת מחלוקת רבה ורבא למחלוקת תנאים.

בסוף הסוגיה רב זביד מסכם את ההלכה בסוגיה.

2. המחלוקת בין רבה לרבא

במשנה נאמר - "כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו".

רבה טוען כי הדין במשנה חל גם במקרה שיש על הכריכות סימן. הגמרא מסיקה מאמירתו כי הוא סובר שסימן העשוי להידרס - כלומר: סימן שעלול להישחק עד שייעלם ולא יוכלו לזהות באמצעותו - לא נחשב סימן. אם כן, זהו הטעם לאמירתו של רבה: היות שגם אם יש סימן על הכריכות הוא עשוי להידרס היות שהן ברשות הרבים - הדין במשנה הוא "הרי אלו שלו".

לעומתו רבא טוען כי הדין במשנה חל רק במקרה שאין על הכריכות סימן, אולם אם יש סימן על הכריכות הדין הוא חייב להכריז. הגמרא מסיקה מאמירתו שסימן העשוי להידרס נחשב סימן. 

אם כן יש כאן מחלוקת פרשנית-הלכתית בהסבר המשנה - באיזה מקרה המשנה דיברה, ועליה (או יותר נכון: מאחוריה) הציבה הגמרא מחלוקת מהותית-עקרונית - האם סימן העשוי להידרס נחשב סימן או לא.

2.1. אפשרות שנייה להצגת המחלוקת

האפשרות השנייה להצגת המחלוקת בסוגיה היא שהמחלוקת בין רבה לרבא היא בדין סימן - האם סימן העשוי להידרס נחשב סימן או לא. רבה טוען שלא ואילו רבא טוען שכן.

כעת הגמרא מנסה להוכיח מהמשנה כמי ההלכה: במשנה נאמר כי כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ואילו כריכות ברשות היחיד חייב להכריז. נשאלת השאלה באיזה מקרה המשנה דיברה (היכי דמי) - אם במקרה שאין על הכריכות סימן, אם כן מדוע יש להכריז ברשות היחיד - הרי גם ככה אין על מה להכריז ואין כל דרך למאבד להוכיח שהמציאה שלו, היות שאין עליה סימן; אם כן, המשנה דיברה במקרה שיש על הכריכות סימן, והדין הוא שברשות הרבים הכריכות הן של המוצא - יוצא מכך (אלמא): סימן העשוי להידרס לא נחשב סימן, כדברי רבה (תיובתא לרבא).

רבא יסביר שהמשנה אכן מדברת על כריכות שאין בהן סימן. ולשאלת הגמרא מה בדיוק מכריז ברשות היחיד, יאמר רבא שמכריז מקום (וברשות הרבים אינו יכול להכריז מקום, היות שהכריכות זזות ממקומן).

מכאן יוצאת הגמרא למחלוקת נוספת בין רבה לרבא - האם מקום נחשב סימן או לא. לדעת רבה מקום לא נחשב סימן ואילו לדעת רבא מקום נחשב סימן.

3. תא שמע לבירור המחלוקת

כעת הגמרא מבררת כמי ההלכה בסוגיית סימן העשוי להידרס, כרבה או כרבא. הגמרא מצטטת ברייתא שדי מקבילה למה שנאמר במשנה: "כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, כריכות ברשות היחיד - חייב להכריז, והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד - חייב להכריז." הגמרא אומרת שרבה יסביר את ההבדל בין הדינים על פי הימצאות סימן ואילו רבא יסביר את ההבדל בין הדינים על פי מקום המציאה:

רבה יאמר כי כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו היות שהסימן שיש עליהן עשוי להידרס; כריכות ברשות היחיד צריך להכריז היות שיש עליהן סימן וברשות היחיד הן אינן נדרסות; ואילו האלומות אינן נדרסות, ולכן בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים הדין הוא שצריך להכריז היות שיש עליהן סימן.

רבא יאמר כי כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו היות שאין עליהן סימן ולא ניתן להכריז מקום כי הן זזות ממקומן (מינשתפא); כריכות ברשות היחיד צריך להכריז מקום, היות שברשות היחיד הן אינן זזות ממקומן; ואילו האלומות הן כה כבדות (יקירי) כך שאינן זזות ממקומן אפילו ברשות הרבים, ולכן בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד מכריז על מקומן.

3.1. תא שמע 2 - כיכרות

במשנה נאמר כיכרות של נחתום הרי אלו שלו ואילו כיכרות של בעל הבית חייב להכריז. ההבדל בין הכיכרות הוא שכיכרות של נחתום הן כמו כיכרות של אנג'ל - יש כמותן הרבה בשוק ולא ניתן להוכיח שהכיכר הספציפית שייכת לך; ואילו כיכרות של בעל הבית ניתן לזהותן היות שהן נדירות ולכן צריך להכריז.

יש לשים לב שהמשנה לא חילקה בין רשות הרבים ובין רשות היחיד, אלא בכל מקרה כיכרות של בעל הבית צריך להכריז, היות שניתן לזהות מי אפה אותן. אם כך, היות שגם ברשות הרבים הדין הוא חייב להכריז, אז לפי המשנה סימן העשוי להידרס נחשב סימן. נסביר את זה באיור: 

               כיכרות של בעל הבית ברשות הרבים חייב להכריז

                     סימן                 העשוי להידרס    נחשב סימן

תיובתא לרבה!

רבה יסביר שהטעם של המשנה הוא משום שאין מעבירין על האוכלין. כלומר ישנו דין שהמוצא מאכלים ברשות הרבים אינו רשאי להתעלם מהם, אלא חייב להרימם. לפיכך הסימן בכיכרות של בעל הבית לא יידרס ולכן הדין הוא שחייב להכריז.

אם כך, שואלת הגמרא, הרי יש נכרים שאינם מצווים על עניין זה? - ועונה כי נכרים חוששים לכשפים, כלומר יש להם טעם אחר מדוע עליהם להרים את הכיכרות הללו, ובכל מקרה הכיכרות הללו לא יידרסו. והרי יש בהמה וכלבים שעשויים לדרוס את הסימן הזה? יענה רבה שהמשנה אכן דיברה על מקומות שבהמה וכלבים אינם שכיחים, כלומר יותר סביר להניח שמישהו ירים את הכיכרות הללו מאשר שהן תידרסנה ברגלי בהמה וכלבים.

4. לימא כתנאי - אולי זו בכלל מחלוקת תנאים?

הגמרא עוברת לשלב הבא של הסוגיה - "לימא כתנאי". מונח זה רווח מאוד בתלמוד ופירושו הוא העלאת אפשרות (לימא) שמא המחלוקת בסוגיה (שהיא בין אמוראים) נעוצה במחלוקת תנאים.

במשנה מופיעה דעתו של רבי יהודה - "כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז". כשלמדנו את המשניות הסברנו שלעומת אוסף המקרים שהוצג בתחילת המשנה (ובמשנה ב), רבי יהודה מציב כלל ברור מתי המציאה שלו ומתי חייב להכריז - אם יש שינוי צריך להכריז ואם לא אפשר לקחת. אולם המשנה המשיכה לפרט את דברי רבי יהודה והציגה דוגמאות של מקרים די קיצוניים: "כיצד? מצא עיגול (של דבילה) ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות" - כלומר השינוי שדיבר עליו רבי יהודה הוא שינוי משמעותי, כזה שלא רגילים לראות ביומיום.

על כל פנים, הגמרא מניחה שאם רבי יהודה אמר את דעתו, כנראה שתנא קמא חולק עליו וסובר שגם במקרים הללו הרי אלו שלו. מה הקשר לענייננו? - הגמרא מניחה שתי הנחות כדי לחבר את המחלוקת (הדמיונית, יש לומר) במשנה למחלוקת רבה ורבא: א. כולי עלמא (כלומר: ר יהודה ותנא קמא) מסכימים שסימן הבא מאליו נחשב סימן - לדוגמה החרס שנפל תוך עיגול הדבילה כנראה לא נפל לשם בכוונה אלא בטעות ובכל זאת הוא נחשב סימן;, ב. כולי עלמא מסכימים שמעבירין על האוכלין - כלומר המחלוקת על כיכר ובתוכו מעות היא לא בגלל מחלוקת בדין מעבירין על האוכלין כי גם ר' יהודה וגם תנא קמא מסכימים שמעבירין על האוכלין, כלומר אין ציווי מפורש להרים אוכל שנמצא בדרך.

אם כן לא בגלל הסיבות הללו תנא קמא חולק על ר' יהודה, אז מה עומד מאחורי המחלוקת שלהם? - סימן העשוי להידרס: ר' יהדה סובר שבמקרים הללו צריך להכריז משום שסימן העשוי להידרס נחשב סימן (כדברי רבא), ואילו תנא קמא יאמר כי במקרים הללו הדין הוא הרי אלו שלו משום סימן העשוי להידרס לא נחשב סימן (כדברי רבה).

רב זביד דוחה את ניסיון העמדת המחלוקת הזו וטוען כי הן ר' יהודה והן תנא קמא מסכימים כשיטת רבו רבא. הוא מביא הוכחה מהמשנה - אם אכן דעת תנא קמא היא שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן, אז מדוע לשיטתו כיכרות של בעל הבית ברשות הרבים מכריז? הרי הן עשויות להידרס (ולא ניתן לומר משום שאין מעבירין על האוכלין, כי לכולי עלמא מעבירין על האוכלין)! אלא שגם תנא קמא סובר שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן, והסיבה שהוא חולק על רבי יהודה היא משום שלפי שיטתו סימן הבא מאליו לא נחשב סימן. כלומר הן ר' יהודה והן תנא קמא מסכימים שסימן העשוי להידרס נחשב סימן וכן שמעבירין על האוכלין ואילו המחלוקת ביניהם היא בדין סימן הבא מאליו - לפי ר' יהודה הוי סימן ולפי תנא קמא לא.

רבה יסביר בדיוק הפוך, אך יגיע לאותה מסקנה - הן ר' יהודה והן תנא קמא סוברים שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן וכן שאין מעבירין על האוכלין (כפי שרבה הסביר את דין כיכרות של בעל הבית ברשות הרבים), והמחלוקת ביניהם היא בדין סימן הבא מאליו - לפי ר' יהודה הוי סימן ולפי תנא קמא לא.

4.1. איכא דאמרי - אפשרות נוספת למחלוקת התנאים

איכא דאמרי - הגמרא מביאה אפשרות נוספת לטעם מחלוקת התנאים בין ר' יהודה ותנא קמא. כולי עלמא מסכימים שסימן הבא מאליו הוי סימן וכן שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן. אם כן המחלוקת ביניהם היא בדין מעבירין על האוכלין: תנא קמא סובר שמעבירין על האוכלין והיות שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן הדין הוא הרי אלו שלו; ר' יהודה סובר שאין מעבירין על האוכלין, ואף על פי שסימן העשוי להידרס לא נחשב סימן הדין הוא חייב להכריז, מכיוון שהסימן לא יידרס.

דחיית רב זביד וההסבר של רבה זהה בדיוק לאפשרות הראשונה ולכן לא אכתוב זאת שוב. מי ששכח - שיעיין בפרק הקודם. 

5. כללא דאבידתא - סיכום הלכתי לסוגיה

רב זביד מסכם את ההלכה בסוגיה:

א. היאוש של הבעלים חל מרגע שהוא אומר "ווי לה לחסרון כיס", ובלשוננו - הלך הכסף;

ב. כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו בתנאי שאין בהן סימן;

ג. כריכות ברשות היחיד שאין בהן סימן - תלוי במצב המציאה: אם זו דרך הנחה - נוטל ומכריז, ואם זו דרך נפילה - הרי אלו שלו;

ד. כריכות שיש בהן סימן - לא משנה היכן מוצאים אותן ובאיזו דרך הן מונחות על הקרקע - בכל מקרה נוטל ומכריז.