המשותף חוף - הכרמל

"בין גוזלים ואפרוחים"

 עונת הקינון הולכת ונגמרת, והטבע מתמלא דור צעיר של ציפורים. הורי הגוזלים, מותשים מההאכלה האינטנסיבית של צאצאיהם התובעניים, מתפנים לאכול. בעצם הורי האפרוחים כבר לימדו את הקטנים להיזהר לעוף – מי יותר ומי פחות.

אולי זו ההזדמנות לברר לעצמנו מה בין גוזל לאפרוח.

גוזלים הם אלה הבוקעים מביצתם עירומים ועיוורים, לא עלינו, והדבר היחידי שהם יודעים לעשות – זה לפעור מקור גדול (עטור לרוב צבע צהוב כדי למשוך את מבט ההורים) ולצפות לבואם של אבא ואמא המביאים את מזונם מין מין למינהו.

השם "גוזל" מרמז על כך שהגוזל "גוזל" את מזונו מן ההורים, תרתי משמע, כי אלה כמעט ואינם אוכלים בעונת ההאכלה...

מגדיל לעשות גוזלו של השקנאי – כן, כן, גם לעוף ענק זה – גוזל, הגדל בקצב מדהים. תוך כדי תקופת הגדילה הוא עולה על משקלם של ההורים! את זאת הוא משיג ע"י תחיבת מקורו עמוק לתוך "שק" ההורים, ומשם הוא לוקח תחילה דגים מעוכלים למחצה, ואחר כך דגים שלמים. דייגים, אל תחששו, זה מתרחש הרחק בדלתה של הדנובה, ולא אצלנו!!! לכל ציפורי השיר – גוזלים, גם לשלדגים ועוד.

"אפרוח" – שמו מרמז שהוא פורח מהקן בשלב מוקדם. יוצא מהביצה, רטוב ומדובלל, מתייבש ותוך שעות ספורות הוא "אפרוח ביכורים" לכל דבר. רץ אחרי אמא וזו מראה לו מה מזון מתאים ומה לא וגם מזהירה אותו מפני סכנה!

כך מרבית דוגרי הקרקע – שיקשקים, חופמים, תרנגולים וכו'. שכן, הקן שלהם אינו מקום בטוח כלל וכלל, בעולם מלא סכנות.... לרובם צבע הסוואה, ההופך בהדרגה לצבע הבוגרים.

ישנה עוד "המצאה" ושמה – "אפרוזל"

לשחפים ולשחפיות, למשל, שגם הם דוגרי קרקע – יש אפרוחים. אלא מה, אולי בגלל דגירתם על איים, או סמוך למים, הם אינם יכולים למצוא את מזונם בעצמם, ולכן מביאים להם ההורים את הדגיגים הנחוצים לגדילתם ומאכילים אותם במקורם.

ללמדך, שרק האדם מורגל לחלק את עולם החי מגירות מגירות מסודרות, בטבע קיימים גם פתרונות ביניים, שכפי הנראה יעילים למדי – שכן אחרת לא היו שורדים בצורתם זו עד היום!!

יהודית איילון, טבע ונוף, יוני 1994

 

 

 

 

דרור (הורה) מאכיל גוזל                                    אמא תרנגולת ואפרוחיה