הטבע בעונות השנה

1. שער לסתיו

סתיו בכתבות "טבע ונוף" (ידיעון מועצה אזורית חוף הכרמל), יהודית איילון

1.1. זה סתיו

זה סתיו זה?

"סתיו מאפיר –
ציפורים נדמו

עירום היער –

שדות נתייתמו..."

וכמובן צבעי שלכת לוהטים מזהב עד ארגמן. כך בארצות הצפון וגם קצת בכרמים שלנו.

אבל אצלנו? הכול ירוק, מבריק, רחוץ מהגשם האחרון, זה שירד עלינו בעוצמה לא צפויה ובאי שוויון בין אבדות בנפש וברכוש מזה, ומילוי מאגרים מזה. לנו, לפחות, היה זה גשם ברכה. חסך השקייה, הרווה קרקע לקראת זריעה ונשק, כמו הנסיך ליפהפייה הנרדמת, לזרעי הבר ששהו בתרדמת קיץ עמוקה.

ימי השמש שזרחו לאחר הגשם הזה היו אף הם, כמו באגדות: נעימים, חמימים וחסרים את החום והשרב שבהם מצטיינים שלהי הקיץ הארוכים.

מקצת מהצמחים התבלבלו. היו שלבלבו או פרחו שלא בעיתם, נהנים מהצירוף הזה של מים ושמש, אך בדרך כלל הציצו כדרכם, ראשוני צמחי הבצל והפקעת. נבטו העשבים ונשרו עלים.

השאלה הגדולה היא: מה בהמשך? האם סתיו זה הוא ראשיתו של המחזור המקובל עלינו, או של ימי גשם ושמש חליפות? או שמא, כמאמר הבדווים, גשם מוקדם – סימן לשנה שלחונה?

אין הפכפכת כמלאכת (או שמא – אמנות) החיזוי! גם עם מחשבים, לווינים, רדאר ואפילו שרון וכסלר החמודה, רב הנסתר על הנגלה...

איך אומרים: נחיה ונראה, מי שלא נותנות לתהפוכות מזג האוויר לבלבל אותן הן הציפורים.

הן מופיעות כסדרן – הנחליאלים, החסידות והאגמיות, כי להן יש שעון שמש משלהן. התקצרות הימים רומזת להן על השינוי. והרי כדור הארץ ממשיך להסתובב סביב לשמש, גם אם מאשימים אותנו בפליטת חומרים הגורמים לחורים באוזון, לחממה גלובלית וכיו"ב.

בינתיים נמשיך להתלבט ולהתווכח כמאמר הבוטים, אבירי תהפוכות מזג האוויר הטוענים: "כולם מדברים על מזג האוויר ואיש אינו עושה דבר לשנותו..." בברכת היורה

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 96, נובמבר 2000

 חבצלת קטנת עלים, תמי צור

1.2. ברלה

"ברלה ברלה צא החוצה"!

כך היינו מפזמים מדי חורף לאחר הגשמים הרציניים הראשונים. ומשירדו אלה, מן הראוי שנשים לבנו לשבלולים, לפני שייעלמו מעינינו שוב למעמקי האדמה, לעסקי פריה ורבייה. מינים שונים של שבלולי יבשה ישנם באזורים הים-תיכוניים שלנו. הסלעונים המאורכים בין סלעי הגיר שבכרמל, חלזון השדה והשבלולון הלבן והמפוספס באזורי הכורכר, החול והס מלהזכיר! בגינות... חלזון השדה הגדול עובר את הקיץ בתוך האדמה או מתחת לסלעים. השבלולון מטפס על קוצים גבוהים, מקלות וכיו"ב, כדי להימלט מהחום שהאדמה מפיצה בקיץ. רב- גווניותו מוסברת על ידי המומחים כהתאמה לסביבתם, והיא תורשתית. אבל הרבה זה לא עוזר להם – הם נופלים טרף למקורי השחרורים והקיכלים, וגם המכרסמים אינם בוחלים בהם – הכל בשביל קצת אוכל רטוב בחרבוני הקיץ!

עם בוא הגשמים, כאמור, הם ממיסים את מכסה הגיר אותו עטו על פתח קונכייתם, ויוצאים לפעילת. לאחר ההזדווגות הם יורדים לאדמה ומטילים מספר, יחסית גדול, של ביצים, מהן בוקעים הצעירים באביב, ויוצאים מהאדמה. לפי התצפיות אין הם חיים יותר משנה אחת. שפר גורלם של חלזונות השדה – החיים שנים מספר, באין להם אויבים רבים. אותם ניתן לראות "בהזדווגויות גושיות", בי לכל שבלול יש אברי מין נקביים וזכריים. כך ששבלול א' שולח "חץ אהבה גירני "אל פתח שבלול ב', היכול בו זמנית לעשות זאת לשבלול ג'! ( הניחו את היתר לדמיון הפרוע...). לאחר מכן מתחפרים גם הם, מטילים וחוזר חלילה. הקצף שהם מפרישים הוא כנראה משמש אותם נגד אויבים, אשר, כאמור, אינם רבים.

השבלולים נושמים בכעין ריאות, דבר המבדיל אותם מחלזונות הים, אותם אנחנו מכירים מסיפור אחר...

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 71, נובמבר 1992

1.3. טרמינל 92

טרמינל 92

שקנאים, גייל רובין ז"ל

1.4. שקנאים

שקנאים, תמי צור

1.5. ללא היתר

ללא היתר ממשרד הפנים

 לאחרונה מרבים להזכיר "פלישת זרים" לישראל, ואינני מתכוונת לעובדים זרים. צמחים ובעלי חיים מארצות שונות מגיעים לישראל, מי מרצון ומי מאונס ומתנחלים בה. תרומה נכבדת יש לגני חיות, "צפארים" למיניהם וסוחרי חיות מחמד. לא מכבר התפרסמה רשימה של יותר מ – 15 מיני ציפורים שהופיעו בישראל, ראו כי טוב ונשארו. גם יונקים וזוחלים.

מכירים את הנוטריה? ומיני צבים מקריני קשקש, וכמובן דג הגמבוזיה, ותיק ה"עולים החדשים". זה התאזרח כבר בימי העלייה הראשונה, כי הובא לחיסול זחלי היתושים, אך מתברר שהעדיף מזון אחר המצוי אף הוא בנחלים ובבריכות. תאמרו: מה רע בזה?! אך מינים זרים מפירים את האיזון האקולוגי. הם מתחרים על אזורי מחיה ומזון, דוחקים את המינים המקומיים ובהיותם חסרים אויבים טבעיים, מאיימים להפוך למטרד.

הפעם נפנה מבט אל השמיים, נתעלם מהחסידות, השחפים, האנפות, השקנאים ושאר אורחי החורף הקבועים ונעסוק בשתי ציפורים טרופיות שאחת מהן כבר ממש כאן, והשנייה כנראה בדרך.

ראשונה היא הדררה. תוכיקטן ירוק וארוך זנב, שתפוצתו הטבעית משתרעת מדרום אסיה וארצות ארם נהריים עד ערב. מאז ימי קדם שימשה ציפור כלוב, הובאה על ידי אלכסנדר מוקדון לאלכסנדריה שבמצריים והתאזרחה בכל עמק הנילוס. אוכלוסיות שברחו מהשבי, התאקלמו גם באירופה והחלו לדגור שם. נו, ואצלנו? מאז שנות ה-60 נראו דררות, שכנראה ברחו מכלובים ו"צפארים", ומספרם עולה בהתמדה.

הדררה היא ציפור חברתית וקולנית, אוכלת פירות וזרעים ומקננת (כנראה בהצלחה) בחורים בעץ שעליהם היא מתחרה בנקרים ודוגרי חורים אחרים. להקות ראשונות נראו במקווה ישראל, הרצלייה ולאחרונה גם בבנימינה. מיידע אישי: שדות חמניות של מעגן מיכאל משכו את הדררות, למגינת ליבם של החקלאים שלנו! אז אם תראו בשמיים להקות של תוכים קטנים, ירוקים, מתמרנים באוויר בצריחות חדות – הרי אלה דררות! והסוף – מי ישורנו...

ציפור נוספת היא המיינה. זהו מין זרזיר שמוצאו בהודו, שם הוא אהוד מאוד בשל אכילתו חרקים מזיקי חקלאות. עקב תכונתה זו הועברה לאוסטרליה וארצות אחרות ושם החלה "להתפרע". זו ציפור חברתית, קולנית ואיננה פוחדת מבני אדם. מתחרה אף היא על מקומות קינון בחורים בעצים – ומזונה מן הצומח ומן החי. המיינה, כמו הדררה, מעדיפה קירבה ליישובי אדם והפכה למטרד אמית. גם בישראל כבר נצפתה מזה 4-3 שנים, תחילה בפארק הירקון ולאחר מכן ברחובות וגם בשרון. ובכן, מתי באזורנו?

בינתיים נסתפק בבעלי אשרות הכניסה כחוק – בלהקות הזרזירים על חוטי החשמל וליד הרפתות, וגם בעורבים, הפותחים שקיות ניילון שעל אופניים, אבל זה לסיפור אחר!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 121, נובמבר 2003

1.6. החסידה

חסידה שחורה ולבנה, גייל רובין ז"ל

1.7. יונים...

יונים...יונים...

עם משק כנפי יוני השלום, מן הראוי שניתן דעתנו גם על יונים בשר ודם!

ציפור בגודל בינוני, הבונה קינים גם בקרבת האדם (לא תמיד לשמחתו!), ניתנת לביות אך חיה גם בבר, וקרובה לתור ולצוצלת, שגם הן אינן מפחדות מאיתנו...

מהי היונה ומדוע הפכה לסמל השלול?

מאז בישרה לנוח על ירידת המפלס, מוזכרות היונים פעמים הרבה במקורות, ובעיקר בהקשר אהבים "יונתי בחגווי הסלע", "עינייך כיונים" וכיו"ב. "חלב יונים", אגב, איננו אגדה, אלא עובדה ביולוגית. בזמן הדגירה מופרש מהזפק של ההורים חומר מזון חלבוני, אותו מנקרים הגוזלים מתוך לועותיהם הפעורים.

משפחת היונים בכללה אינה מצטיינת בבניית הקן, מספר זרדים מונחים בחפזה וברשלנות, ממש "חפיף"! לעומת זאת, היונים טובות/טובים בחיזורים קולניים, ומכאן המונח "זוג יונים", "יונה הומיה". זאת התדמית שלהם – אך ישנם זואולוגים הטוענים שלא תמיד שורה האידיליה במעונן, רבות המריבות ביניהן ולדעתם דווקא חיי המשפחה של העורבים הם למופת. בפרטים האינטימיים בחיי משפחה – לך דע...

יונים גדלו כנראה עוד לפני נוח, ומסיבות טובות. עוף נוח לגידול, מספק בשר וביצים, ועוד מזבל את השדות כבונוס! פרסום נוסף בא להן בשל כושר ה"ניווט הביתה" (homing) שלהן. תפקידים מודיעיניים יועדו להן, מאז הכרזת נצחונו של יוליוס קיסר על הגאלים, דרך הודעות של נפוליון, עד להפרחתם בידי שרה גיבורת ניל"י. ובמלחמה כמו במלחמה – רבים גם המחדלים, ובוודאי יונים רבות נתפשו ונפלו בשרות שולחיהן...

זה שיש להן טפילים הנטפלים גם לאדם – זו בעיית ההיגיינה המפותחת שלנו. לפני שנים, ואפילו מאז שנות דור, יש להניח שלא טרחו לברר מניין הכינים והפרעושים, שהיו נחלת הכלל!

מקורה של יונת הבית מיונת הסלע, המקיימת עדיין אוכלוסיות בר, אך מתערבבת גם עם היונים המתורבתות, במקומות הסמוכים למגורי אדם. היצע המזון גדל, התנהגות החיזור דומה, ולא פעם רואים יונה צחורה כשלג בלהקת יוני בר! כרגיל, אנחנו מקבלים תהליך כזה ברגשות מעורבים. מי שרוצה לראות יונים מתעופפות בכיכר העיר (בעיקר בארץ אחרת!) עליו להשלים גם עם זיהום מה... היונה כסמל מודרני לשלום מקורה בהדפס של יונה, שתרם הצייר פיקאסו, שהיה איש שלום מובהק, ככרזה לקונגרס העולמי לשלום שנערך בפאריס ב – 1949, ומאז השתרש הדימוי של יונת השלום.

יש גם יונים עצובות – אלה המקוננות על חורבות המקדש, אבל אנחנו נשמח עם מפריחי היונים שדעתם קלה, נגדל אותן בפינות החי, נפריח אותן בחג הביכורים, ונשלח איתן בשורות של שלום!

לו יהי...

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", אוקטובר 1993

1.8. ציפיה

ציפיה

יתכן שעד ששורות אלה תראינה אור, יבוא כבר גשם, זה הגשם הרציני, שבכוחו למחות מהכרמל ומהחוף את אבק הקיץ ואת פיח השריפות... זה הגשם המעורר זרעים ופקעות, עצים ושדות בַּעַל ותורם למפלס המים. אך אני בעסקי שבלולים.

השבלולים ה"פושטים", שכולם מכירים. השבלול, כידוע, זקוק למים. לקרוביו, שבלולי הים והמים, אין בעיה. אבל משהעזו שבלולים גם לחיות ביבשה – או אז ועוד איזה בעיה יש להם!

גופם מפריש ריר ומאדה מים ואף כי רובם נתונים בקונכייה המגנה עליהם מפני היובש, מחפשים הם תמיד את המקומות הלחים. והקיץ אצלנו מייבש, כידוע, כל חלקה טובה, שלא לדבר על זה שהשנה הוא הגזים!

בחרתי בשני שבלולים שפתרו את בעייתם בצורות שונות. נתחיל בשבלולון הקטן, זה הנפוץ במקומותינו ונקרא "דרחול השיח". בכל קיץ נראה אותם מחרוזות מחרוזות על קוצים, שיחים ועמודים, לבנים או מפוספסים יושבים הם שם, עד כמה שאפשר גבוה יותר. בלילות הטלולים, או בשעת השקייה, הם יורדים כדי לאכול. אך חוזרים עם עלות השמש. הם בורחים מהחום שמפיצה האדמה המתחממת בשמש. הם מפרישים קרום סידני על פתח הקונכייה והרי הם "חתומים" ועולמם לח ונעים. כך הם עוברים את חודשי הקיץ הארוכים והאכזריים, בשינה עמוקה, הנקראת "קיוט".

עם בוא הגשם הראשון, ויש אומרים אפילו לפניו, הם מתעוררים, ה"חותם" מתמוסס והם יוצאים לחגוג, להזדווג ולהטיל את ביציהם השקופות במעבי האדמה. הם אינם שורדים יותר משנה. זה עצוב, אך זו דרך הטבע.

לחילזון השדה הגדול, זה האהוב על הילדים (והגננות) דרך אחרת לשרוד בקיץ. הם יורדים למחתרת עם בוא הקיץ, עמוק לתוך האדמה עד לאזור השומר על הלחות גם בקיץ, ונרדמים. עם הגשם הם יוצאים ואז מתחילה החגיגה האמיתית!

זאת לדעת, שלחלזונות אברי מין זכריים ונקביים גם יחד. כל חילזון מפרה את חברו ומופרה, בו זמנית, על ידו. התרגיל קצת מסובך, אבל כנראה עובד, כי לעתים לא רק שניים מתחברים, אלא קבוצות קבוצות וזה בוודאי מעורר את הדמיון...

הם חיים יותר משנה אחת. כל שה טוב ויפה, אבל איפה הגשם?!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 70, אוקטובר 1998

 דרחול, תמי צור

1.9. האיקליפטוס

מקור האקליפטוס - "אקליפטוס המקור"

EUCALYPTUS CAMALDULENSIS

הנה אנו חוגגים את יום הולדתה של המזגגה בנחשולים, ומן הראוי שנזכור כי גם עץ האקליפטוס שלכאורה שייך לנוף מולדתו מאז ומעולם - נמצא אתנו לא הרבה יותר ממאה שנה... כתרים רבים נקשרו לצמרתו, בעיקר בנושא ייבוש הביצות, אך אין ויכוח שהוא עץ היער השני בחשיבותו ובתפוצתו בארץ. מיתוס ייבוש הביצות קשור כנראה בעובדה שבאוסטרליה, מולדתו, גדל "אקליפטוס המקור" (שהוא שמו הבוטאני של האקליפטוס הנפוץ ביותר אצלנו) באדמות מוצפות ולאורך נחלים. כמובן סברו ומאקלמיו הראשונים, שלא ידעו הרב העל מקור המלריה, ומחוללה היתוש, שהוא "מטהר את האוויר מהאדים הרעים הגורמים לקדחת". כך מתאר זאת ד"ר חיסין, בסוף המאה הקודמת.

"הפקידות (של הברון רוטשילד) משתדלת כעת לקבל מן השררה רשות ליבש את הביצה ולפי שעה, בטרם ניתן ההיתר, נטעה באדמתה, בקרבת הביצות כ - 500 דונם עצי אקליפטוס, שמייחסים להם יכולת להבריא את האקלים..."

האקליפטוס שייך למשפחת ההדסיים - ייחוס מכובד לכל הדעות... פרחיו מושכים דבורים לרוב, והשמנים האתריים שבעליו - אמורים להקל על בעיות נשימה כאשר מרתיחים אותם. החורף מתקרב, ואיתו ההצטננויות. תנסו, להזיק זה לא יכול! לכל היותר יהיה לכם ריח נים בבית!!! הוא אתנו, כאמור, משנות ה – 80 למאה שחלפה, כאשר הביא הבריט ספפורד זרעים מאוסטרליה, ובמקביל הביא קרל נטר, מייסד מקווה ישראל עצים מספר מאלג'יר, שם כבר היו מאוקלמים. הנטיעות הנרחבות נעשו בעשור האחרון למאה, בפתח תקווה, ראש פינה ובחדרה, שם פרסומם העיקרי, ושרידי היער הנרחבים ביותר. אם העצים גרמו לייבוש הביצות, או שתעלות הניקוז הן שעשו זאת, נשאי הויכוח למומחים! (גם באזורנו, נטעו חורשות מספר, שרידיהן מצלים על תחנת הרכבת של זכרון יעקב, המזגגה, ובמקומות נוספים. גדילתו המהירה של העץ, והתחדשותו לאחר כריתה, הופכות אותו לכלכלי, גם אם עצתו אינה משובחת, ותצלח רק לתעשיית לבידים, קורות, וכיו"ב.

כיום נפוץ האקליפטוס בכל הארץ, מצל על הכבישים, שובר רוח, (ומסווה מיתקנים צבאיים, שלנו ושל שכנינו... אותו גידול מהיר הופך גם עץ "צעיר", בן עשרים, לעץ ותיק, וקשה ממבט ראשון לאמוד את גילו. רק עובי בסיס הגזע הוא המסגיר אותו, (כמו הכרס אצל האנשים) וישנם ענקים אחדים כאלה פזורים ברחבי חוף הכרמל.

שמרו עליהם, כי הם עדות לימים רחוקים, ולכושר היקלטות - גם בתנאים קשים...

יהודית איילון

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", נובמבר 1993

 איקליפטוס המקור, תמי צור

1.10. ראש השנה לפרחים

ראש השנה לפרחים

נוסף על ראש השנה שנחוג עתה, נמנים עוד שלושה: ראש השנה למלכים ולרגלים בא' בניסן, ראש השנה למעשה בהמה בא' באלול וט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. נתקנאו הפרחים באילנות וכמו אמרו: גם אנחנו רוצים ראש השנה ואכן גם לפרחים ראש השנה, והוא נחוג ברחבי חוף הכרמל באלפי נרות, חצבים בגבעות הכורכר, ובבושם שמפיצות חבצלות החוף – בחולות חוף הים. אניני הבוטניקה יוסיפו עליהם גם את החבצלת קטנת הפרחים, הדומה בכל לחבצלת החוף – אך חבויה ממנה בין קוצי הגבעות.

למען הדיוק עלינו לומר שמבחינתם של הפרחים – אין הם "מתחילים" משהו, אלא מבצעים את מלאכת הפריחה לאחר מנוחת קיץ ארוכה, בנפרד מהופעת העלים. אלה כבר הוריקו בחורף שעבר, אגרו מזון בבצלים גדולים (לחצב הבצל הגדול שבבצלי צמחי הבר שלנו!) וכאמור – כמשו, והצמח כולו חיכה לסתיו, או לפחות לשלהי הקיץ, כאשר התארכו הלילות, עוד לפני שעון החורף, ונעשה קריר יותר, לפחות בלילות. אז ישלים את מחזור חייו ויפרח.

יש יתרון לפריחה, בעונה הזו – החרקים אינם מתבלבלים מ"היצע" הפרחים המתחרים על חסדיהם – הם באים, ומאבקים. מה עוד שהחצב והחבצלת "התחכמו" להאריך את הסיכוי, ורק הם פותחים מדי ערב קבוצה חדשה של פרחים, בחצב, פרח בחבצלות, והחגיגה נמשכת מספר ימים.

צוף ואבקה לחרקים, והבטחת דור המשך לפרחים, על ידי האבקה והפריה. אמנם אין הם, הפרחים, סומכים על החרקים בלבד. הבצלים משמשים השקעה לזמן ארוך, אבל קצת סקס, בכל זאת צריך!!

אחריהם כבר יבוא מצעד האביב הססגוני של גבעות הכורכר שלנו – הכלניות והסביונים, הרקפות והצבעונים ואנחנו נקדם בברכה את החלוצים "מבשרי הגשם" בלשון הבוטנאים, שבעוד מסביב הכל צהוב ויבש וקוצני, הם כאומרים: " עוד מעט, עוד מעט יפוג החם, יבואו הגשמים ותחל שנה ו... ברכותיה!"

שנה טובה

יהודית איילון, "ברשתינו", עלון קיבוץ מעגן-מיכאל, 19.9.1991

1.11. שורשים...

שורשים ים-תיכונים

בשלהי הקיץ – חם, "הביל במישור החוף" ועומס החום מעיק, צבע קמל עייף, חום צהוב משתלט על צידי הדרכים, הגבעות ואפילו מורדות הכרמל.

ואז נחה העין על הירוק העז של העצים והשיחים המשובצים בנוף – ואתה משתאה. נכון, השנה ירד הרבה גשם ונבלע באדמה אבל גם בשנים שחונות יותר – חוזרת תופעה זו ומעוררת התפעלות. כוחם של עצים ושיחים להגיע אל אותה מנת מים המוקצית להם, היורדת בפרק זמן קצר יחסית, והיא כל הכמות השנתית שלהם.

סגולתם של העצים והשיחים הים תיכוניים היא, ששורשיהם מעמיקים ומנצלים כל טיפה, ומאידך – עליהם קשיחים ואינם מאבדים אף טיפה, או נאמר, לפחות לא טיפות רבות...

החרוב ואלת המסטיק, האשחר והאלון ועוד רבים משיחי החורש שאנחנו מכירים בכרמל ובגבעות.

הקורנית המקורקפת, זה "הזעתר של העניים", אפילו מזדרזת ופורחת בקיץ נכון, הקידה השעירה והסירה הקוצנית, מורידות את העלים, משאירות רק את הקוצים למזכרת והולכות לישון. שלכת קיץ יש להן, כמו לצומח בארצות הצפון שבהן חצי שנה של שלג וכפור וצריך לעבור אותה במצב של שלכת, כל אחד והצרות שלו...

והנה אנחנו יכולים להשתבח בצומח הים תיכוני שלנו ששורשיו עמוקים והשותה ממי הגשמים של השנה שחלפה עד לבוא הגשמים החדשים. ולא רק לעצים ושיחים כושר עמידה.

עוד אנחנו נאנקים מהחום, והנה, החצבים כבר "מרגישים" בלילות המתארכים וברוחות הצפוניות המתחילות לנשב. גם להם שורשים עמוקים וגם בצל גדול, אוגר מים, והם עברו את הקיץ בתרדמה עמוקה. עכשיו הם מתעוררים ומזדרזים להשלים את מחזור הפריחה שלהם, ומתחילים את מצעד ההתחדשות והפריחה יחד עם חודשי השנה – כמאמר נעמי שמר: "ובבוא אלול אלינו – ריח סתיו עלה והתחלנו את שירנו מהתחלה!!"

שנה טובה

יהודית איילון, ידיעון מועצה אזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", ספטמבר 1992

שדה קוצים, תמי צור

1.12. הסתיו בלבן

הסתיו בלבן

 
כמאמר השיר ולא רק בחוף אכזיב?

גם לאורך חוף הכרמל, בחולות שעוד נותרו, פורחות חבצלות החוף לאחר שנת קיץ ארוכה ולוהטת בחוץ וקרירה בעומק החול. גם שורשיה הארוכים מגיעים לשם, והבצל הגדול, הגדל משנה לשנה אוגר לה מחסן של מים ומזון.

הצבע הלבן שולט גם על גבעות הכורכר, ונכנס גם הוא לשירי המולדת עם נרות החצבים הגבוהים, שלאורך גבעול הפריחה שלו נפתחים מדי יום זרי כוכבים לבנים נוטפי צוף הרומזים לחרקים, רק שיבואו! גם החצב הוא מ"עוקפי" הקיץ הלוהט ושקוע בתרדמה בעת החום. הלוואי ויכולנו גם אנחנו לעשות כך!

כאשר מתקצרים הימים, ויורדות הטמפרטורות בלילה, כאשר גם אנחנו מגששים בלילה אחר הכיסוי, מתעורר החצב, ונזכר שעוד חבוי בבצלו עמוד התפרחת שטרם מימד את יופיו ותועלתו ומזרז "לחצוב" את עצמו לאוויר העולם ולהכריז: "חכו, חכו עוד לא נגמרה עונת הפריחה! לא רק כלניות ורקפות יודעות לצבוע את אפרורית הסלע! גם אני יכול!" וזאת הוא עושה בצבע הנחשב לטהור ולקדוש שבצבעים, ומעל – חגות החסידות הבולטות בלובן שלהן, על תכלת השמים.

זה הזמן להזכיר בלב פועם את השקנאים. למה פועם?! כי יופיים הוא מפעים, כשהם עולים טורים טורים מהים או מהכרמל ורואים מתחתם את משטחי המים, אשר אליהם כלתה קיבתם "הענקית", אך שמה לא יבואו, במידה שתצלח מלאכת הדייגים...

אהבה אסורה שמורה בלבי לשקנאים. הם יפים כל כך – אך מתחרים כל כך על פרנסתנו!

כמו בפתגם היפני על הקורמורנים, אך זה בפעם אחרת...

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 112, אוקטובר 2002

 חצב, תמי צור

1.13. הזהב הלבן

ואז, כאמור, בא תור ההמתנה בעגלות, בתחרות עם הגשם... הגנטיקאים אינם קופאים על השמרים – וכבר "המציאו" כלומר טיפחו בהנדסה גנטית מיני כותנה שסיביה צבעוניים – ירוקים, חומים וצהובים. אך יש בעיות בעיקר בעיית הכלאה ו"זיהום" הכותנה הלבנה עם הסיבים הצבעוניים ולכן זה עדיין עניין יקר ויוקרתי – בלבד.

אנחנו בינתיים נתקשט בבגדי הכותנה האווריריים, העמידים בפני פגעים ונעימים לגוף, בין אם יהיו צבועים בשלל צבעים ובין אם יישארו בלבן הטבעי, החגיגי.

מה יש, הרי גם לבן זה יפה!!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", אוקטובר 1995

                            כותנה, תמי צור

1.14. עץ הרימון

עץ הרימון        

בפירוש לא "נתן ריחו"! איני יודעת מנין לפייטן מידע זה! מעלות רבות לו, אחרות, לרימון – אך  "אין בו ריח", וגם לא בפרחיו. טעמו, צבעו, צורתו הנאה המעוררת מחשבות ושפע גרעיניו היפהפיים, כל אלה תרמו לו לרימון תהילת נצח בספרות ובפולקלור, ומעט ממידותיו אלה אמנה כאן.

הרימון הוא אחד משבעת המינים שהשתבחה בהם הארץ "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון". כמו-כן הביאוהו המרגלים ליהושע כהוכחה לפוריות הארץ, נוסף על האשכול המפורסם, שמשרד התיירות (ולא משרד הביטחון!) אימץ אותו כסמל "ואשכול ענבים... ומן התאנים ומן הרימונים".

מקומות בארץ נקראו על שמו, וכן אנשים, בימי המקרא. צורתו היפה של הפרי, על ה"כתר" שבראשו, שאינו אלא שריד עלי הגביע, שימשה השראה לאומנים אשר פיארו בו את המקדש ואת בגדי הכהנים – בתכלת ובארגמן, ובזהב... בשיר השירים נזכרת לפחות שש פעמים הרעיה שנמשלה ל"פרדס רימונים עם פרי מגדים". "רקתה כפלח הרימון".

הוא גדל בגינות האגוז והכרמים, ופרחיו הזוהרים סימלו את בוא האביב: "נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן... הנצו הרימונים – שם אתן דודי לך". "אשקך מיין הרקח, מעסיס "רימוני" מרמז על עסיס הרימונים שהיה משקה ה"אהבה והעדנים", ומרמז אולי על עוד סודות "עסיסיים"...

גרגיריו הצפופים הקנו לו כבוד ומעמד גם בין סמלי הפוריות והשפע, וכאמור היו מעטרים בדמותו כותרות עמודים וכרכובי בית כנסת. כיום משמשים פירות הרימון אביזר תקני בקישוט הסוכה, יחד עם כפות התמרים ומגזרות הניר, רק עם תום החג מותר לילדים לטעום ממנו, וגם זאת רצוי על הדשא, או בחוף הים, ללא בגדים!!!

זאת בשל אותו עסיס רימונים מהולל שכתמיו אינם יוצאים בכביסה, כמו שיודע כל מי שפירק רימון בידיו – וימים לאחר מכן ישחירו אצבעותיו!

עץ הרימון אינו עץ גבוה. גזעיו רבים והא נוטה לדמות שיח יותר מאשר דמות עץ. מגדלים אותו גם לנוי – וישנם מינים אחדים שהם לנוי בלבד. מקורו בפרס. משם התפשט בתקופות קדומות ביותר לכל ארצות הים התיכון.

אפשר היה עוד להוסיף ולספר, אך מי שמעוניין בפרטים נוספים מעולם המקרא, טוב יעשה אם יעיין בספרו של יהודה פליקס, "עולם הצומח המקראי", עמ' 48.

לי לא נותר אלא לברך את כולנו שנהיה מלאים חכמה ומעשים טובים כרימון, ותהיה סוכתנו סוכת שלום, ומעוטרת כולה ברימונים...

שנה טובה!

יהודית איילון, טבע ונוף, ספטמבר 1995

1.15. למה דוקא

למה דוקא באזור שלנו?!

 יתוש חדש - למה דוקא באזור שלנו?!

משאך שככה מכת היתושים, התבשרנו על גילוי יתוש מחולל קדחת הנילוס בשפך נחל התנינים, או כפי שהתפרסם בתקשורת – במעגן מיכאל. יתוש שמפניו אנו מוזהרים תדיר בתשדירי פרסום טלוויזיוניים. יהודית איילון מסבירה לנו: האומנם "כצעקתה"?

נתחיל מההתחלה. המדובר כמובן, בבהלת מחלת קדחת הנילוס, כלומר, במחלה של וירוס המועבר לבני אדם ע"י יתושים. וירוס זה גורם לדלקת במערכת העצבים בעיקר במי שמערכת החיסון שלו חלשה, כגון קשישים. המחלה נתגלתה לראשונה באוגנדה, ממערב הנילוס בשנת 1937, ומכאן שמה. בשנות ה–50 התפרצה כמגפה במצרים ובישראל, וגרמה למותם של כמה אנשים.

אצל ילדים ואנשים צעירים היא חולפת תוך כמה ימים, עם חום, כאבי ראש וכיוצא בזה – לא נעים אך לא נורא... הנגיף המועבר ע"י היתוש דרך יונקים ועופות, מה שלא אומר שיש מיד לירות בצפרים הנודדות!! מה שכן כדאי, זה לטפל בהשמדת היתושים במקווי המים העומדים, וזה נעשה בשלב זה ביעילות ע"י מחלקת התברואה של המועצה שלנו.

אם כך אז למה היתה פאניקה? א. נגמרו המדוזות; ב. הגדילו לעשות אמצעי התקשורת שכרכו את היתושים עם יתושי האנופלס מעבירי המלריה, ומה לא... המחלה התפשטה מאפריקה לארצות אחרות, כולל לארצות הברית,

ביבשת אמריקה. לפי הספרות, מועברת המחלה ע"י יתוש הקולקס המוכר הלא חביב, הממרר את חיינו עם רדת השמש, ופוגעת גם בסוסים. גם אצלנו ייתכן שהמחלה מועברת ע"י קולקסס, אלא שבבדיקות שנעשו השנה, גבוהת הטמפרטורות ומרובות היתושים, נמצא אותו וירוס (שאם חשוב לכם שם הסוג שלו הוא, (FLAVIVIRUSsp. ביתוש אחר, aedes. ועכשיו אני מגיעה אל הזיקה שלו אלינו. היתוש הזה, ליתר דיוק, היתושה שהיא כידוע העוקצת, מטילה את ביציה במים מליחים, ובאלה אין באזורנו מחסור! שלוליות על חוף הים, גבים בין סלעי החוף, נחל תנינים מליח, וכל הבריכות הניזונות ממנו, אלא שמדובר רק בבריכות שאין בהן דגים עדיין, וזה קרה באותו שבוע של פורענות. עוד בעיה, שיתושים אלה פעילים גם ביום, אך כל היתר, טיפול ומנע - לפי הוראות מחלקת הבריאות. אולי הערה קטנה, שאינני יכולה להתאפק מלהוסיף: בזהירות, בזהירות, במקווי מים טבעיים, כדאי לא לשבש יותר מדי את המאזן האקולוגי בהם, ובברכת שנה טובה נטולת מדוזות, יתושים, ושאר מרעין בישין

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 111, ספטמבר 2002

יתוש קדחת הנילוס                                              זחלי יתושים במים

1.16. האדם אינו אלא

"האדם אינו אלא"...

האדם אינו אלא קרקע

ארץ קטנה,

האדם אינו אלא תבנית

נוף מולדתו,

רק מה שספגה אזנו

עודה רעננה,

רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות.

"האדם אינו אלא"...

כך טשרניחובסקי. ואני חשבתי ל: מהי אותה תבנית נוף מולדת, שאותה אנחנו מעניקים לילדינו.

אותה פיסת קרקע העשויה פסיפס של נופים טבעיים ונופים מעשה אדם, הלובשת צורה ופושטת צורה מזה שנים?

ממצוקי הכרמל, ה"ירוק תמיד", שעל מורדותיו נטועים מטעינו ופורחות הרקפות בראשית האביב והחוטמיות בסופו. שטחי המעיינות והביצה המסרבת להתייבש, ולצידה המרעה ושדות השלחין. ומלחמה עתיקת יומין נטושה עליהם – מלחמת "מזרע וישימון" צמחי ביצה נדירים ועופות חובבי מים, ולצידם אשלים המאיימים להשתלט על השטחים המעובדים. גבעת הכורכר שעלינו עליה, והיא במערומיה, שינתה פניה ללא הכר, פרחי הבר פינו מקום לעשייה של קיבוץ שהוא "גדול, גדול ופתוח". בניינים וכבישים, שדרות ודשאים ושפע הפריחה הססגונית. בשוליים עוד נותרו צמחי הכורכר, קצת כלניות, שיחי אלת מסטיק, סייפנים, צבעונים וחצבים, העולים ופורחים מתוך חרבוני הקיץ – להזכירנו, כי בטבע ישנם מחזורי קמילה והתחדשות. בחולות שהשתרעו עד לים – נחפרו בריכות הדגים לפרנסה. הדגים והשרצים למיניהם, וצמחיית גדות המים השופעת הפכו אותן גם לבית גידול לעופות מים – יציבים ונודדים (לא כולם אוכלים דגים!!!).וברצועת החולות שנותרה לחוף הים – גם אם נעשים מאמצים רבים "לתרבת" אותה – עדיין מפיצות החבצלות ריח ניחוח ופרחי נר הלילה נפתחים מדי ערב... נחל תנינים זורם בתחומנו והמזין את בריכות הדגים מזמן לנו הנאה משמורת טבע ומנחל שטרם זוהם, ויורד לצד הבריכות עד הים. והים! עד האופק. והאיים משובצים בו, והשמש השוקעת בו לעת ערב – היש תבנית יפה מזאת?!

לכן – עם התקרב ראש השנה , שנוהגים ל"השליך" בו את החטאים לים – נוסיף אולי בקשה אחת: שנדע תמיד לשקול נכונה את האיזון העדין, השברירי, שבין הנופים שבהם התברכנו, לבין הצורך לעשייה לרווחת האדם.

שכן - "האדם אינו אלא" – וגו''

שנה טובה

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 61, מאי 1996

1.17. התקשורת

2. שער לחורף

חורף בכתבות "טבע ונוף" (ידיעון מועצה אזורית חוף הכרמל), יהודית איילון

2.1. והיה כעץ...

"והיה כעץ שתול עץ שתול על מים..."

נכון שהעץ שזכה להיכנס לקונצנזוס של כתבי הקודש בתור מרכיב "עץ המים" בארבעת המינים – הינו עץ הערבה. נכון שהוא שתול על פלגי מים ושורשיו נשטפים בהם, ואפילו טוענים שענף ערבה במדבר "יודע" להכריז על מים חבויים. אך אין הוא שורד אפילו כסמל ל"געגועים לנחל", כמו הרדופים או שיח אברהם שאפשר לראותם גם בואדיות "שנחל עזבם".

ברצוני לחזור ולספר בשבחו של עץ אחר, עץ ממקומותינו שאף הוא יונק מים רבים, אך עומד בתהפוכות מחזוריות המים – אם מידי שמיים ואם מידי אדם. נא להכיר: האשל. מספר מעלות ייחודיות לו. בארצנו המדברית למחצה הינו סוג העצים הכולל את מספר המינים הגדול ביותר (16, ואל יקלו בזאת ראש המטיילים בג'ונגלים וביערות תורכיה הצפוניים!) הוא גם משטה בבוטנאים ויוצר זני כלאיים, כך שאל תיקחו מספר זה ברצינות רבה מדי.

מרכז התפוצה של מרבית המינים הוא במזרח הקרוב, באזורים המדבריים המקיפים אותנו, והם קשורים לאפיק הנחלים, משטחי מלחה וכיוצא בהם.

כל זאת עקב תכונה מיוחדת להם, הפרשת המלח על ידי בלוטות שעל גבי עליהם המצומצמים המונעים התאיידות. הפרשת מלח זו מאפשרת לאשלים לחגוג גם במים מלוחים, ממדבר ועד ים – ואצלנו, כידוע, אין אפס!

מין אחד של אשל הוא השולט במקומותינו למעט אותם המינים שנשתלו בתקופות שונות, ממקורות אחרים - האשל המרובע (על שום מה מרובע? על שום ארבעה עלי כותרת ואבקנים שלא כדוגמת אחרים בעלי שלושה עד חמישה).

בחודשי האביב אנו רואים את אשכולות הפרחים הלבנים או הוורדרדים כשהם יוצאים היישר מהבדים המעוצים של השנה שעברה, ורק לאחר מכן מלבלבים העלים. באשלים האחרים התפרחות מופיעות בקצות ענפים ובעונה אחרת.

תכונה מעניינת אחרת, ולא מוסברת היא: על מיני אשל רבים תמצאו התעבויות דמויות כישור על הענפים. אלה הם עפצים הנגרמים על ידי עש לילה המטיל/ה את הביצים על גבי הקליפה בעוד היא ירוקה. הזחל מתחפר בה, נוצר המעטה הקשוח והוא משלים בו את גלגולו. מה טוב לו, ברור – פחות ברור מה טוב לאשל – אבל זו כבר סוגיה אחרת, ויש להניח שיש לכך יתרון – אחרת סידור זה היה עובר מן העולם!

על האשל המרובע לעולם לא תמצאו עפצים כאלה! תמצאו – הרי זה לא אשל מרובע, ודבר זה יתברר באביב הבא עם הפריחה.

ברצוני לסיים בשיא האופטימיות שהיא תכונתו הבולטת של כל שורד אמיתי. מדי שנה, באביב, לאחר שהפרחים עשו פירות ובהם הבשילו זרעים בעלי ציצית המעיפה אותם הרחק, הם נשטפים אל חוף הים במיליונים. כל שלולית בחוף, כל קטע בריכה מתייבשת מתמלא במרבד ירקרק של נבטי אשלים. כל הקיץ הם יונקים ממי התהום והחלחול, גדלים ומצמחים ענפים רכים, מפרישים את עודפי המלח ומתקרבים לים. כמו יצאו לכבוש לעצמם שטחי מחייה חדשים, לייסד חורשות חדשות. כל חורף באות הסערות האיומות של הים ומשבריהם מלחכים את כל הנקרה בדרכם וכמובן מכלות גם את האשלים הצעירים. לעתים מנצלים שתילים אחדים הגנת גבעת חול קטנה ואז הם "מייסדים" קו חוף חדש.

בסיורי לאורך הים אני מחפשת אותם. בקיץ את הגדודים הפורצים אל הים, ובחורף כשוך הסערה – את השורדים. אני אוהבת שורדים.

להעשרה באתר:

http://www.amalnet.k12.il/meida/water/maamar_print.asp?code_name=A_maim0275

יהודית איילון, "ברשתינו",עלון מעגן-מיכאל מס' 18, דצמבר 1991

אשלים, תמי צור

2.2. זה הקטן

זה הקטן – גדול יהיה! 

הגשם הראשון מאחורינו. הברכות בורכו, המפגעים אותרו, ואפשר להעיף עין בטבע. כל מה שהיה יבש לפני חודש, צהוב וקמל, מתחיל להעלות פלומה ירוקה. כל הקיץ התנמנמו זרעי העשבים בקרקע ומעליה, דור ההמשך של הצמחים החד-שנתיים.

מגוון עצום של צורות וגדלים, מותאמים לדרכי תפוצה שונות. יש מי שמשליך יהבו על הרוח, יש מי שנצמד לבעלי החיים, כולל האדם, ויש מי שלא ינבוט בלא שעבר דרך קיבתן של ציפורים בתוך כל זרע מצוי עובר ומקיפים אותו חומרי מזון מרוכזים. כדאי שנזכור שגם 95% מהקלוריות שאנחנו צורכים מקורם בזרעים.הדגנים למיניהם, השמנים שמקום מהצומח, אפילו הקפה והפיצוחים!

עם הגשם הראשון, סופחים הזרעים מים, מתחילים בהם תהליכים שונים והזרע הרדום יוצא לדרך. ישנם צמחים שאינם מתעוררים עם הגשם הראשון, כאילו אינם סומכים על ההמשך! זו תכונה מועילה במיוחד לצמחי מדבר, שלעיתים ממשיכים לישון, במשך שנים אחדות, עד שיורדות כמויות מספיקות של גשם, בשנים ברוכות, כמובן.

צורות ההתעוררות מגוונות גם הן ושם אחד להן: נביטה.

ה"עלים" הראשונים לא דומים לעלים שיהיו לצמח הבוגר. הם עדיין מכילים את חומרי המזון, להם זקוק הצמח עד שיתחיל לייצר בעמו את מזונו – בעזרת אור השמש. ישנם צמחים חד-פסיגיים, רב-פסיגיים והמשותף לכולם שהפסיגים נעלמים עם גידולו של הצמח, כעין גלגלי עזר לאופני ילדים!

בעונה זו אפשר לראות אותם כשאחדים עדיין אינם מרפים מקליפת הזרע, או כבר הוציאו את העלים ה"תקניים" לדרכם העצמאית. אפשר לנסות לאתר את צמחי האם היבשים והמדולדלים, בתנאי כמובן שלא עפו בסערה!

השטיח הירוק יילך ויתפשט, יילך ויגבה, ולא ירחק היום שהצמחים גם יפרחו ואז נחזור אליהם, כשהם במלוא יופיים, מכריזים על מרכולתם לחרקים למיינם, אך גם בימי תפארתם לא נשכח את מוצאם הצנוע, עת היו נבטים צנועים, נחבאים אל האדמה וקרובים אליה.

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", דצמבר 1992

2.3. מסלול עוקף

מסלול עוקף ים התיכון

עונת הנדידה של הציפורים בעיצומה, חמסינים, סערות, כלום לא מרתיע אותן ומסיט אותן ממסלולן. הציפורים הנודדות מגיעות "כמו שעון" – תחילתה של הנדידה הייתה במינים בודדים, והמשכה בזרם הולך וגובר אשר מתפרש אל תוך החורף – שבו חלקם נשאר לחרוף אצלנו וחלקם ממשיך דרומה.

ראשון הופיע השלדג הגמדי, החולף בין הקנים כמו ברק בצבע טורקיז. הוא יכול להיחשב ל"מבשר הסתיו" יחד עם החצב הפורח באותה עת, יותר מאשר הנחליאלי שזכה בכתר זה ומלווה את תחושת חלוף העתים מגן הילדים ואילך... השלדג הגמדי מגיע באוגוסט ועזב ביוני, ומפליא לחשוב מה קטן זה מספיק במשך הקיץ הקצר שלו באירופה. לנדוד, למצוא בת זוג, לחפור מחילה לקינון, לגדל דור גוזלים שיהיו כשירים למסע הסתיו!! חופמאים (ציפורי גדות מים, קטנות, ארוכות רגל ודקות מקור) מדשדשים בשלולית בחוף הים ובשולי בריכות הדגים, מלקטים בזריזות מזון, "דלק" להמשך דרכם. הדורסים, בודדים ובלהקות, חגים גבוה גבוה, דואים על זרמי האוויר החמים העולים מן היבשה. כמוהם החסידות והשקנאים. כל העופות הדואים מעדיפים את התעופה מעל ליבשה, המתחממת יותר מהר מן הים, ובוחרים לכן במסלול "עוקף ים התיכון". מסיבה זו חולפות דווקא בארצנו כל כך הרבה ציפורים נודדות.

עדיין לא ברור סופית מהו הגורם לנדידת הציפורים – כי הרי לא כולן נודדות!

מזג האוויר בצפון, חוסר מזון, וזיכרון מולד (כפי הנראה) של אימת תקופות הקרה שהתרחשו על הצפון בעידנים קודמים. כל אלה הם גורמים משוערים, שהמדענים מנסים לחקור, וייתכן שצירוף גורמים אחדים יחד, הוא הדוחף מינים שונים לנדוד, בעוד אחרים נשארים במולדתם, מקום שם בקעו מהקן. גם אמצעי הניווט שנויים במחלוקת – זווית קרני השמש ביום, הכוכבים בלילה (ציפורים רבות, בעיקר הקטנות, נודדות בלילה), כוחות מגנטיים ועוד. זהו אחד הנושאים המרתקים ביותר בחקר הציפורים, ובעונה זו תראו צַפָּרִים רבים, משקפותיהם צמודות לעיניהם, ולכם נדמה שהם סתם בוהים בשמים! לא ולא! הם מאתרים, סופרים, מזהים, מצליבים מידע עם מטוסים, דאונים ומכ"ם-עוף למינהו. סיוע נוסף הוא הטיבוע. לכידת ציפורים וענידת טבעות עם סימני זיהוי בין-לאומיים, ושחרורן לאחר מכן, מאפשר למי שנתקל בהן להודיע לכתובת הנמצאת על הטבעת. כך פרושה רשת מודיעינית צפופה על פני ארצות רבות, חוצה גבולות, בעיקר עתה, כאשר יחסינו עם הארצות הגובלות עמנו משתנים!

טוב, נניח שלא כולנו חוקרים מן המניין. אך משקפת מזמנת למטייל בנופי המים הרבים שבאזורנו חוויות למכביר, גם אם אין יודעים את כל השמות.

השקיעות המוקדמות, היפות גם הן אצלנו , משמשות רקע נפלא לציפורים החולפות ומעדיפות שעה זו...

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", דצמבר 1991

2.4. אילנות

קולם של אילנות

רבים מהמקורות שלנו הנותנים פה לאילנות, ולא פלא הדבר. ארץ על גבול המדבר אנחנו, ותלויים בחסדי שמים לגשם ולצמיחה. לכן גם רבו הפולחנים בימי קדם הקשורים באילנות החל משמות כגון אלון ואלה וכלה באזהרותיהם של הנביאים לבל יתפתו בני ישראל אחר העצים והאבנים....

הרי "האדם עץ השדה" כתוב בספר דברים (כ',19 ), אך בהקשר מענין: "כי תצור על עיר ימים רבים עליה לתפסה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות"

מדי שנה, בחודש שבט אנחנו מפנים מבטינו לעבר האילנות, נוטעים (לא תמיד בעיתם!), מקיימים סדרי פירות האילן, קוראים בספרים ובחוברות ושרים שירים של ט"ו בשבט. נפלה בחלקנו, באזור הכרמל, הזכות, שלפי המסורת הציונית נחוג בבית הספר בזכרון יעקב לראשונה חג הנטיעות בשנת ת"רן, היא 1890 לפי מניין הגויים .

עץ השדה, כאדם, תחילתו בזרע זעיר, שממנו בוקעים שורשיו להאחז באדמתו ולהושיט ענפים אל עבר השמים, אך שלא כאדם, מאריך ימים הוא, אלא אם כן מתנכלים לו האש, העז והאדם.

קולם של עצים נשמע גם במשלו של יותם (שופטים ט' 8-16 )

"הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך.

ויאמרו לזית מלכה עלינו. ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?

ויאמרו העצים לתאנה: לכי את ומלכי עלינו! ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?

ויאמרו העצים לגפן: לכי את ומלכי עלינו! ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?

ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה ומלוך עלינו. ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצלי, ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון!"

 הלואי  הפוליטיקאים בימינו אנו היו מעדיפים את ייצור התירוש והשמן על פני השררה... עדיין לא יצאה האש מן האטד ולא אכלה את ארזי הלבנון, אולם אש זרה הציתה יבולים, וגדעה עצי זית בלהט של מחלוקת ומלחמה, ולאותם עצי זית נקדיש את דברנו, שכבר אמרו חכמים: שעה שכורתין אילן שעושה פירות, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע"

(פרקי ר' אליעזר ל"ד)    אבל אנחנו שומעים...

יהודית איילון.  

שדרת פיקוסים בעין כרמל, תמי צור

2.5. "יש חור בדלי..."

"יש חור בדלי..."

חודש שבט, כידוע במזל דלי הוא, אלא שהשנה, יש כנראה חור בדלי, וזה אינו מתמלא כראוי. האילנות שרגילים היו עד  ט"ו בשבט לשתות ממימי השנה החולפת, גמרו את מכסת המים שלהם, ומימי השנה הזו מבוששים בינתיים לבוא.

השקדיות מתבלבלות – פרח פה, פרח שם, והן עדיין מכוסות עלים!

הרקפות אמנם ממהרות לפרוח – וכי מה הפלא?! שהרי פקעת דשנה להן באדמה... אלא נשאלת השאלה: מה יהיה בשנה הבאה? וכמוהן פרחי בצל ופקעת אחרים. בעלי החיים מתבלבלים מן הסתיו המתמשך, וחושבות שזה אביב! צפרדעים מקרקרות, צוצלות הומות, ורק הקורמורנים אינם מבינים אתה רמז, ולא עוזבים אותנו למחוזות הצפון!

ויש גם מי שמסתפק במה שיש, הנבטים נובטים, ותילי החולדים צצים, למגינת לבם של החקלאים... זו ההזדמנות להזכיר שאין אצלנו חפרפרות! דווקא כן, לשניהם אין עיניים, אין אוזניים, והם מבלים את כל חייהם בודדים מתחת לאדמה.  רק פעם בעונה הם יוצאים ממחילותיהם.  אתם יכולים כבר לנחש לשם מה... עוד יצור צנוע, בונה תילים, ומודד לנו את הגשם. הכיצד? טרחו החוקרים ומצאו, שהנמלה הבנאית, זקוקה לכמות גשם של300 מ"מ, כדי לבנות את התילים הפונים לדרום, לצד השמש בחורף, ולגדל בהם את הדור הבא! אכן, י שכבר ראיתי תילי נמלה בנאית השנה!

צדקו חז"לנו בהתפללם "לגשמים בעיתם"! חורף הפכפך לנו השנה ואינני יודעת מה יהיה המצב בעת ששורות אלה תראינה אור, אולי יתמלא הדלי.

מכל מקום, תמיד כדאי לראות את חצי הכוס המלאה ודלי – על אחת כמה וכמה...

יהודית איילון, טבע ונוף, פברואר 1994

2.6. מה עושות האנפות בלילות

מה עושות האנפות בלילות ?

 "מה עושות האיילות, בלילות?

הן עוצמות את עיניהן הגדולות"

וכו' בשירה של לאה גולדברג.

אנחנו נטפל בלינת הלילה של כמה סוגי עופות, בעונת החורף באזורנו.

בכל אזור חוף הכרמל פזורים גושי עצים גבוהים, חורשות ושדרות, ועליהן  מתכנסות  לעת ערב להקות שונות של ציפורים.

לעתים מדווח על זה כתופעה יוצאת דופן, והחוקרים מתלבטים במניע. זכורות להקות הזרזירים הענקיות באל-חמה, הקורמורנים על העצים המסכנים ליד בריכת יער, נחליאלים בשדרות תל-אביב. בסביבותינו אנחנו מכירים בעיקר את לינת החסידות, האנפות למיניהן, המגלנים והשלדגים, על עצי האיקליפטוס הגבוהים, באשר הם שם, והריכוז הגדול ביותר בחורשה שליד נחל התנינים, באזור שמורת הטבע.

כאמור, לא ברור מה מביא את העופות להצטופף עם שקיעת החמה, לריב על מקום טוב בצמרת, "לנעול" את אצבעות רגליהן מסביב לענפים, לתחוב את המקור בפלומת החזה ולישון.

כמובן שאין אנו יודעים אם הן באמת רבות, אם אכן הן ישנות, ומה היחסים בין המינים השונים. החוקרים נחלקים בדעותיהם. יש הטוענים שהצורך בביטחון, ביכולת התרעה, הוא המניע העיקרי המקבץ את הציפורים לעת ערב, יש הסבורים כי ההצטופפות תורמת חמימות, אך סברה אחרת היא שההתכנסות היא לשם החלפת אינפורמציה.

מה מספרות האנפות זו לזו עם רדת השמש?!

באיזה בריכות ישנם הדגים והשרצים הטעימים ביותר היכן מסתתרות הנמיות שיש להיזהר מהן, והעיקר, איפה מוצאים דגים. יש להניח שזו האינפורמציה ה"חמה" ביותר, שכן בזמן הוצאת הדגים רב גם הפחת, וישנם דגים הנמלטים מהשת, או גם נופלים בעת המיון. המגלנים מספרים על משטחי בוץ שנחשפו.

 ומה מספרים הנחליאלים?

אולי על להקות היתושים המעופפות ליד פחי האשפה אול לעולם לא נדע את הדבר לאשורו, שהרי לא נתברכנו בתכונתו של שלמה המלך, החכם באדם שידע להשיח עם בעלי החיים...

אמנם נעשים ניסיונות להקליט, לפענח ולפרש קולות של בעלי חיים, אך ספק אם נזכה אנחנו לדעת את סודותיהם, במהרה בימינו.

מה נותר לנו?!

לצאת לפנות ערב עם שקיעת החמה, קצת לפני וקצת אחרי, לראות את להקות הציפורים כצלליות משחירות על גבי השמש  לראות את שקיעת השמש החורפית, האדומה, הצובעת את העננים.  הקרובים למקום ההתכנסות יוכלו גם לשמוע את המולתן  במקומות האיסוף, את מאבקי הכוח בין הראשונים התופשים מקום בצמרת לבין המאחרים בנשף.

טיול כזה מומלץ, גם להרחבת הנפש, גם להנאה וגם לבריאות!

יהודית איילון, טבע ונוף, דצמבר 1991

2.7. ריקי-תיקי תווי

"ריקי-תיקי תווי"

"... הרי לכם סיפור המעשה בדבר המלחמה אשר נלחם ריקי-תיקי-תווי לבדו, בחדר הרחצה שבבונגלו הגדול – דרזי הצפור,  היה לו לעזר, וחוחונדרה העכבר אשר מעולם אין הוא ערב את ליבו לצאת באמצע החדר, יעץ לו עצה: אבל את עצם המלחמה נלחם ריקי-תיקי לבדו."

רודיארד, קיפלינג, ספר היער, עמ' 135

על ספר היער גדלו ילדים רבים גם לפני היות הטלוויזיה. הכרנו את הנער מוגלי שגודל על ידי הזאבים, את בלו הדוב, שירקן הנמר ובגהירא הברדלס. קראנו גם סיפורים נוספים המופיעים בספר וביניהם הסיפור על ריקי תיקי המונגוז האמיץ, הלוחם בנחשים. מונוגוז אינו אלא נמייה, אשר מינים שונים שלה נפוצים באזורים החמים שבסביבתנו. הנמייה היא טורף ממשפחת הגחוניים, שרגליהם קצרות וזנבם ארוך. ארצנו אינה משופעת בטורפים והם הולכים ומתמעטים, ועל כך יש מי שישמח, אך יש גם מי שמצטער. הטורפים הם השומרים על האיזון בטבע, גם אם נדמה לנו שאנחנו יכולים לעשות זאת טוב יותר.

בשנים של הרעלת טורפים, תנים, שועלים וכו', נצפתה עליה משמעותית במספר ההכשות על ידי צפעים, כי הנמיות הורעלו, והן אלה אשר יכלו לצמצם את אוכלוסיית הצפעים. נוסף על הצפעים, שלנמיות חסינות גבוהה במיוחד נגד ארסם, אוכלות הנמיות "כל מה שזז" – עכברים, ציפורים, דגים וחרקים גדולים, אך גם פגרים, פירות וירקות. את מזונן הן מחפשות ומוצאות בסבכי צמחיה סביב למים או באזורים מושקים, בקרבת האדם. יצא להן שם של טורף אכזרי, הטורף להנאתו שלא על מנת לאכול. זוהי השמצה גסה, ומקורה, כנראה, באותם מקרים שבהם הן חדרו ללולים, ניסו לשלוף תרנגולת והרעש שהקימו התרנגולות הכניס אותן לפאניקה של רפלקס טריפה לא מבוקר.

הנמיות הן חברתיות, וחיות במשפחות של זכר אחד ומספר נקבות, המטפלות במשותף בגורים – כולל הנקה!

ההזדווגות בראשית האביב, וההמלטה כעבור חודשיים. החיזור, ובכלל התקשורת ביניהן נעשים בעיקר בעזרת חוש הריח, שהוא החוש השליט אצלם, ובעזרת נוזל המופרש מבלוטות מיוחדות הן מסמנות את הטריטוריה שלהן ומורחות גם את שערן, כך שלכל נמייה ריח ייחודי רק לה!

גם יתר החושים מחודדים – הן שומרות קשר עין כשהן יוצאות מהסבך וגם משמיעות קולות שונים, קולות אזהרה או סתם "קולות קשר", וכמובן קולות רמים לסכנה ולחיזור.

לנמיות היסטוריה ארוכה מאוד של קשר עם האדם. בהיותן מתרגלות בקלות לאדם, אפשר לאלף אותן ואכן כך עשו המצרים הקדמונים. הם גידלו בביתם נמיות לצורך ציד עכברים (החתולים, כידוע, אצל המצרים הקדמונים היו קדושים מדי!)

גם סיפורו של קיפלינג על ריקי תיקי שהיה ישן עם הילד במיטה, ומטייל להנאת האורחים על השולחן בסלון – מרמז על כך שהוא מצא פולקלור עשיר של גידול נמיות בהודו מוכת הנחשים. אצלנו עדיין יש צורך בלובי חזק כדי להדגיש את תפקידן החיובי בוויסות אוכלוסיות העכברים, החולדות והנחשים שבסביבתנו הטבעית והחקלאית.

בכל חצר, תהיה המטופחת ביותר, עדיין יש פינות חבויות המזמינות את הנ"ל ולמה שלא תסתובב לה שם נמייה כזו, שאינה פוחדת מהאדם ומכלביו, ותעשה את המלאכה?

בבריכות הדגים אין הנמיות מביאות נזק, כי אם מסתפקות בפגרי דגים. נשארו הלולנים, שלהם איני יכולה אלא לייעץ את הכתוב במשנה: "מרחיקין את הסולם מן השובך, ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה" (בבא בתרא, משנה ה') כי נמיות אינן יודעות לקפוץ למרחק. זה בדוק!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", ינואר 1996

2.8. נא לא להיבהל

נא לא להיבהל!!!

אם בערב או בלילה מגיח עכביש עננננק, שעיר מפחיד לאללה... נא להכיר: זו הפרוונית (על שום השערות, כמובן!) הגדולה בעכבישי ישראל, והיא קרובת משפחה של הטרנטולה, החיה למזלנו, רק בארצות דרונאמריקה הטרופית. עכביש לכל דבר, 8 רגליים וכו'. איננה ארסית, על אף הופעתה המבעיתה. כמובן, אם היא מרגישה מאויימת, היא נושכת, ברגליה הקדמיות, (העשויות לדבר!) זה כואב, עלול להתמגל, וכו', אך אינו מסוכן.

מסקנה: לא להחזיק ביד, אלא אם רוצים להרחיק אותה, בקרטון או בקופסא... קרוביה, הטרנטולות למיניהן, נמנים אל העכבישים הגדולים בעולם. יש המסוגלים לטרוף ציפרים בג'ולנגל, ולכן זכו לשם עכביש הצפרים. תאמינו או לא, ישנם מינים קטנים יותר שמגדלים אותם כחיות מחמד בתוך טרריום (תשאלו את רותם איילון!)

אל תתפתו להרוג, את הפרוונית, אם הדמנה לסלון שלכם, היא פעילת לילה ובעיקר בחורף היא מסתתרת במחילות ובביבים. א' כי חבל להרוג בעל חיים שלא לצורך, ב' כי היא חוליה בשרשרת המזון בטבע, ובעיקר משום שמזונה הבסיסי הם תיקנים (ג'וקים), ומי לא היה רוצה לפטור את העולם מג'וקים!

לטרנטולה גם פן אמנותי: ישנו ריקוד ספרדי הקרוי טרנטולה כנראה משום שהוא סוער ומשתולל, כמי שנשכו טרנטולה!

יהודית איילון, "טבע ונוף", דצמבר 2005

2.9. עשב השדה והאדם

עשב השדה והאדם

מצעד הפריחה באזורנו בעיצומו. הכרמל – "ההר הירוק תמיד" משתבץ פרחים וכן גם גבעות הכורכר.

רק צמחי החוף וגדות המים, צרובי הסערות, נראים חומים ומרוטים ומצפים לימים חמים יותר. ובעוד אנו מתפעלים ממדברי הכלניות והרקפות ודרוכים בציפייה לתורמוסים ולצבעונים, אולי הגיעה העת לזכור שכל הפריחה והלבלוב קסמו כבר לאדם הקדמון שמאז הופעתן ניסה להפיק את מירב התועלת מהצמחים...

מטעמי שמירת טבע, מחד וזהירות בריאותית מאידך, לא כל מה שמסופר על צמח, גם מחייב שימוש מיידי!

מי שמעוניין במקורות ספרותיים, מוצא בכתובים כמה שימושים מענייניים, אולי יוצאי דופן שאחדים מהם ליקטתי כאן.

רבים ידועים ומומלצים לשימוש כצמחי תה ותבלין למשל האזוב (מרכיב הזעתר), הקורנית כנ"ל והמרווה המשולשת  - לתה, וכן טוב להכניסה לארון לגירוש חרקים ולנעלים – לחמום. עלים שונים המשמשים לסלט, לקציצות ולכל מיני מרקים מוכרים לכל חובבי "בישול השדה", לדורותיהם. עך הידעתם שעלי החלמית (שפירותיה, לפי הסיפורים פירנסו את נצורי תש"ח בירושלים) טובים למילוי ממש כמו עלי הגפן?!

או שמשורשי העירית הגדולה, הפורחת עכשיו על הגבעות, עושים גם... דבק סנדלרים?!

השורשים המעובים האלה טובים לתה, כאשר הם צהובים מהשנה שחלפה ולמאכל, כאשר הם לבנים ומכילי עמילן, בשנה הזו.

עלי הקורנית המקורקפת (הזעתר) מומלצים כבר ע"י פיליניוס, בימי קדם, למילוי כריות והשינה עליהם אמורה לרפא מרה שחורה.

שיחי אלת המסטיק מצויים באזורנו למכביר, על הגבעות ועל מורדות הכרמל, בעלים ובענפים ישנו שרף ריחני ובאזורים ים-תיכוניים שונים מתבלים בו את יין הצינה וגם לועסים אותו סתם כדי שיהיה "ריח טוב בפה", אולי זה מקום השם שלה – "מסטיק".

גם לשני הכוכבים הנפוצים במקומותינו – הכלנית והרפת – תפקידים שונים ומשונים נוסף על היותן יפות!

פקעת הרקפת רעילה וידועה בשימושה כפיתיון מרעיל בשיטות דיג לא חוקיות. בעיתות מצוקה אפשר גם להפיק ממנה סבון – אלא שכאמור, מטעמי שמירת טבע – לא כדאי להיסחף!

הכלנית (ששמה העברי גזור מהמילה כלה), משום מה עודדה את דמיונם של אנשים. במיוחד קשרו לה כתרים באגדות של תחיית המתים. אגדה מספרת שפלוריס – אלת הפרחים, גילתה  שזפיר ("רוח המערב") אוהב את הנערה אנמונה (שמה הלטיני של הכלנית) ובקנאתה גזרה עליה כליה. אלא שאלת האהבה, אפרודיטי, התערבה לטובתה והפכה אותה לפרח יפה ואדום, כחול או ורוד, המופיע כל שנה עם בוא הגשמים. משורשיה מכינים מיץ המשמש ל"ניקוי ראש" ומערות האף. גם תרופה לקדחת, לכאבי ראש וגם... סגולה להטלה מוגברת אצל תרנגולות!

עוד לא הזכרנו את הדודאים שתפקיד להם בחיי האהבה והפוריות, גם אצל אבותינו (כמסופר בספר בראשית), אך זאת נדחה לעונת הקציר כאשר יבשילו הפירות.

כל זה על קצה המזלג.

המעוניינים להרחיב יקראו באנציקלופדיה של החי והצומח בעריכתו של עזריה אלון בהוצאת החברה להגנה הטבע ומשרד הביטחון.

כל היודע שימושי צמחים נוספים – מוזמן לכתוב אלינו – אך בתנאי אחד; שלא נפגע ברקמת הטבע והנוף, היפים כל כך אצלנו ואשר בודאי אחד רצוננו – שיישארו כך!!!

יהודית איילון

טבע ונוף 20, פברואר-מרץ 1992

2.10. בלילות החורף הארוכים

בלילות החורף הארוכים

הוא כאן החורף. החורף, חרף ימי השמש הים תיכוניים שבאו לאחר היורה. הימים מתקצרים כדרכם, באכזריות, מיום ליום. ואנחנו מתכרבלים בשמיכות ובצעיפים, והעיקר – בבית, עם רדת הטמפרטורות.

והיורה עשה את שלו. מחה את אבק הקיץ הלוהט, נספג באדמה הצמאה, עורר זרעים ופקעות מתרדמתם, והרי אצלנו החורף איננו סמל החידלון אלא סמל ההתעוררות בטבע!

אצל בעלי החיים היבשתיים לפחות, המצב הוא אחר. חסרי החוליות והזוחלים ישנים שנת חורף בסדקי האדמה והבתים. לציפורים הקור איננו "מזיז", שהרי שמיכת הפוך שלהם כבר מוכנה, ולכ היותר הן מצטופפות צפוף, צפוף בלילה ומחממות זו את זו.

וכך, אם נצא בלילות החורף – יקדם אותנו עולם דומם למדי, אם נתעלם מקולו של צרצר בודד מסתתר בפינה ובכל זאת, בלילות חורף צלולים, לאור הירח, נראה כמו צללים מרחפים בין עצי האזדרכת ו/או עצי הפרי, הנשירים, מעורטלים מעלים. רבותי – פגשו את עטלף הפירות, ה"שועל מעופף" בלשון העם.

העטלפים הם קבוצה מעניינת ביותר בין היונקים, מה גם שהם היחידים שבהם שהצליחו לגבור על כוח הכבידה של חדור הארץ ולנהל את חייהם באוויר! בין אצבעות רגליהם הקדמיות מתוח קרום תעופה, והם ניחנו בעוד תכונות מעניינות. למשל, הם מנווטים בחושך על ידי השמעת גלי קול על קוליים, שאוזן האדם אינה קולטת. לפי חזרת הגלים מעצמים שבדרך, אל אוזניהם הם יכולים להימנע מהתקלות במכשול, ויהי זה דק כחוט השערה!! ממש רדאר! הם נחים במערות ובכורים, נאחזים בתקרה ברגליהם האחוריות (חסרות הקרומים), כשראשם כלפי מטה אל תשאלו מה זה מצריך מבחינת מחזור הדם שלהם!

הנקבות אף ממליטות  כך, במהופך והגורים נצמדים מיד לפטמות.

ישנם גם עטלפי חרקים, הם קטנים יותר, והם דווקא ישנים שנת חורף. על עטלפי הפירות יצא זעמם של החקלאים, כי הם משחיתים גם את הפירות שאינם אוכלים, ולכן הם נרדפים עד חורמה, אך זה נעשה באמצעים פסולים, כגון עישון מערות בלתי סלקטיבי, ואז נופלים קורבן גם עטלפי החרקים, שהם מועילים, כי פרנסתם על חרקים מזיקי חקלאות.

אבל חוששתני שרדיפת העטלפים נטועה עמוק בלב האדם, אולי מאותם ימים שאבותיו הקדמונים נאלצו לחלוק אתם את מערות המסתור... אולי תורם לכך גם שמעו של הערפד (שאינו אלא עטלף) החי בדרום אמריקה. הוא ניצמד לורידים בצווארי צאן ובקר, מאלחש את מקום הנשיכה, ויונק ארוחה (תרמילאים, שימו לב, אל תישנו ברפתות!)

אבל זה, כאמור רק בארצות הרחוקות, אצלנו הם מביאים תועלת בהיותם מאביקים פירות פורחי לילה, שכידוע הדבורים החרוצות אינן עובדות בלילה! אינכם מאמינים? תשאלו את מגדלי הפיטאיה של מעגן מיכאל, הם ממלאים את מקומן של הדבורים! אולי זה המקום להפריך כמה דעות קדומות למשל: "לא להיכנס למערות כי העטלפים מסתבכים בשערות!" והרי כבר אמרנו שהם יכולים לעקוף אפילו שערה!

ולסיום, הם נחשדים בהעברת מחלות, רחמנא ליצלן. "לא לגעת בעטלף, חי או מת, כי הוא מעביר מחלות".

ככל יונק אחר הוא יכול להעביר בנשיכה את מחלת הכלבת, אבל כך יכולים גם חתולים, עכברים, כלבים, ארנבות, ומי לא... לא נעים, אבל מעביר המחלות העיקריים הם בני האדם!

נושא העטלפים הוא מסתורי ומרתק. כמו על עולם החי, שלצערנו אנחנו מתרחקים ממנו, אפילו באזורנו הכפרי.  אם כך, צאו גם בלילות החורף מתחת לשמיכות הפוך, ותפגשו עולם בלתי מוכר! אנחנו מתקרבים ללילה הארוך ביותר, אך אל דאגה! אחרי חגי האור יתקצרו הלילות ויתארכו הימים, ונצא אל פריחות החורף העליזות!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 122, דצמבר 2003

2.11. היש אצלנו חפרפרות?

היש אצלנו חפרפרות?

התשובה היא: לא! אז מהן הן תלוליות האדמה המופיעות בעיצומו של חורף (שסוף סוף הופיע!) בשדות בור ושלחין, בקרחות יער עשבוניות, בולטות בנוף ירוק? אלו הם תילי חולדים, ולידיעתכם: חולד אינו חפרפרת!!!

אמנם רב הדמיון, אך גם רבים ההבדלים. שניהם שוכני קרקע ואינם יוצאים כמעט אף פעם לראות את אור השמש, וגם אין להם במה, כי עיניהם מנוונות (וכי למה להם עיניים?!). לעומת זאת, הם בעלי חוש שמע ומישוש מאוד מפותחים. את מחילותיהם התת-קרקעיות הם חופרים בעזרת שיניהם החותכות וקידמת ראשם השטוח והקרני. את העפר הם מפנים הצידה והחוצה בכפותיהם החזקות וזאת, במהירות רבה ואלה התלוליות שאנו רואים.

"חיי חברה" אין להם – הרי אין מקום ליותר מחולד אחד במחילה הצרה. הם טריטוריאליים ויחידאיים ואם באחת הפעמים הנדירות שייפגשו – הרי מלחמה להם עד זוב דם. היקף ה"נדלן" שלהם תלוי בכמות המזון המצוי. למחילות תאים בעלי שימושים מגוונים: תא לאגירת מזון, תא להפרשות ולנקבות – גם תא להמלטה. לשם היא מזמינה את הזכר שבחרה, באחת היציאות המועטות אל מחוץ למחילה. תחילה החיזור היא מלחמה אכזרית, כי באמת קשה להם לזהות זה את זו במהירות, אבל אח"כ מספר ההזדווגויות יכול להגיע ל – 50 בשעה!!

החולדים מזיקי חקלאות הם. מזונם הצמחוני כולל שורשים ונבטים, אותם הם נוברים מבין השורשים. לכן נלחמים בהם החקלאים בשדות ובפרדסים, בכל האדמות המעובדות והתחוחות.

ועכשיו, לחלק המרתק:  "מה לחולד אצל החפרפרת!"

החפרפרת דומה לחולד, להפליא, במראיה ובהתנהגותה. היא חיה במנהרות שהיא חופרת, גופה גלילי, עיינה מנוונות, היא סוציומטית, אבל מזונה שונה... בשרי! לא כשר למהדרין: שלשלולים, חיפושיות וכיו"ב חרקים המצויים בשפע באדמה. מסיבה זו אהודה החפרפרת האירופית על החקלאים, באזורים בהם היא נפוצה, צפונה לאזורנו.

החולד אינו קרוב משפחה לחפרפרת, כל עיקר. החולד שייך למכרסמים (חולדות, עכברים ויצורים מאוסים אחרים, שהרי קרובים לא בוחרים...) החפרפרת, לעומת זאת, קרובתם של אוכלי החרקים, היא, דוגמת הקיפוד והעטלף.

תופעה זו של התפתחות תכונות ואיברים דומים בסוגי בעלי חיים שאינם קרובי משפחה נקראת "קונוורגנציה" או "התפתחות מתכנסת". חישבו על העטלף שיש לו כנפיים ואיננו ציפור, לכל הדעות.

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 98, פברואר 2001

2.12. ט"ו בשבט, האומנם?!

ט"ו בשבט, האומנם?!

אותו ראש השנה לאילנות, ה"שותים ממימי השנה שחלפה עד לט"ו בשבט ואמורים לשתות ממימי השנה הזו ואילך". אותם אילנות הם בצרה צרורה השנה, בינתיים. לא שפר עליהם גורלם של עשבי הבר. מצבם של בצלים ופקעות אולי טוב יותר – אך גם הם לא התעוררו כתמיד. רק הימים מתארכים בהתמדה וציפורים המבולבלות מתחילות לצייץ.

כבר אמר מי שאמר (עזריה אלון, כמדומני) שאין לנו 4 עונות (כמו לוויואלדי) אלא שתיים בלבד: ימות החמה וימות הגשמים. השנה התארכה האחת וכפי הנראה, מתקצרת השנייה...

רציתי הפעם לשתף אתכם בחוויה איישת, "סיפור מהחיים": בגינתי הותקנה מסלעה עשויה מסלעים גדולים. הם נלקחו, קרוב לודאי, מהכרמל, לרגל בינויו המואץ. הסלעים יפים ובהם נקבוביות מלאות אדמה חומה-אדומה, כיאה לכרמל. כל הקיץ עמדו הסלעים בנופם הציורי, מקבלים פה ושם התזה המגינה. והנה, יום אחד כשהגיעו הגשמים הראשונים, הציץ באחד החגווים עלה של רקפת ואחריו – עוד אחד ועוד אחד – ולבסוף פרחו הרקפות!!

חלף הגשם, חזר הקיץ ואתו החום הגדול ויחד עם הרקפות בכרמל ובגבעות הכורכר שלנו, קלו הקפות. לא הייתי בטוחה שיעמוד לה כוחה של הפקעת הקטנה, גם השנה. והנה, אך החל הגשם הראשון, הציצו העלים, ובעוד סלעים הופיעו עלים ראשונים, כפיה נראה מזרעים שפיזרו הקפות. עכשיו נותרה התפילה שבלב: התפרחנה? היספיקו גשמי השנה הזו? אותה תפילה שהתפלל בשעתו חוני המעגל "לגשמים בעיתם,, ולא בשיטפונות הלילה...

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 81, פברואר 1999

2.13. פטריות

מדוע מעטות הפטריות השנה?

בספר האגדה מסופר לנו על חוני המעגל שהיה מבקש על הגשמים. תחילה "היו מנטפים",  לאחר מכן "ירדו בזעף", ורק כאשר ביקש למפני הקב"ה שייפסקו, "שכן בני ישראל אינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות" (לא השתנה הרבה: מקטרים... מקטרים) "נשבה הרוח, והתפזרו העברים וזרחה החמה. יצאו העם לשדה, והביאו להם כמהין ופטריות".

דומה שאין תאור מדויק יותר של התנאים הדרושים להופעת פטריות הכובע הטובות למאכל. הריני מייחדת רשימה זו להן בלבד, כי ה"כמהין" מעטות  באזורנו, ולשאר קרובי המשפחה, שהם העובשים, השמרים ודומיהם, יקצר המצע מהמשתרע...  מי הן הפטריות בכלל, ומה מייחד אותן?

שלא כמו הצמחים הירוקים המייצרים בעצמם את מזונם – זקוקות הפטריות למזון מן המוכן, ואותו הן משיגות על ידי מציצה של תרכובות מוכנות מתוך צמחים אחרים ורקבובית. המציצה נעשית בעזרת קורים הנפרשים באדמה ו"נטפלים" לשורשים. לא תמיד זו טפילות לשמרה. האורנייה, למשל, גם תורמת לשורשי האורנים הצעירים לחות. ממש שותפות אמת!

מאז ומעולם משכו הפטריות את תשומת לבו של האדם, והיה משהו מסתורי בהופעתן, גם הפתאומיות, גם הסכנה שבאכילת הרעילות שבהן, וכן ישנן פטריות המופיעות במעגל, הקרוי "מעגל המכשפות" בפולקלור העמים. רבייתן של הפטריות בנבגים, שגודלם נמדד במיקרונים (אלפית המילימטר) וכמותם במיליונים, שהאוויר מלא בהם! כאשר התנאים מתאימים, מתחילים הנבגים לנבוט בקרקע, והקורים מתפרשים במעגל. כאמור, יונקים הם את מזונם מן המוכן, ובבוא העת הם מצמיחים את גוף הפרי שלהם, במקרה הנדון, הוא ה"כובע", נושא הנבגים של הדור החדש.

מהו אם כן, אותו צרוף, מסתורי הדרוש להופעת הפטריות, ומדוע הוא מתמהמה השנה? הצרוף הוא בין כמות הגשמים, פיזורם, והטמפרטורות בימים שביניהם. ייתכן, וגשמי הזעף שירדו  בראשית חורף זה אמנם הוו את האדמה, אך ימות הקור שבאו בעקבותיהם לא היו מתאימים לצמיחת הקורים, או להבשלה, או מי יודע מה... גם כאן הקדימו אותנו חז"לנו ושנו: "יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעות ומצמיחות!". אכן גם מלאכת גידול פטריות באופן חקלאי היא מסובכת, ודורשת ידע רב (דבר המסביר אולי את מחירן...)

אינני יודעת מה יהיה המצב בשעה שתקראו רשימה זו – מכל מקום, עדיין מוקדם לעסוק בהגדרת המינים הטובים למאכל, או במתכונים!

בינתיים נצטרף אל חוני המעגל ונתפלל ל"גשמים בעיתם" בין יתר הדברים שאנו זקוקים להם.

יהודית איילון, "טבע ונוף" מס' 47, ינואר 1995

2.14. מנה של קור

מנה של קור

מאז החל רישום מטאורולוגי סדיר (אשבל, לפני 100 שנה!) נחשב חודש פברואר לחודש הקר ביותר השנה. הגזים הקור וירד עלינו כבר בינואר, אמנם היה גם בונוס – הגשם שירד עד מחצית חודש שבט, כמאמר חז"ל: "עד ט"ו בשבט שותים האילנות ממי השנה שחלפה – ומט"ו בשבט ואילך – ממי השנה הזו".

לא שאלתי את האילנות, אבל גם העשבים כבר הוריקו, רק הפריחות עוד מגמגמות. זה מביא אותנו להרהורים על הקור לצמחים שונים רגישויות שונות לגבי הקור וזה קשור, בדרך כלל, למוצאם.

בהיותנו ארץ צומת של ארצות , יבשות, אקלימים וצרות אחרות, נמצא הצומח שלנו מגוון במוצאו. התמר, הרימון, השקד והגפן הביאו איתם מארץ מוצאם עמידות לקור. שכן, גם במדבריות המקיפים אותנו קרים הלילות. לעומתם, עולים החדשים: אבוקדו, מנגו וכמובן הבננות (איך שכחתי?!), מוצאם טרופי והם ויבוליהם סובלים בקרה.

מי חוגג? משפחה מכובדת ביותר, משפחת הוורדניים, אליה משתייכים מרבית פירות הגלעין: שזיפים, משמשים, אפרסקים, תפוחים וכמובן הורדים ביופיים זוהר. כל אלה יפרחו ויתנו פרי ככל שמנות הקור תהיינה גדולות יותר.

פריחה ופירות זקוקים למים, לשמש שיש לנו בשפע והבאים מצפון – לקור.

בעלי חיים סובלים פחות. הם אינם צריכים לעלות ל"בוידעם" ולהוציא מהנפטלין את פרוות הפוך והנוצות. זה יש להם משבעת ימי בראשית. וכן, מתחת למעטה הנוצות והשיער יש להם גם שכבת שומן מבודדת. הזוחלים אינם מבזבזים אנרגיה.  ישנים בחורף ובימי השמש שבין הגשמים מציצים לסיבוב קצר.

נו, ואנחנו? מתכרבלים, מכרבלים את הילדים (שטוענים שלא קר להם) ומברכים על הגשם. הרי החורף שלנו אינו חורף של ממש, גם אם יורד שלג בחרמון ויש קרה בעמקים...

נתחמם במחשבה על הורדים שיפרחו עוד מעט ועל מצעד פירות הקיץ הממתינים לנו, כולל הדובדבנים שהם צורכים את מלוא מנת הקור!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 115, פברואר 2003

2.15. קרנבל

קרנבל ולא בריו!!

מתי פורים? אדר, אדר! מקרקר תרנגול ההודו ומטלטל את המסכה האדומה שלו. מגדיל לעשות הטווס הפורש את זנבו המהודר. שחפי המזבלות – סליחה! – האגמים, מתחילים לעטות ראש שחור, שהוא בהחלט "הראש הכחול" שלהם.

כי הכל מתעורר באביב – זרום עם ההורמונים בדם ומוכן למשחקי  אהבה, ראוה ומסיכות.

התחפשות בעלי החיים, לשם מה? כל אחד רוצה להיות גדול יותר, מרשים יותר, מאיים יותר ובלבד שיוכל להתחרות על אהבתה של בת הזוג, החל מקרניו המסועפות של היחמור וכל בציצית נוצות המשתלשלת מראשן של האנפות למיניהן.

איזה צבע עוטה שחף האגמים,

כשהוא תופס "ראש כחול"?

לחרדון סיני שבנגב – ראש כחול תרתי משמע, זבובים מתחפשים לצרעות וצרעות מתחפשות לדבורים.

אם הגענו לדבורים – בל נשכח את משחקי ה"כאילו" של עולם הפרחים, אלה שנועדו להזמין, לפתות, לסרסר ואפילו לרמות אם צריך, את החרקים ובלבד שיבואו, יתפלשו באבקתם ובינתיים יעשו עבורם את מלאכת ההפריה.

הכל כשר. פרחים זעירים מתחזים לפרחי ענק, ראה החמנית, החרצית, ובני משפחתה המורכבים שתפרחתם נראית  "כאילו" פרח אחד בעל עלי כותרת ("אוהב, לא אוב, אוהב"... זוכרים?) כל כולם אינם אלא קרקפת שלפרחים צנועים בשיכון משותף. במשפחת הסוככים אפשר לראות בצידי הדרכים, את התפרחות הלבנות הגדולות ובמרכזן – כעין נקודה שחורה דמוית זבוב, לרמות את מי? את הזבובים כמובן שיחשבו שמחכה להם שם זבובה, רק להם וכשיעוטו עליה גם יפזרו את האבקה בין הפרחים, באותה הזדמנות.

מגדיל לעשות מכולם – פרח הדבורנית ממשפחת הסחלבים, בעלת המוניטין. הפרח דומה ממש לדבורה עם עלעלים דמויי כנפי דבורה מפושקות, וזכר הדבורים (יש דבר כזה, כי לא כל הדבורים חיות בכוורות ומקצרות את חיי בעליהן!) רואה את הדבורה נדלק עלי, ו... מנסה לבעול אותה, ועד שהוא מבחין בטעותו, הוא כבר מחוסה באבקת סחלבים דביקה.

אם תקשיבו בצהרי היום לזמזום החרקים בשמש, מסביב לפרחים, יידמה לכם כי אתם חוזים בריקוד של ממש ובקצב הסמבה!!!

יהודית איילון, "טבע ונוף", פברואר 1993

2.16. מי אמר

מי אמר שאין אצלנו אביב?

 לא התבלבלנו בעיצומו של חורף, אלא שט"ו בשבט, החל בשבוע הבא, כבר נותן לנו את התחושה האביבית משהו.

רק נגמר הגשם ו"פורץ אצלנו האביב.

עדיין יש שלכת, עדיין לוהטים עצי האפרסמון ואגוז הפקאן בגוונים של זהב ואדום, אבל הסערות שעוד יבואו – יטאטאו את העלים והם יחזירו לאדמה את מה שלקחו ממנה.

הסביון האביבי כבר מקשט את צדי הדרכים והבור ומי שרואה פרחים צהובים גדולים יותר – בגודל חרציות יזכור שצמח פולש לפניו – ההטרותיקה, שכבר הזכרנו אותה כאן. היא גם נובטת ממיליוני זרעיה שפיזרה וגם מלבלבת משיחי השנה שחלפה.

הרקפות מרכינות בביישנות את פרחיהן, לבל ירטיב הגשם את אבקתן. ואנו הרי זכינו ברקפות הן בכרמל והן בחגווי הכורכר! הימים היפים בין גשם לגשם מוציאים מגלמיהם את החרקים שישנו שנת חורף ומתחילים בעסק גדול להעביר גרגרי אבקה מפרח לפרח. הפרחים מציגים את מרכולתם לראווה, תחילה בהיסוס צהוב, לבן, דמויי דבורה ודמוי  צלחה. "כלכלת שוק" לכל דבר. יש גם פיתויים שבצוף ובריח וגם קצת רמאות! בקיצור, פרסום ושיווק רק שיבואו!

לאט לאט יתמלא המרבד הצבעוני בגווני אדום וסגול ועם עליית הטמפרטורות ירבו ההיצע ועמו הביקוש!

השקדיות, המקדימות מכל עצי הפרי הוורדניים – עוטות לבן ובתזמון נדיר "מקדמות את בוא החג", שהרי השנה הרווה הגשם אתה אדמה (קצת בעודף!!) והעצים יכולים להתחיל לשתות ממי השנה החדשה.

גם בעולם הציפורים ניכרת התעוררות. נודדות החורף אוגרות שומן לקראת מסען הארוך וראשוני ציוצי האהבה נשמעים באוויר.

רגל אחת לאביב – נטועה בחורף הקצר וכבר נוזפים בעורפו משבי השרב היבשים, שגם הם מסימני ההיכר של אזורנו – חוף הכרמל!

פריחת האביב תפנה מקום לחניטה ולהבשלה למעט אותם פרחי קיץ העומדים במשימת הקיץ הארוך. אחד מסממני האביב הוא פריחת ההדרים. הלוואי ונזכה ליהנות ממנה, עם התמעטות הפרדסים... כדאי לטעת בט"ו בשבט כמה עצי הדר – בחצרות ובשדרות ואפילו בעציצים – כמו מלכת צרפת האחרונה, מרי אנטואנט, שעשתה זאת להנאתה והייתה מכניסה אותם לארמון עם בוא החורף.

בראשית האביב מברכת.

 יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 106, ינואר 2002

2.17. סוף סוף!

סוף סוף!

אמנם בהיסום, בטיפות פה ושם, והגשם הגיע. רחץ את האבק מהעצים והכבישים, הראה איפה יש דליפות בקירות הבית וחסך השקאה בשדות ובגינות. זה לא אומר כמובן, שאפשר להפסיק לחסוך במים!

אבל בכל זאת זה גשם, ואפשר שוב להתחיל להתפלמס על הנושא: האומנם יש בישראל ארבע עונות (כמו אצל ויוולאדי) או שהטבע שלנו הוא תואם גשם ומתחלק רק לשתי עונות, כמאמר חז"ל: ימות הגשמים וימות החמה... חורף של התחדשות וקיץ סוחט וסחוט מכל טיפת לחלוחית.

חג החנוכה חל בשיאו של חורף, גם על פי גרמי השמיים, שכן, אלה הימים הקצרים ביותר. עד אז הם מתקצרים והולכים, והלילות מתקררים וזה מעורר את "מבשרי הגשם" למיניהם. החל בחצב ובחבצלת החוף, אחריהם בן החצב והסתוונית, גם הכדן שפעם קראנו לא "פעמוני הגשם"  ובכמה אזורים הרריים מדהימה ביופייה החלמונית בפרחיה הגדולים. עלי הרקפת מתעוררים ואחריהם ברצף על אותם פרחים המהווים את מרבד החורף המחליף צבעים וגווע אט עם התגבר כוחה של החמה...

ציפורי החורף כבר כאן בהמוניהן, במקווי המים הרבים שלחוף הכרמל והים. אדומי החזה חזרו לגינות לאחר קיץ מתיש באירופה, שם עסקו בפעילות משפחתית. עמוק עמוק באדמה נמים השבלולים ורק גשם של ממש יעורר אותם לפעילותם. מי שיתמזל מזלו ויש בקרבתו קן של נמלת הקציר, יוכל לחזות ב"מסע הכלולות" של הנמלים המכונפות, אשר לאחר ההזדווגות יחזרו לקן, ישילו את כנפיהם, יאכלו אותן (איחס!) וימשיכו בחייהם השקדניים.

עונת החורף שלנו היא תוססת ומגוונת. יש אמנם גם אצלנו עלי שלכת פה ושם, אך אין בכוחם לתת את אווירת הפייטנים "סתיו מאפיר וגו'"... כל זאת רק אם תתממש תפילת החקלאים ובסביבות חנוכה ייפתחו ארובות השמיים!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 88, דצמבר 1999

2.18. תוכנית אב

3. שער לאביב

אביב בכתבות "טבע ונוף" (ידיעון מועצה אזורית חוף הכרמל), יהודית איילון

3.1. דרך המשי

דרך המשי      

"בארץ סין גר צץ סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. יפה בתו של צ'ן סו לין, רגלים לה קטנות והיא נועלת סנדלים ממשי דק מאוד..."

כך קראנו בספרה של לאה גולדברג, ולאחר מכן באו סדרות הטלוויזיה וסיפרו לנו על דרכו של המשי, ביבשה ובים עד לאזורנו ממש – אזור הים התיכון והארצות המקיפות אותו, בהן גדל עץ התות. "ביותו" של טוואי המשי היה אכן בסין, וכפי הנראה לפני אלפי שנים. עד כי כיום לא שרד כמין בר, אלא בגלגולו התרבותי בלבד, מועבר בנאמנות מדור מגדלים אחד לשני, וגם מגננת לגננת... תראו לי גן ילדים או פינת חי אחת שאינה מחזיקה ב"בוידעם" קופסת קרטון, לרוב של נעליים, וקירותיה מכוסים ביצים אפרפרות קטנות! וראה זה פלא – רק החל תות העץ ללבלב, ומן הביצים מגיחים הזחלים הרעבתנים, והילדים רצים להביא עלי תות להשביע את רעבונם. תזכורת: זחלים ולא תולעים! תולעת לעלם נשארת תולעת, ומן הפקעת שטווה הזחל מחוט המשי שהוא מפריש מגופו הרי ייצא בסופו של דבר פרפר! טוואי המשי הינו פרפר לילה, לא תואר ולא הדר לו, נראה למי שפועל

בחשכה...

גם פעילות זו אינה מי יודע מה, אינו אוכל, אינו שותה, "מתפרפר" קצת. הנקבה מדביקה את ביציה למה שמוצע לה – ונגמרים קורות חייו של דור זה, עד לאביב הבא.

לתעשיית המשי פן אכזר במקצת, כמו לרבים ממעללי ניצול האדם את בעלי החים שבמשקו... אורך החוט שטווה הזחל יכול להגיע לשלוש מאוד עד חמש מאות מטרים ולכן אפשר היה לעבדו בקלות. בקיעת הפרפר היתה פוערת חור בפקעת, והחוט היה נקרא. לכן היו דנים את הזחלים ברותחין, ומתירים את החוטים. תעשית המשי, כאמור, החלה כמונופול של סין, אך כדרך העולם הוברחה והועברה גם לארצות אחרות ושגשגה שם עד להמצאת המשי המלאכותי. גם בהודו, תאילנדף יפן וברחבי מה שהיה האימפריה העותומאנית היו תעשיות משי, כולל בקפריסין ובלבנון. כיום שוב באופנה להתהדר במחלצות משי טבעי ויש להניח שטוואי סיו החרוצים יענו על הביקוש.

ובנימה אזורית: חוקר הכרמל גרף פון מילנו, כותב בראשית המאה על שוני, שהיתה חווה בבעלות משפחת חורי היפנית "בשטחים הגובלים עם נחל התנינים נטועים מטעי תות העץ, המשמשים לתעשיית המי. גלמי הפרפרים שעל גידולם משגיחים לבנונים, נשלחים לבירות להמשך העיבוד".

דומני שגם בזכרון-יעקוב היו כמה נסיונות, ואשמח להתעדכן בכל אופן, עצי תות ישנם באזורנו, ובעונה זו הם מתמלאים... ילדים. אלה מחפשי את ביכורי התותים, אינם בוחלים בבוסר, ויתמידו במלאכתם, ירוק, לבן, אדום, שחור, עד אחרון הפירות!

יהודית איילון, טבע ונוף, מאי 1994

http://web.macam.ac.il/~ltami/shira/e.htm

 http://t2f.achva.ac.il/Teach_Plans/Silkworm/Student_Presentation/Student_Presentation_1.htm

3.2. הנסיך טוליפן

הנסיך טוליפן

רשימה זו מוקדשת לצבעונים הפורחים באזורנו ולמעריציהם. בכל אביב (גם אם החורף לא היה מי יודע מה!), מתחילה העלייה לרגל לאתרי הפריחה בכלל, והצבעונים בפרט. יש המופיעים בריכוזים, ויש המציצים בודדים וגאים מתוך סבך הסירה הקוצנית, או בשולי שיחי אלת המסטיק. בכלל נדמה שמרוב רצוננו להגדיר את ריכוזי הצבעונים כ"שמורהּ", אנחנו פורשים חסותנו גם על מלוויהם ואלה מאיימים להחניקם.

הצבעונים הינם נצר למשפחה מאוד מיוחסת, משפחת השושניים. די אם נזכיר את השושן הצחור, היקינטון, גביעונית הלבנון, ומה רע בחצב ובעיריוני?! ממש משפחת מלוכה. ואכן גם סיפורו של הצבעוני רצוף גינוני מלכות.

תפוצתם של מיני הצבעונים משתרעת ממורדות ההימלאיה ועד לחופי הים התיכון, ששם ארצנו מהווה את גבול תפוצתם הדרומי של מיני הבר, כמובן, שכן כל אחד יודע שתהילתם של צבעוני התרבות יצאה דווקא מאירופה, ובעיקר מהולנד המשתבחת במאות זנים בצבע ובצורה!

ובכן, סיפור תרבותו של הצבעוני מתחיל בחצרות שולטני המזרח. רמז לכך תמצאו בשמו TULIP שאינו אלא שיבוש של המילה TURBAN TULIPAN, כובעם של מלכי פרס ומדי. מי שמתעניין יוכל גם למצוא צבעונים מסוגננים לרוב בציורי השטיחים והקרמיקה מאמנות האסלאם.

הצבעונים התרבותיים היו רכושו של השולטאן, ואבוי למי שהעז להעביר את בצליו לגנים לא מלכותיים! מדובר בזן צפוני, שצבעו עז במיוחד ופרחיו גדולים. במאה ה- 16 שם אביר אירופי אחד את נפשו בכפו והבריח לארצות השפלה מספר בצלים. מן הסתם רצה להרשים את נסיכתו...

גידול הצבעונים, טיפוח הזנים השונים, הכלאות ומיזוגי בצל (בסוד שמור, כמובן!) הפכו לשיגעון של ממש, ואפילו שם נתנו לו – TULIPAOMANIA! כמובן שמדובר באנשי אצולה בלבד, שעיתותיהם בידם, לעסוק בתחביבים שכאלה! הדבר נמשך שנתיים ימים, בין השנים 1634 – 1638 והד לכך אפשר למצוא בפולחן הצבעונים כל שנה בהולנד!

אנחנו ארץ דמוקרטית, כידוע, והצבעונים שלנו ראשוניים בין שווים הם. לנו יש חמישה מינים ומהם שניים אפילו אינם אדומים! (הצבעוני הססגוני וצבעוני החרמון). נשתבח אזורנו, ושני היפים וההדורים שבהם פורחים אצלנו – צבעוני ההר וצבעוני השרון, שעד לפני זמן מה התקשו הבוטנאים להחליט אם מין אחד הם, או שניים. רבייתו על ידי זרעים וגם על ידי חלוקת הפקעת דמוית הבצל, ולמותר לציין שהוא מוגן ושמור. שכן, גם בדמוקרטיות השוויוניות ביותר מתעוררת לפעמים הכמיהה לקצת גינוני מלכות, ומי לא יתפעל מאצילות של הנסיך טוליפן!

יהודית איילון, "טבע ונוף, מרץ 1994

צבעונים, הבונים, תמי צור

3.3. האמא והאבא

האמא והאבא של החיטה

הראשונה בשבעת המינים היא, ואין נאה ממנה להזכירה בחג השבועות.

שכן מאז ימי קדם סימלו ימי קציר החיטים את סיום החרדה ליבול, במשך שבעה שבועות של ספירת העומר – מ"הנף חרמש בקמה" בשעורה – עד קציר החיטים. הייתה זו חיטת הבר "אם החיטה" שממנה התפתחו זני התרבות באזור הים התיכון, שבו התרחשה ה"מהפיכה החקלאית" לפני יותר

מ–10,000 שנה. מאזור זה התפשטו בעולם והם מהווים את מזונה הבסיסי של אוכלוסיית העולם, יחד עם קרוביה, הדגנים האחרים: אורז, תירס, מיני דוחן – באזורים שונים.

תחילה מצא האדם הניאוליטי את השבולים בעלות הגרגרים הגדולים, ליקט אותם ואיסם אותם, קרוב לודאי בסלים, כדים ובורות חצובים בסלע. אין אנו יודעים בבירור כמה זמן ארכה תקופה זו, ואין אנו יודעים כיצד פרצה ה"מהפיכה החקלאית". אולי כאשר כמה גרעינים שנשפכו – נשכחו, נבטו והניבו וחזור חלילה. אין אנו יודעים מי היה ה"יזם" הניאוליטי הראשון ששיעבד עצמו לעבודת האדמה, את עצמו ומשפחתו עמו, ועשה "בעסקי גרנות"...

מכל מקום, מעדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות עולה שהיה זה זן קרוב לחיטת הבר – "אם החיטה" אשר סיפק מזון לאדם ולבהמה באזור הים התיכון – מתקופת האבן החדשה (הניאוליטית) דרך תקופת הברונזה והברזל, ואם תרצו מימי האבות עד ימי הממלכה.

חיטת הבר נפוצה באזורי ה"ספר הפורה", ובארצנו גילה אותה לראשונה, בשנת 1906, הבוטנאי ואיש ניל"י , אהרון אהרונסון, שאזורנו מתברך במזכרת תחום פעילויותיו המגוון. זכרון יעקוב מולדתו, וחוותו החקלאית בעתלית ששמשה אותו גם בפעילותו המחתרתית.

עיקר תפוצתה של אם החיטה בארץ היא מזרח הגליל והשומרון, הגולן והחרמון, בעיקר על קרקעית גיר קשה ובזלת. באזורים הנ"ל ישנם שטחים שבהם היא מהווה כיסוי עשבוני רציף ביערות הפארק של אלון התבור, ובבתות הספר.

אם החיטה היא דגן חד שנתי, גבוה, בעל שבלים גדולות, שמהן יוצאים מלענים ארוכים ובעלי זיזים (נא לא להכניס לפה!!!). לעת ההבשלה מתפרקת השיבולת לשיבוליות, המהוות יחידת תפוצה עצמאית, הנתקעת בסדקי הקרקע והסלע – בעזרת אותם זיזים. וכאן בעצם מתרחש הנס של שילוב מוחו של האדם עם רצף האבולוציה. יש להניח שאותם "גאונים" קדמונים הקדימו וליקטו את אותן חטים שהשיבולת שלהם פחות מתפרקת ונוחה יותר לאיסוף ולדייש, ולכל אותן פעולות נחוצות של "להפריד את התבן מהבר"... להוציא את הגרעינים המזינים מסבב "הגלומות, ה"מוצים" וה"מלענים" שבהם הם עטופים (מי שאינו בקי בשמות אלה – ילך אצל מגדיר הצמחים, ע"ע משפחת הדגניים).

מאז הושקעו מאמצי אנוש רבים בטיפוח זני התרבות, כל תקופה ורמת הטכנולוגיה שלה – כולל בימינו הנדסה גנטית. השעורה והדוחן, התירס והאורז הלכו בעקבותיה, ורמת חומרי המזון שבהם הלכה ועלתה – למי שידו משגת... מאידך גדל מספר האנשים שהממון בידיהם והם מתנזרים מן הלחם למינהו – מטעמי דיאטה, כמובן.

החיטה והשעורה נקצרו, הפרות רועות בשלף, וגם בחלקות הבור מזהיבים דגני הבר. בן חיטה, שעורת התבור וגו'. את אם החיטה קשה למצוא במקומותינו אך זכרו של "אבי אם החיטה", אהרון אהרונסון, עמנו ישהה!

יהודית איילון, טבע ונוף מאי 1995

יהודית איילון, "טבע ונוף" מאי 1995

חיטה, תמי צור

3.4. קול התור

קול התור נשמע בארצנו

כמה צדקו הקדמונים?

"הגשם חלף הלך לו", זה הגשם הכבד השנה, שחשבנו שלא יגמר... "הניצנים נראו בארץ", ואכן – "קול התור" מבשר את הקיץ.

שלא להתבלבל – אם חשבתם שכל השנה אתם רואים תורים, אז שימו לב: כל השנה נמצאים איתנו תור הצווארון (גדול יותר, בהיר ולצווארו ציור של צווארון), והצוצלת, קטנה יותר וכהה יותר, אלא שאלה התפשטו לאזורנו בתקופה מאוחרת יחסית ממחוזות דרום ומזרח מרוחקים, בהם הם נפוצים – בנאות מדבר, בנייני ישוב ומסגדים. יש להניח שלא להם כוונת המשורר של שיר השירים! בימי האביב, שהוא כבר המבוא לקיץ, מגיע אלינו מאז ומעולם התור המצוי משהות חורף בארצות אחרות. לקולו צליל מתחטא, מנומנם כזה, המזכיר שנת צהרים טובה - "תוררר-תוררר–תורר-תורר".

ואכן, כידוע , כוונתו לחזר בצלילים אלה אחר בת זוגו ומתאים מאוד לשיר השירים! הם באים בימים אלה: תחילה רואים אותם "חרוזים" על חוטי החשמל, כמו נחים ממסעם המפרך, ואזי מתפשטים זוגות זוגות, לאזורי הקינון שלהם, שעדיין לא נתפסו על ידי הצוצלות. יש חלוקה ביניהם – הצוצלת היא המקננת סמוך יותר למגורי האדם – על אדני חלון, במרפסות, בעצים הקרובים. התור המצוי בו עסקינן, מקנן בשדה, בעצים ושיחים. לכן, היו שכינו את הצוצלת "תור העיר" ואת התור – "תור השדה".

משתי ביצים לבנות יוצאים גוזלים עירומים הסמוכים אצל מקורה של אמא עד שהם גדולים, פורשים כנפיים ומוכנים, בסוף הקיץ, לנדידה. ובינתיים – ימי ניסן, שכידוע חל בו "ראש השנה למלכים ולרגלים". אולי בקולו של התור, הנשמע בארצנו, שומעים אנו ברכה לשנה חדשה, למחזור נוסף של צמיחה והתחדשות, וברכה לחג האביב והחירות!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית, "טבע ונוף", אפריל 1992

מקור: תור מצוי

3.5. הדודאים

"הדודאים נתנו ריח – ועל פתחינו כל מגדים"

השנה היה קשה לבחור את "מלך האביב",  שכן גשמי החורף הזה תעתעו בנו, ובעיקר בצמחי הבר...

יש מי שפרח מוקדם מדי, יש מי שאחר, והנה כבר פורחים הפרגים והחרציות, העדעדים הכחולים ועוד כמימי שרב – ויזהיבו הדגניים.

ימי הקציר קרבים, מראשית הינף החרמש בתבואה, ויימשכו עד לגמר קציר החיטים.

זה הזמן להסב מבט אל צמח עתיר מסורות ופולקלור – הוא צמח הדודאים, או בלשון הבוטנאים, הדודא הרפואי. משפחתו, משפחת הסולניים, היא משפחה מפורסמת בתבליניה וברעליה, ואליה משתייכים הפלפל, העגבנייה והחציל, וגם, להבדיל, צמח הטבק המושמץ!

לא פלא אפוא שמשחר ההיסטוריה מייחסים לו תכונות ריפוי – כישוף – וחשק, כפי שאנו קוראים כבר בספר בראשית, פרק ל', יד-ט"ז: "וילך ראובן בימי חטים וימצא קציר דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו. ותאמר לה: המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?! ותאמר רחל: לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך!

ויבוא יעקב מן השדה בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר: אלי תבוא כי שכרתיך בדודאי בני".

אם תרצו – היו אלה הדודאים – שהועילו, מכל מקום, בהמשך הפרק נולד יוסף!

פרוח הדודא הוא סגול, נמוך, חבוי בשושנת עלים בשרניים, ופורח בחורף. את הריח נותן דווקא הפרי – ריח משר שיש בו גם מריח אפרסק וגם כעין ריח גוף מתקתק. שורשיו ארוכים, שיפודיים, מגרי דמיון...

בספרו של נסי קריספיל "ילקוט הצמחים" מצאנו מובאה מספרו של אסף הרופא, "ספר הרפואות", ובה הוא מונה את תכונות הדודא (בסגנון מליצי למדי!) "...הדודא היא המנדרגולה. בלשון ארם – יברוחין, ובכל לשון. אם יוכת (ייכתש) שורשיו לחבוש על הבהרה, והצרעת, והבוהק, ירפאם ואם יולש בדבש ושמן זית וייחבט – על נשיכת נחש ועקרב, יירפא.

השותה משורשיו שקל אחד יכבס מעיו ויחמם. אם ישתהו במים חמים ודבש חם וייטיב לו, ויואיל לקטר ילדים נפחדים, ולכל רוחות המזיקים, לקשר ולרפא. אף לעצור בו כל דם היוצא מכל צד".

ברפואה המודרנית נבדק הפרי בביה"ס לרפואה "הדסה" בירושלים, וידוע כי הוא מכיל חומרים נרקוטיים מרדימים ומשככי כאבים, ואפילו כמות מזערית של הורמוני מין! מכל מקום, אין לטעום ממנו על אף הפיתוי הרב שבריחו, ובסיפורים האופפים אותו!

כל הרוצה להתבשם בניחוח האגדות המסופרות על צמח הדודאים: (דודאים – דודים = אהבה) יפנה אל אותו ספר של נסים קריספיל, כי אני רק מעט מן המעט הבאתי, שהרי אומרים: כל מי שמביא דברים בשם אומרם – מביא גאולה לעולם...

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 67, מאי 1997

3.6. שמש קטנה

שמש קטנה

גלים גלים עברו עלינו צבעי הפריחה למיניהם. זוהרים אולי מבשנים אחרות, בשל ברכת הגשמים שהתפזרו על כל אזורי הארץ. הכלניות פרחו בכל גווינהן, הרקפות כיסו הרים וגבעות. בעקבות הורוד והאדום באו האדומים האחרים. הנוריות, הצבעונים והנה גם הפרגים האירוסים הבהיקו בארגמן ובתכלת מירוחם עד הגלבוע, ושלא נשכח את השרון! גוונים וגווני גוונים פרשו הפרחים את מרכותם הצבעונית בפני החרקים למיניהם – שרק יבואו!

ועתה, לפני שישתלטו גווני הקיץ "יבשי החציר", עוד עובר על הגבעות והשדות נחשול הזהב של החרציות, ובמקומותינו על גבעות הכורכר, הן משובצות בכחול של העדעדים. פרח פשוט לכאורה (אף כי הבוטנאים יזכירו לכם כי אין הוא פרח בודד כל עיקר, אלא תפרחת מורכבת מפרחים רבים!) אינו מוגן מפני אדם ובהמה, ובכל זאת בעל מוניטין.

ראשית, השם חרצית, גזור מהמלה "חרס", כינוי מליצי לשמש. שנית, תפקיד מכובד לה בארכיאולוגיה. הכיצד?! החרצית שייכת לצמחים היכולים לצמוח גם בעודפי חנקן בקרקע, דבר המזיק לצמחים רבים, החנקן נצבר בקרקע בעיקר במקומות בהם שכן האדם במשך שנים ממושכות ו"זיהם" את סביבתו בשיירים אורגניים, מכילי חנקן, כידוע... כתוצאה מכך, כל מקום בו "זורחות" החרציות, אפשר להניח, קרוב לודאי, כי היה סמוך למגורי אדם, בזמן מן הזמנים יש וניתן לאתר מן האוויר את מימדיו של תל עתיק. על פי תפרושת החרציות שעליו ובסביבותיו – בעונת הפריחה כמובן!

הסוג חרצית CHRYSANTHEMUN שהחרצית העטורה היא הנפוצה אצלנו – מכיל מאודת מינים, וביינם הגיעו מינים רבים לתרבות ולפרסום! הם ממלאים תפקיד גדול באומנות הגננות היפנית, וחג ידוע בשם "חג פרח הגיקו" קשור בפולחן החרצית. מן פרוזאי יותר, מכיל באיבריו תרכובות דוחות חרקים, שימש להכנת "פליט", למי שעוד זוכר את הימים טרום ה"סנו"...

בתרבות ידועות החרציות כבעלות חיי אגרטל ארוכים,ולכן מרובה שיווקן. בתרבות או בבר הן צובעות את סביבתנו בזהב פריחתן, כמו שמשות קטנות והאוהבים יכולים לנחש בהן: אוהב? לא אוהב? בוודאי אוהב...

חג שמח וסיום האביב.

 יהודית איילון, טבע ונוף, אפריל 1996

חרציות, יאיר בהרב

3.7. שבעת המינים

שבעת המינים

כולנו מכירים את הכתוב... "כ יה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך." (דברים ח' 10-7)

יודעים כי ממינים אלה מובאים ביכורים, כי בהם נשתבחה הארץ . האומנם הם היחידים? הנה יעקב מבקש מבניו שיביאו לו "מזימרת הארץ", וכולל בהם "מעט צרי ומעט דבש, נכאט ולט, בטנים ושקדים" (בראשית מ"ג 11).

נוגה הראובני, חוקר הטבע במקרא, ומייסד "נאות קדומים", שהינה מעין שמורת פארק לצומח המקרא והתלמוד, באזור מודיעים, שואל שאלה זו. הוא מנסה לבחון אותה מזוויות שונות, בספרו "טבע ונוף במורשת ישראל". הרי היו גם יבולים אחרים שהשתבחה בהם הארץ, ובמה זכו אלה?!

אחת התיאוריות המעניינות שלו היא שהמכנה המשותף לשבעת המינים אלה הוא, שבין פסח לשבועות מתרחשים בהם תהליכים מכריעים לגבי הצלחת היבול. גרעיני החיטה והשעורה מתמלאים, התאנה, כידוע "חנטה פגיה", ונפתחים פרחי הזית והגפן, הרימון והתמר. דווקא עונה זו היא רבת תהפוכות במזג האוויר, (ראה השנה!), ולכן מוקדשת לעניין זה תשומת לב רבה במקרא.

למתעניינים, מומלץ לקרוא בספרו של נוגה הראובני, להרחבת היריעה והדעת!

חלפו שנים רבות, החקלאות שינתה פניה, וכשניסיתי לעגן את שבעת המינים באזורנו, חוף הכרמל, מצאתי אך מעטים מהם בשדותינו ובכרמינו. קצת זיתים, קצת כרמים, תמרים ורימונים המשמשים בעיקר לנוי, ותאנים בבר. שטחי החיטה והשעורה מצטמצמים אף הם, ובאחת – תם כפי הנראה, העידן הבלעדי של גידולי הבעל שכל שבעת המינים נמנים עליהם. מגיע תור חקלאות השלחין. אמנם משופע אזורנו ב"נחלי מים עיינות ותהומות היוצאים בבקעה ובהר", בכל זאת קשה לסמוך עליהם.

ולכן, ברשותכם, נוסיף לרשימה המקורית שבעת מינים משלנו, שהשתבח בם חוף הכרמל במקום החיטה והשעורה – משתרעים באזורנו שדות הכותנה והתירס. אל הזיתים והגפנים נצרף את העולים החדשים, האבוקדו והבננה, הנהנים באזורנו מקלים נוח שקרבת הים והכרמל מעניקים לנו. תות שדה ואבטיחים ומיני ירק בחממה.

ומה עם הדבש? במקרא מייחסים אותו לתמר, ותושביו הותיקים של האזור זוכרים אולי ימים רחוקים בהם המתקנו את חיינו במעט דבש תמרים, כי סוכר לא היה בהישג יד!

הדבש של ימינו הוא דבש דבורים ופריחת ההדרים וצמחי הבר שעל גבעותינו משמשים כר נרחב לפעילותן.

גם אם לא עת קציר והבשלה לכל המינים שהשתבח בהם אזורנו – נתברך בפרי עמלנו החקלאי, נביא ביכורים, ונשלב בהם את המינים המסורתיים: החיטה והשעורה, הגפן והתאנה, זית השמש והדבש (התמר!)

יהודית איילון, טבע ונוף, מאי 1996

 מקור: שבעת המינים

3.8. הפרוונית

הפרוונית

לא מדובר באשתו של תופר פרוות, אלא ב... עכביש! והחלטתי לכתוב עליה כי הגיעו אלי לאחרונה חברות אחדות בדרגות שונות של בהלה וזעזוע: "עכביש עננננק!!! נמצא בחדר ו/או ליד מיטת הילד! הוא בודאי ארסי וסכנת חיים נשקפת ממנו!"

החלטתי לשתף אתכם במידע המהימן אודותיה. הפרוונית היא ממשפחת הפרווניתיים, אליה שייכים גדולי עכבישי העולם! רובם בדרום אמריקה, תודה לאל! חופרים מאורות בקרקע, ומרפדים אותן בקורים ויוצאים בלילה לצייד. גם הפרוונית שלנו היא הגדולה שבעכבישי הארץ. הנקבות עשויות להגיע לאורך של ארבע ס"מ ואם תוסיפו לזה את אורך הגליים, תקבלו יצור בגודל של חצי בלטה (מלפני השיפוץ, כמובן...).

אפשר להבין את "הבעתה והזעזוע בלב רואיה" כפי שכתוב באנציקלופדיה! אבל הארס שלה מועט, ומספיק לה בדיוק להתפרנס מעכברים, נחשים קטנים וחולייתנים קטנים אחרים. מבני אדם היא בדרך כלל בורחת ואם מציקים לה – הרי הנשיכה שלה כואבת קצת ועלולה לגרום לזיהום הפצע, אם לא יטופל. עונת הופעתה היא בעיקר בחורף, שאז מוצפת המאורה שלה והיא מחפשת מקלט בבתים. בקיצור – אין צורך בפאניקה, אפשר לגרשה החוצה וזהו, כי תועלתה גדולה מנזקיה. כמו אצל מרבית העכבישים. אני מודעת לעובדה שבנושא הזה חלוקות דעותינו... ועוד פרט פיקנטי: בשפות אחרות קרויה הפרוונית " טרנטולה " ומכאן שמה של הריקוד הסוער " טרנטולה " יעני, מתפתלים כנשוכי פרוונית... אך זה כמור, בארצות רחוקות.

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 73, פברואר 1998

פרוונית, נירית אסף

3.9. שיבולת בשדה

שיבולת בשדה

"עומר עומר תבואה חדשה!" שרנו בערב פסח, בהינף חרמש ראשון בקמה. בינתיים הנה כבר אנחנו בשלושים ושלושה יום לספירת העומר, ועוד שבועיים לפנינו עד שימלאו שבעה שבועות בחג השבועות. קודמינו לקחו את העניין ברצינות, וכל תקופת הקציר חרדו ודאגו, ספרו ימים והתפללו לבל יקרה דבר ליבול. אין מסיבות, אין חתונות, כידוע, למעט ל"ג וראש חודש ראשיתו של קציר בשעורים, וסיומו בחיטים אלו ואלו ייקראו דגנים. ואכן גם במזון הבוטני הם שייכים למשפחת הדגניים. היהלום שבכתר העשבים! אמנם פרחיהם צנועים וירוקים וחבויים, לא תואר להם ולא הדר, כל כולם שבליות ושבולים. "מעטפות", "גלומות", "מלענים" ו"מוצים" העוטפים את הגרעינים, והם צרה צרורה למגדירים! הם ויתרו על שירותיהם הטובים של החרקים בהאבקה ומשליכים יהבם (גרגרי אבקתם) על הרוח, ובכל זאת מלאה כל הארץ דשא עשב, 7000 מינים. ייחוסם של הדגניים עתיק ביותר בשירות האדם.

החיטה והשעורה באזורנו, האורז במזרח אסיה, הדורה (סורגום) באפריקה והתירס ביבשת אמריקה. כל אלה היוו בסיס לתרבויות החקלאיות הקדומות, ומאז ועד ימינו אלה הם נותנים פת לחם ומרעה, מצע וכיסוי גג. אף שהתפשטו אל מעבר לראשית תפוצתם ו"גילויים" ע"י האדם, ארצות רבות דבקות בנאמנותן לסוגי הדגן אם לא על הלחם לבדו הרי גם קנה הסוכר, הממתיק את חיינו שייך לדגנים, וכן הדשא, שאנו מצווים בחסכון המים עליו. אנחנו פשוט מכסחים אותו לפני שנראה שגם פרחיו עשויים שבולים!! עתה שעתם היפה של הדגניים. השיבולים מבשילות ומזהיבות כל שטח שבין השיחים והעצים, שיבולי הבר ממהרות להתפרק ולהפיץ זרעיהן לכל עבר. היו אלה שבולים שאינן מתפרקות שצדו את עינו של האדם ה"קדם חקלאי" ואפשרו את איסופן "הגורנה". קרובי הבר, שלהם יצורים עתה את משטחי העשבים בגבעות שלנו. שעורת התבור, בן חיטה, שיבולת שועל, דורה ארם צובא ואחרים. אזורנו גם יכול להשתבח באהרון אהרונסון, מזיכרון- יעקוב, אשר גילה בראשית המאה את "אם החיטה". תחילה בחרמון ובגליל ולאחר מכן במקומות אחרים. ים השיבולים" הנע ברוח בשדה ובבור, מין מין למינהו מבשלי גרעיניו, מי לתועלת האדם ומי למשמרת בטבע להיטמן באדמה ולחכות לגשם הבא!

יהודית איילון, "טבע ונוף", מאי 1992

חיטה, תמי צור

3.10. יורדי ים

יורדי ים בחוף כרמל

חוף הכרמל – היום עורק תעבורה חשוב כשתחילתו בימי קדם, עד לראשיתה של המאה הנוכחית היה האזור משופע חולות, ביצות, נוודים ושודדים והתעבורה בעיקרה היתה ימית.

מאז המצאת המפרש לפני כ – 6000 שנה והשימוש בו לחסכון ב"מאמץ שרירים", העדיפו הבריות להוביל מטענים דרך הים. צוות מצומצם יכול היה להעביר מטענים עד 200 טון בקצב של 40-30 ק"מ ליום ואף יותר, בהשוואה לשינוע אותו מטען ביבשה.

חוף הכרמל שהיה בעבר יותר מפורץ, כפי הנראה סיפק את הצורך הזה. בדרך מחופי צור לצידון בואכה מצרימה, היכן ניתן היה למצוא מים, פיתות, פירות מיובשים ואולי גם בידור!

בשיקמונה שבמבואות חיפה, בתל נוי ליד נווה ים,בדור ובשפך נחל תנינים מול מעגן מיכאל, במגדל סטרטון היא קיסריה לימים שהפכה לנמל מים עמוקים על תקן בינלאומי ביוזמתו של הורדוס המלך. המרחקים הקצובים של מעגנים אלה, התאימו למרחק הפלגה ולעיתים בדילוגים. מרתק לחשוב מה ראו לפניהם הספנים לתקופותיהם? את הכרמל ששמש נקודת ציון למרחקים "אף האיילה" ו"חוטם הכרמל" ההר הירוק תמיד. קו גבעות נמוכות עוטות חולות זהב ויישובים קטנים מפוזרים על החוף לאורכו. מה היה ההווי בספינות המפרש הקטנות? העשו "פלברה" מסביב לסיר מבעבע? גם אם קפה עוד לא היה אז! איך התייחס הקפטן אל נערי הסיפון? אל איזה אלים התפללו בסערה? – למרות שלא תמיד תפילתם עזרה והספינות הטבועות יעידו על כך! נושא הספנות לאורך חופי הכרמל הינו מרתק ביותר, מספור המתח של ון אמון המצרי בנמלה העתיק של צור ועד להברחת הנשק מלבנון לטנטורה במלחמת השחרור. אך מדוע לא ניגש למוזיאון "המזגגה" בנחשולים ו/או נתפוש לשיחה את הארכיאולוגים התת-ימיים באזורנו. אין ספק שקורט רווה מנחשולים וד"ר אלישע לינדר ממעגן מיכאל ישמחו לשתף אותנו בתולדות מחקריהם ותוצאותיהם אש גם תחילתם צמחה באזורנו חוף הכרמל.

יהודית איילון, "טבע ונוף", מאי 1990

קישור ל מוזיאון המזגגה בנחשולים

3.11. סוף הגל

סוף הגל האדום

בתרבויות רבות, מתקשר פרח הפרג האדום, למוות ולשכול ובו בחרנו לפינת הטבע ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

הימים עצובים לפני חג הצמאות. גם בטבע, נבלו הכלניות, כמשו הנוריות, הצבעונים ודם המכבים. גם צבעיהם הלוהטים של פרחי האביב שפיתו את החרקים בסגול ובכחול עז, עשו את שלהם, ואט אט משתלט הצבע הצהוב של החרציות והדגניים על הגבעות ושדות הבור. אך לא לגמרי. כעת תורם של הפרגים והם מופיעים קבוצות קבוצות, לעתים – מרבדים. אין להם צוף, אך החרקים נהנים משפע האבקה שהם מוצאים בפרח הפתוח, שכתם שחור מבריק "מזמין" אותם אליה. הפרג שייך למשפחה ענפה, המונה 200 מינים, ומהם גדלים בארץ 7 מיני פרג.

חשיבותו הוכרה כבר מאז ימי קדם וזאת על שום תכולת חומר מרפא שמכיל המיץ החלבי שבעלים, בגבעולים, ובכפתורי הפרחים. חומר הבסיס נקרא פרוטופין, שממנו מייצרים את המורפין – שהוא החומר הפעיל שבאופיום. שימושיו ברפואה רבים – המורפין משכך כאבים, מרדים, ומרכיב במספר תרופות. זרעי הפרג ואזני המן. מבשילים בכעין קופסית (הלקט) המתייבשת על הגבעול, ומתפזרים, מנקבים שבראשה. לא כל הפרגים אדומים – זנים תרבותיים פותחו מהם גם בסגול אך שימו לב! גידול הפרג בארץ אינו מקובל, וגידול פרג האופיום – אסור, מטעמים מובנים...

היפוקרטס, הרופא הראשון, מפרט את תכונות הרפואה של הפרג, מסביר בדיוק כיצד יש לעבדו במכתש ועלי, וכן להיזהר מזיופים!!!!

על כלים מיוון העתיקה אפשר לראות את האלים והאלות מחזיקים בפירות הפרק, ורוקחים ממנו את משקה האלים, הנקטר, המפורסם. גם הלנה היפה השקתה בו את אהובה כדי לשכך את צערו על נפילת רעיו בשערי טרויה. ליוון הגיע גידול הפרג, כפי הנראה, ממצרים, ומשם התפשט בארצות הים התיכון ומזרחה.

בארצות המזרח משמש האופיום כסם הזיות, ובצורות שונות נמכר, נשלח, מוברח, לכל העולם, בעבור בצע כסף.

כאשר רואים בסרטים את האנשים – לרוב נשים וילדים – בשדות הפרק, קוטפים את "המוות הלבן", אפשר אולי להבין מדוע בפולקלור של עמים שונים מתחבר הצרוף – "דשות הפרג כשדות הקטל"...

אנחנו נתרחק מהסם המסוכן, נשאירו לרופאים, ונחזור לארצנו. הגל האדום של פריחת הפרחים מסמל את סיום פריחת האביב, ונחזור גם אל המשורר נתן יונתן שכתב בכאבו:

"הראית איזה אודם

שצעק למרחקים

שדה דמים היה שם קודם

ועכשיו הוא שדה פרגים..."

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 75, אפריל 1998

 שדה פרגים, תמי צור

3.12. פרחי החול

פרחי החול

אט אט נפרדים אנו מהפריחה החורפית, זו שהשנה באה בהיסוס כל כך, עקב עצירת הגשמים. בכל זאת היתה פריחה, ראינו כלניות, רקפות, תורמוסים ואפילו נסענו לחזות בפלאי האירוס בגלבוע. ועתה הגיעה העת שנשפיל עיננו אל חולות חוף הים, אלה ההולכים ומתמטים בעוונותינו, גם אם הכוונות טובות. צמחי החולות מתחילים רק עתה להתאושש מפגעי החורף, מהסערות הבאות מהים. המלח הצורב והרוח ה"מכסחת להם את הצורה", ומשריטות גרגרי החול.

כל שנה הם קמים מחדש, כמו עוף החול האגדי, הקם מן הלהבות, שולחים שרשים ארוכים לתור אחרי מי הגשמים שהצטברו מתחת לחול ופורחים עמוק לתוך הקיץ.

החרקים שמיצו את כל ליקוקי הצוף בשפע המוצע בגבעות ובכרמל פונים מערב – וכאן היצע חדש. אלא שגם כאן יש בעיות רוחות הים, גם באביב ובראשית הקיץ, אלה הקרויות "בריזה", והמקלות כל כך עלינו בימי השרב, "מבריזות" לחרקים. ובכן צריך למצוא פרחים הנפתחים בשעות בהן אין רוח! יש! ואם זה קורה בלילה? הרי צריך שצבע הפרחים יבלוט בלילה, ואכן כמעט כל צמחי חוף הים פורחים בלבן ובצהוב בוהק. פרחי הלפופית הלבנים נפתחים עם שחר, נר הלילה מעדיף את שקיעת השמש, וללוטוס המכסיף כנראה יש מעריצים נאמנים בכל שעות היום – שכן תמיד אפשר לפגוש עליו דבורים שקדניות. אלה דבורים בנאיות, שאינן חברתיות, אך גם הן חיות על הדבש ועל העוקץ... הלפופית שולחת שלוחות ארוכות, ארוכות, המקלות עליה את האחיזה בחול הבוגדני. ונר הלילה, המרוחק מעט מקו החוף, הוא בכלל סיפור של הצלחה.

לפני יותר ממאה שנה הגיעו זרעים של נר הלילה לנמל יפו, אולי עם ספינה של עולים. התבססו בחולות חוף הרים, ראו כי טוב, ונקלטו קליטה מהירה. היום כבר אין להבדיל ביניהם לבין צמחי הארץ, הצברים. אופסס1 טעיתי? הרי גם הצבר אינו צמח "יליד"! שכן הובא ארצה בראשית המאה, אף הוא מיבשת אמריקה! צמחי נר הלילה התפשטו לאורך מישור החוף, וחביבים על גננים המנסים בעזרתם להתגבר על גינון בגנים הגובלים עם הים.

את מלכת הלילה של החוף, היא חבצלת החוף, שיש המזהים אותה עם "חבצלת השרון", השארתי לסוף. זאת משום שהיא אינה עוסקת כעת בעסקי פרו ורבו. שורשיה המעמיקים יונקים את המים. עליה המלבלבים מייצרים מזון ואוגרים אותו בבצל גדול. עם בוא הקיץ מתייבשים העלים, החבצלת נכנסת לתרדמת קיץ, ורק בסתיו פורחים פרחיה הגדולים והריחניים מדי ערב נפתח אחד מהם, מצפה לבואם של חרקי לילה, וקמל מבעוד יום. לחבצלת מסלול כפול לרבייה. היא אינה סומכת על מין בלבד. גם הבצל הגדול עושה את שלו.

האומנם יבוא יום ולא נוכל לשיר: " צחור החבצלת ושחור צמתך..."!!

 יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל "טבע ונוף", 123 אפריל 1996

דו פרק חופי, נר הלילה ולוטוס כסוף,  תמי צור

3.13. אי היונים

אי היונים

השקנאים הלכו, הקורמורנים גם כן, ובחפי אפריקה מתכוננות השחפיות למסע למעגן מיכאל.

השחפיות הצעירות התרגשו מאוד, כי זו להן השנה הראשונה שהן תוכלנה להשתתף בדיסקוטק! לא רק לשכבת הנעורים יש דיסקוטק, אלא גם לשחפיות. על חוף הים, ממש מול אי היונים. מה עושים בדיסקוטק של שכפיות? קודם כל, הבחורים תופסים דגיגים. המדגה, לא להיבהל! בדרך כלל הם אוהבים גמבוזיות, וקצת דגיגי אמנון ואת הדגיגים המיוחסים אתם הרי מכסים! את הדגיג מגישים כמו בונבוניירה, ולרגע הזה כל השחפיות חכו נורא, בעיקר אלא שזה להן קיץ ראשון במעגן מיכאל... מחזרים קצת, רוקדים קצת בנפנוף כנפיים, אחר כך – מסתכלים על הדגיג, על הבחור, ומחליטים. אחר כך... אתם כבר יודעים מה עושים, ולבסוף מחפשים מקום קנון. אל תחשבו שזה פשוט במעגן מיכאל. צפוף, צפוף על אי היונים. היו שנים שכדי להקל על מצוקת השיכון בנו שכונה בבריכה, סליה, רפסודה, בעזרת ילדי כתת דרור שבינתיים כבר גמרו את הצבא... השחפית הצעירה זכרה את סיפורי הדיסקוטק והרפסודה, כי מדי שנה מספרים אותם בפלברה שעל החוף, אך זו הפעם הראשונה שהיא בוגרת דיה להשתתף. היא תגדל את האפרוחים שלה, יחד עם בעלה, יביאו דגיגים (גמבוזיות, אמרנו, נכון?) ואף אחד לא יפריע להם על האי. בסוף הקיץ, ורק אז, יעלה יגאל לבנה יחד עם כמה צפרים, וישים טבעת קטנה על הרגל של האפרוחים שגדלו, ועליה כתוב מעגן מיכאל.

כאשר נגמר הקיץ יוצאת גם השחפית שלנו למסע לאפריקה. איך אנחנו יודעים? כי פעם ראו אותה במומבסה הרחוקה שבקניה וכתבו לנו מכתב.

היתה זו אמה של השחפית שלנו, זו המחכה בקוצר רוח לדיסקו שבמעגן מיכאל. מול ששה שחפיות לא צריכות להודיע בשער אלי הן באו...

יהודית איילון, "ברשתינו" עלון קיבוץ מעגן מיכאל, 22.4.1994

 אי היונים במעגן-מיכאל, ריימונד קולמן

3.14. הבצל והפקעת

מקור: הרבייה הוגטטיבית בצמחים/ ערכה : אורית שרון- עמיאל

3.15. הדר הולך ונעלם

הדר הולך ונעלם

 מכל החושים, חוש הריח הוא מעורר הזיכרונות העז ביותר: די במשב ריח קל שבקלים, כדי להחזירנו למצב, למקום או לזמנים רחוקים. ואין עוד ריח המסמל את האביב כריח הפרדסים, ואין המסמל כמוהו את האהבה, הנעורים והפיוט!

"אם הפרדסים עוד משגעים אותך בריח... סימן שאת הצעיר!" שרה שלישיית גשר הירקון. מפרדסי השפלה, השרון וחוף הכרמל עולה אלינו הריח, זה שבועות אחדים, שנאמר:" בניסן עלה ניחוו מן הפרדסים". הריח משגע גם את הדבורים, הנותנות לזה ביטוי בדבש הדרים כהה וריחני, ומבטיחות בהאבקתן את הדור הבא של התפוזים...

משפחת ההדרים היא המשתבחת גם בטעם וגם בריח, אף כי לגבי בו זמושל האתרוג, נציגה בארבעת המינים, חלוקות הדעות, תפוזים ואשכוליות, מנדרינות וקלמנטינות, וכמובן הלימון, הוותיק ועתיר הוויטמינים, הרכבות והכלאות למיניהן וחידושי זנים חדשים לבקרים.

התפוז, המורכב בעיקר על כנה של ה"חושחש" החסון, הגיע אלינו כפי הנראה מפורטוגל, כפי שמעיד עליו שמו הערבי, בשיבוש קל, "בורדקאו". אך מקורו בסין, ולהוכחה, שמו המדעי Citrus sinensis. שנים רבות היה פאר הייצוא של ארץ ישראל, אך הנה באים ימים קשים. הפרדסנות כבר לא מה שהיתה, תחרות בשוק, הענף עתיר עבודה ידנית וקשה לגייס עובדים. מאידך, מחיר הקרקעות באזורים אלה מאמירים, והפיתוי גדול... פרדס אחר פרדס נעקר, ומרבית המקומות בשרון, צומחים תחתם בתי מידות. את מרוץ הזמן והכלכלהאי אפשר לעצור. אך שמא נקדיש מחשבה לנטיעת עצי הדר לנוי ולריח!!

מלכי צרפת היו נוהגים בורסיי לשתול בחביות עצי הדר, ובעונת הפריחה היו מעבירים את החביות לאלם מיוחד, ובו היו מתבשמים מריחם. אצלנו הם יגדלו גם כך, אבל שמא נדאג מבעוד מועד להבטיח לעצמנו "שמורת הדרים", ולו גם עץ הדר אחד בחצר? יהיה גם לימון או תפוז, לאכילה או לתיבול העונה בקליפתו, והעיקר – שלא ייעלם הריח, הבא להזכירנו שיש אביב...

יהודית איילון, טבע ונוף, אפריל 1994

פרי הדר, תמי צור

3.16. SEX ותחפושות

SEX ותחפושות

מאז שהמלכה ושתי מיאנה להראות חמודותיה, ורק כתר מלכות לראשה – יש קשר בין שני דברים אלה אצל בני האדם וחוה ויש להניח שגם לפני כן... די אם נעקוב (בפועל ובטלוויזיה) אחר הקרנבלים ונשפי המסכות וחגי האהבה באביב כדי שניווכח בשפע התחפושות והערטולים, ואין הוכחה ניצחת יותר מחג הפורים.

אבל גם בטבע יש תחפושות וגם הן קשורות ב"סקס". מדוע בחרתי במילה הלועזית? משום שבעברית למילה "מין" יש שני מובנים – גם לסיווג וגם לפריה ורביה. ובכן, איפה היינו?! בעלי חיים שונים עוטים תחפושת לצרכי זיווג ובאזורנו זה קורה בעיקר באביב. הימים מתארכים, ההורמונים זורמים והתוצאות מדברות בעד עצמן. מכרבולתו עטורת הדבלולים שלתרנגול ההודו ועד לתפארת זנבו הצבעוני של הטווס הכול מכריז: בחרי, בחרי בי!!

שחף האגמים שאיכלס כל החורף את הבריכות ורק נקודה שחורה לראשו הלבן, עוטה ראש שחור וזה הסימן שעליו לעזוב אותנו ולחזור למחוזות האהבה והקינון. אם הזדמנתם לנגב או לסיני תוכלו לראות את ראשו הכחול (תרתי משמע) של חרדון סיני.

סוגים שונים של התחזות יש בעולם החי, לצורכי תקיפה או מילוט – אך כטוב ליבנו ביין אנחנו עוסקים בגילויי ה"סקס" בתחפושותיו. הגדילו לעשות הפרחים. כול כולם חיים למטרה אחת, ובזמן קצר כול כך!! כאשר כוסתה האדמה ירוק, ביום השלישי לבריאה, היו הצמחים דומים זה לזה, בצבעם. והרבייה היתה עסק משעמם למדי. רק עם הופעת הפרחים (ואיתם גם החרקים) התחילה תחרות המסכות. הכרזות בצבע, בגודל, בריח, והכול למטרה אחת, למשוך כמה שיותר "סוכני האבקה" שהרי, לא כמונו נמצע מהצמחים לנוע לעבר מימוש. טוב, נקרא לזה תאוותם! יש הנעזרים ברוח, במים ויש המתחרים על תשומת ליבם של החרקים. בשיווק אגרסיבי, כמו באהבה, כול האמצעים כשרים. פרח קטן מתחזה לגדול – אם על ידי התחברו עם פרחים נוספים, דוגמת החרצית והחמנייה. פרח לבן, לא בולט בשטח, מצמיח במרכזו צבר עלעלים שחור דמוי זבוב המפתה את הזבובה לבוא ול...

יש המניפים דגל עלי כותרת חסרי כל תפקיד של ממש בהפריה – נוסח המרווה הדגולה. הכול הופך סופרמרקט אחד גדול! הצבע, הריח, הצורה מפתה – לכולם תפקיד אחד להכריז על נכונות להפריה, ולהמשך הדור זה לא קורה בבת אחת. גלי הפריחה, באים זה אחר זה, בתאום עם הופעת החרקים, הרוח ומזג האוויר.

ואנחנו – כמו בוונציה ובריו וכמובן, בשושן הבירה נעשה שמח "עד לא ידע"

חג פורים שמח!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 126, מרץ 2004

שחפים, ג'ייל

3.17. הדוכיפת

 צילום: נעמי ירון

4. שער לקיץ

קיץ בכתבות "טבע ונוף" (ידיעון מועצה אזורית חוף הכרמל), יהודית איילון

4.1. בפתחו של קיץ

בפתחו של קיץ

האביב מאחורינו, אך הקיץ האמיתי עוד לפנינו – זה הקיץ של החופים והים, החום והזיעה, הנופש והחופש...

זהב החרציות פינה את מקומו לברק הכסוף של הדגניים בינות לשיחים ולצמחי העד. פה ושם נפגוש פירות של דודאים ואכן רק עכשיו הם "נותנים ריחם"... פירות אחרים נטועי אדם, מבשילים את ביכוריהם ובאוויר ריח של "שירת העשבים", אלה שנקצרו ואלה שקמלו. בעולם החי חלפה תזזית האביב של המלחמות על הטריטוריה וקביעת גבולותיה, אם בשירה, אם בהפחדה ובגירוש, וכל משפחה מגדלת את צאצאיה מחזור אחרי מחזור. מדובר בציפורים, כי הם בעיקר הצדים את עינינו ואת אוזנינו. קול התור נשמע מאז חג הפסח ובודאי לא היה להם קל לחזור ולמצוא מקום קינון כאשר "כל העמדות תפושות" על ידי הצוצלות היציבות כל השנה. נכון שהתורים מעדיפים לבנות את קיניהם המאולתרים על עצים, אבל גם לשם כבר הגיעו צוצלות חרוצות על אף היותן "תור העיר" לפי הגדרתן. יודעים להבדיל? קול התור הינו מין המייה של תררר תרררר, וזנבו עטור זר נוצות לבנות רציף. בצמרות העצים שמח. העורבים מגדלים דור חדש של בוזזי שקיות ניילון מהאופניים, במושבות האנפות מלמדים נחיתות והמראות ויש גם פה ושם בזים, עורבנים ואחרים. באזורי הרפתות והדשאים, בפאתי דרכים ובחוף, שומרים הסיקסקים בקנאות על נחלותיהם ומרחיקים בסקנדל גדול כל מי שמהווה סכנה לאפרוחיהם המתמזגים עם צבעי הסביבה. אה, והשחפיות שעזבו את אפריקה ועשו עלייה של קיץ למחוזותינו מאכלסות חופים ואיים (טבעיים ומלאכותיים) מעתלית עד בואכה מעגן מיכאל.

נמיות ונוטריות ממליטות בסתר ומתחרות על הציד עם חתולי הפרא (לא הבר!) שתרבות האדם, אשפתו ועכבריו משכו לטבע. החרדונים מתחרדנים על כל קיר וסלע, ואיך לא נחזור ונדגיש, כמו בכל שנה, את אימתו של הצפע המתעורר משנת החורף שלו! וכמו בכל שנה נחזור על הפזמוו הידוע, הצפע הינו הנחש הארסי היחיד באורנו, איטי בתנועותיו ובעל ציור מאוד ייחודי על גבו. כל נחש אחד שנקטול, מפנה מקום לצפע להתנחל בו, וכללי הזהירות הם, לא לדחוף ידיים ו/או רגלים למקומות נסתרים! כמו שנאמר בבראשית פרק ג' "ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", אגב, פסוק מעניין שזכה להרבה פרשנויות אצל ח"זל, אבל על כך בפעם אחרת.

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 126, יוני 2004

4.2. עכבישים

"נשיקת אשת העכביש"

עכבישים – כידידי האדם. האומנם?!

מעטים בעלי החיים המעוררים סלידה אינסטינקטיבית, כעכבישים. הם בחברה טובה עם נחשים ועטלפים. כל אותם בעלי חייםשקשה מאוד לברר את עובדות החיים מן המטווה הסמיך של הסיפורים. החל מבת המלך האגדית ארזנה, שהעניקה לעכבישים את שמם המדעי, שנדונה לטוות חוט שאין לו סוף, וכלה בסיפור שהנקבה אוכלת את בן זוגה תוך כדי הזדווגות!

ואכן – מה מיוחד לעכבישים, ומדוע נדרשתי להם כעת?

זאת היא קבוצה יבשתית "מוצלחת" מאוד מבחינת תפוצתם המגוונת (40,000 מינים!!), ותועלתה לאדם מרובה מנזקה.

העכבישים הם קרוביהם של העקרבים, הקרציות ועוד כהנה וכהנה יצורים בעלי שמונה רגליים (להבדיל מהחרקים שהם בעלי שש רגליים), הם יבשתיים כמעט כולם, והחשוב מכל – הם טורפים! כלומר, הם ניזונים מיתושים, זבובים, ג'וקים ובעלי חיים קטנים אחרים. והרי כבר נאמר: אויבו של אויבי הוא ידידי!!!

ייחודם האחר הוא כושר טוויית חוטי המשי, מבלוטות שבתוך גופם. קוטר החוטים הוא מ – 12 מיקרון ועד 0.02 מיקרון, וחוזקו של חוט כזה גדול מכבל פלדה באותו עובי!

שיטות הציד שלהם מגוונות – החל מרשתות לוכדות, למלכודות מרופדות משי החפורות לתוך האדמה, ובפתחן אורב העכביש. ישנם עכבישים אחרים הקופצים על טרפם, ואחרים שמוסווים בצבע הפרחים, שבהם הם מחפשים טרף. יש העוטפים את הטרף במקלעת החוטים, ויש ה"זורקים" את רשתם על הקורבן התמים – נוסח רשת זריקה בים!

חוש הראיה שלהם אינו מפותח במיוחד, ולכן, יש להם בעיה בעת החיזור, שהוא "ריקוד" בעל שלבים קבועים ומתוזמנים, ואז – יש שמתרחשת תקלה, ו"אופס", הנקבה (שהיא לרוב גדולה יותר!) מזהה בטעות את בן-זוגה כטרף...

אבל לומר את זה כדרך קבע – זו השמצה!

גידול הדור הבא גם הוא מגוון – החל מפקעות ביצים עטופות קורי משי, וכלה ב "עכבישת הזאב" הנושאת את צעיריה על גבה, עד שהם מסוגלים לטרוף בעצמם. כטורפים יש לעכבישים ארס, להמתת טרפם, אך מעטים העכבישים שארסם אכן מזיק לאדם, וזאת בעיקר באזורים הטרופיים אבל אין ככוחו של מיתוס (אגב, פירוש המילה מיתוס הוא טווית חוט האגדה...) לעכבישים שמות ציוריים ביותר – כמו "האלמנה השחורה", "השודד הלבן", "עכביש הזאב" ו"עכביש המלכודת" – כולם מציתים את הדמיון.

נדרשתי לעכבישים דווקא עכשיו – משום שראשית הקיץ מביאה להתעוררות החרקים המזיקים למיניהם, ואז חשבתי להגיד מילה טובה על אויב יעיל, במסגרת הלוחמה הביולוגית שהיא עכשיו "in"...

הערה: הפינה לעקרת הבית אני יודעת שלא אצליח לשכנע אתכן ושאתן תמשכנה לנקות קורי עכביש. אני גם יודעת שלא תשכנע אתכןהעובדה שטוויית הקורים היא מהירה מאוד – ולכן לא נכון שקורי עכביש הם סימן להזנחה מתמשכת! רמז לזה ישנו באגדה על דוד המלך שהסתתר במערה ובא עכביש וארג רשת על פתחה, וכאשר בא אכיש מלך גת לחפשו – חשב שזמן רב כבר עמדה המערה בשיממונה... אלא מה, אל תנקו מאחורי הארונות, התמונות! העכבישים ימשיכו לצוד ולשחרר אתכם מחרקים, ואף אחד לא ישמיץ את רמת הניקיון שלכן!!!

בברכת קיץ משוחרר מחרקים!

יהודית איילון, טבע ונוף, מאי - יוני 1993

עכביש, תמי צור

4.3. שעון השמש

שעון השמש

פריחה – שמש – חרקים – שילוב מנצח!

אבל לא תמיד אנחנו שואלים את השאלות: כמה שמש? שמש עולה או שמש שוקעת? שלושה מצמחי החוף שלנו שואלים ועונים, כל אחד על פי דרכו ועל פי "כלכלת השוק" הנכפית עליו. כבר בימי האביב אפשר להבחין בקשר שמש - פריחה. למשל מקור החסידה הגדול, או העולש (זה ששורשיו החליפו את הקפה בעיתות מצוקה, הציקוריה, בלעז). פותחים עם הזריחה עיני תכלת גדולות ואם תשוב לחפשם כעבור שעות מספר, כבר אין מי לדבר...

יש תיאום נפלא בין הפריחה לחרקים, הפוקדים פרחים אלה. יש כנראה יתרון של פעילות בשעות הבוקר המוקדמות, כי אז הם נהנים ראשונים מה"סחורה" המוגשת להם – צוף ואבקה טריים מהלילה. אבל עכשיו הקיץ בשיאו, מספר פרחי הבר הפורחים קטן והביקוש עלה על ההיצע. גם הפרחים וגם מאביקיהם צריכים להתאים עצמם למצב. לצמחי חוף הים יש בעיה נוספת והיא הרוח הנושבת מהים ומכבידה על החרקים.

נזכיר שלושה מצמחי החוף, המחלקים ביניהם את היממה ואת החרקים. גם צמחי חוף אחרים פורחים עכשיו, אבל אצלם פועלים כנראה מנגנונים אחרים.

לפופית החוף משתרעת על החולות בעזרת שלוחות ארוכות והיא בעלת עלים בשרניים, המשנים את אורך הפטוטרות שלהם בהתאם לעומק החול: הפרח הוא גביע לבן, מבהיק, חבלבלי במראהו ואכן הלפופית משתייכת למשפחת החבלבלים. הפרחים נפתחים עם אור ראשון ומושכים אליהם את משכימי הקום שבחרקים. עד לצהרים נשלמת מלאכת ההפריה, הפרחים נסגרים ונובלים. כנראה שחבל לבזבז אנרגיה על קיום פרסומת מפתה, שאין בה עוד צורך...

חבצלת החוף ונר הלילה החופי אינם מסתפקים בפעילות היומית, הפרחים שלהם נפתחים לעת ערב עם השקיעה, מנצלים את שעות הלילה לאירוח חרקים ליליים, נשארים פתוחים גם ביום המחרת (אולי יזכו בעוד חרק תועה) וקמלים לקראת סוף היום. מי שהתבונן בפריחת החבצלת ולא הסתפק רק בריחה המשכר, הבחין בוודאי שהתפרחת עשויה ניצנים ופרחים בגילים שונים. בכל יום נפתח פרח חדש וכך מאריכים את הסיכויים. ואשר לנר הלילה – המלצה: מי שאוהב להתבונן בשקיעת השמש בים ולידו מזדמן שיח של נר הלילה, מוזמן לקטום את פרחי הלילה הקודם, שכבר אין להם צורה ולחפש את הניצנים התפוחים. עקבו אחרי השמש וכאשר היא כבר תיגע בים, יתחיל מחזה מתוזמן של הניצנים עם השמש. תחילה ייפתחו עלי הגביע הירוקים, יופשלו לאחור ופק! יתגלו עלי הכותרת הזהובים, ייפתחו ויתיישרו כמו שמלת כלה לתפארת, מוכנה ומזומנה למחזריה. חוויה זו מזומנת לנו על סף אזורנו. יש לנו כל מה שצריך, ים ואופק, פרחים וחול ושקיעת שמש מהיפות בעולם.

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 119, אוגוסט 2003

נר הלילה, תמי צור

4.4. החולון

החולון ובני משפחתו

חולון – זהו שמו החדש של סרטן החולות, זה שאת פתחי מחילותיו אנחנו מכירים בחוף החולי. לא פעם תוהים הילדים ומסתקרנים, מי גר במחילות עגולות הפתח האלה?

למנסים לחפור את מחילת החולון נכונה לרוב אכזבה, כי במרבית המקרים מתמוטט החול הפריק במחילה, והסרטן מתחבא במעמקים!

היו ימים בהם ניסינו לשפוך גבס לתוך המחילות – אבל זה נגמר בדרך כלל בכי רע – לפחות מצידו של החולון, שטבע ונלכד בגבס. ממש צער בעלי חיים! כיום אין עושים זאת יותר. אפשר להתחקות אחר המחילה על ידי השחלת חוט גמיש וחפירה לאורכו – אבל זה כבר סיפור לדבקים במטרה וסבלניים במיוחד! מתי רואים אותו? בעיקר בלילות, או בשעות הבוקר והערב המוקדמות.

החולונים מפחדים מהשמש, המייבשת אותם, ומהציפורים העושות בהם שמות. בלילות הם משוטטים בהמוניהם על החוף וכל מה שאפשר – נאכל: פליטת הים, דגים, אצות, גם "פליטת" המטיילים – כולל סמרטוטים וקרעי ניילון – הכול הולך. על כן מכנים אותם גם "סניטרי החוף". את המחילה חופר החולון בצבתות הגדולות שלו, ומוציא מתוכה את החול, גושים, גושים. לבסוף הוא חותם אותה מבפנים – והרי הוא מוגן, ואיש לא יפריע את מנוחתו.

החפירה היא עד לעומק שבו יימצאו מי הים שמתחת לחוף, כדי שיוכל להרטיב בהם את זימיו, כי זאת עלינו לדעת – גם אם זנח החולון את כור מחצבתו, הים, הוא איננו יכול לנשום אוויר נקי, אלא אם כן ירטיב תחילה את זימיו.

סרטנים ממינים אחרים מוצאים אנחנו על הסלעים, בין אצות, ובבורות המוצפים, שם חיים להם סרטני הסלעים. במחילות שהסלעים מלאים בהן, בבורות אפשר להבחין בסרטנים ארוכי בטן – אותם קפצנים שקופים, דמויי ה"שרימפס" המוכרים לאוכלי השרצים...

אם אמרנו שבכל מחילה מסתתר רק סרטן אחד – הרי שישנם כאלה שהם עוד פחות חברותיים – אלה סרטני הנזיר, המהלכים ובתיהם עליהם. לאלה בטן רכה ופגיעה, וללא הגנה זו היו דומים לסטייק מהלך על קרקעית הים וכל אחד יכול לנגוס בהם! הפתרון הוא – מציאת קונכייה ריקה של חלזון, והתכנסות בה – כך שרק הצבתות המאיימות בולטות החוצה, ואז כבר אף אחד לא יעז להתקרב אליהם, על קרקעית הים! במשך הזמן, אם גדל הנזיר – אין בעיה. הוא שולף את בטנו בתוך הקונכייה, ומחפש לו גדולה ממנה. לעתים עליו "למדוד" מספר קונכיות , עד שהוא מוצא את "המספר" הנכון. משפחת הסרטנים היא מן העתיקות בחיות הים, ועל הצלחתה מעיד המגוון הגדול של צורותיהם ובתי הגידול הרבים שהים מאכלס, מסרטנים החיים ביבשה ממש, דרך אלו החיים מתחת לאבנים (זוכרים? צריך זימים לחים!), בנחלים, בשלוליות ועד למעמקי האוקיאנוסים. מגודל מיקרוסקופי של דפניות, המוכרות למגדלי הדגים ועד ללובסטרים הענקיים, שרואים אצלנו רק בסרטים...

אנחנו נשארים עם החולון, שאורח חייו המחתרתי מאפשר לו קיום גם בתנאי קייץ אינטנסיבי, רק שימו לב: אל תשכחו בלילה חולצה על החוף! תמצאוה למחרת וכולה מחוררת! ראו הוזהרתם.

יהודית איילון, "ברשתינו", עלון קיבוץ מעגן-מיכאל יולי 2005

4.5. ככוכבים בשמים

ככוכבים בשמים

"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמים – תפילת האדם"

חנה סנש

כמו הכוכבים בשמים, גם גרגרי החול נראו לנו פעם אין סופיים, והנה מסתבר שלא כך הדבר. יש חשש סביר שכמות החול בחוף הים התיכון המזרחי נתונה לתנודות רבות. רוחות וזרמים, ו"מעכבי זרם", בעיקר בהשפעת האדם.

כל הטורח להביט בחופן חול מבעד לזכוכית מגדלת (למהדרין – במיקרוסקופ) יראה בו עולם ומלואו, בעיקר את כור מחצבתו. אותם גושי הרים ככתוב: "הקב"ה עוקר סלעים וטוחנם זה בזה". ללא קושי אפשר להבחין בגרגרי הקוורץ הבוהקים כיהלומים, בגרגר "פצלת השדה" הלבנים, צהובים וורודים, ובגרגרי סלעי הפרץ השחורים, שכל אלה תמצאו בהררי הגרניט, כידוע.

היכן? בתוככי אפריקה, משם הם הגיעו דרך הנילוס ושקעו בים על קרקעיתו, ושם הוא מצבור החולות הגדול של החוף שלנו.

ניתן גם לראות שלדים גירניים של יצורים מיקרוסקופיים דמויי קונכיות זעירות, ואפילו שברי עצמות דגים ומחטי קיפוד הים. כמובן שהבלייה עשתה את שלה – במים וברוח – וכבר "אין להם צורה", לרובם, על כל פנים – עין אוהדת ובוחנת תוכל להשלים את החסר.

מתי? תהליך שנמשך מיליוני שנים מוצא את סופו המתמחזר על "חופינו", הגלים לוחכים ממנו בחורף, הזרמים מחזירים אותו בקיץ, וכל זאת בתנאי שלא יכורסם מדי בידי אדם. מכשולים מלאכותיים וכרייה בלתי מבוקרת, מאיצים את התהליך, מה גם שמאז הקמת סכר אסואן במעלהו - אין הנילוס כמו שהיה... בינתיים – עוד יש די חול לפריחת החבצלת הבוקעת בימים אלה ממש, לאחר מנוחת קיץ מתחתיו, ומבשרת גם לפסימיסטים שבינינו שהחום הגדול עומד לפוג!

נצטרף אם כן, לתפילתה של חנה סנש!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", אוגוסט 1992

4.6. גאות והשפל

מלכי הגאות והשפל

 למי שחי במצב של תנאים משתנים הוא בצרות ובעלי חיים החיים באזור הגאות והשפל ב"כרית" (בשמה המדעי) אינם יוצאים מהכלל. פעמיים ביממה מתרחשים שינויים במפלס המים והם נחשפים לאוויר, ליובש ולעין הטורפים.

התופעה עצמה קשורה בגורמי שמים ביחס לכדור הארץ. יחסי כוחות המשיכה של השמש, הירח וכדור הארץ. הירח אומנם כוחו חלש והוא קטן, אך הוא הקרוב שבשכנינו. השמש, עצומת מימדים, אך מרוחקת מאיתנו שנות אור רבות. השפעתם על החלק הנוזלי של כדור הארץ, קרי הים, (יש לזכור ש-72% מפני כדור הארץ מכוסים ים!) מתרחשת במחזוריות קבועה, של יום ולילה, ירח צעיר או מלא ועונת השנה שבהן משנים אנו את מעמדנו ביחס לשמש. האמת היא שאצלנו, בחופו המזרחי של הים התיכון, אין השפעת הכרית מורגשת כמעט. גלים וסערות ולחץ ברומטרי גבוה משנים את מפלס הים יותר מהכרית, כ–40 ס"מ גובה כל הסיפור כולו, ותלוי בשיפוע החוף. התופעה בודאי מוכרת, אם מטיול ואם מצפייה בטלוויזיה. סירות ומעגנים שבשפל צריך ללכת אליהם מאות מטרים עד לקו המים; כבישים המתכסים למספר שעות וכיו"ב ניסים ונפלאות. מילא. אנחנו בעלי סירות וכבישים ויכולת תכנון, אך מה יעשו בעלי חיים ימיים שמקום חייהם הוא באותו אזור? הזקוקים למי הים להרטבתם ולנשימת החמצן המומס בהם? תארו לעצמכם מצב שבו, נאמר, יסגרו לנו את האוויר למשך שעות מספר, או יאסרו עלינו לשתות. התוצאה ידועה והנה יש מספר בעלי חיים היכולים לעמוד בפורענות הזו. פעמיים ביממה ישנם כאלה שאפילו על ההתמודדות הזו "וויתרו". חילזון זעיר, חופית שמו, מבלה את כל חייו בגומות הזעירות שבכורכר, הרחק מקו המים. אם בגאות או בשפל די להם ברסס מי הים המגיע אליהם לעתים מזומנות מהגלים המתנפצים לחוף והן מסתפקות בכרסום אצות זעירות מתוך הסלע. אם תבחינו בהן, תראו את חלוצי המאבק להישרדות בחוף. כמובן שנשאלה השאלה מה טעם נמצאים בעלי חיים אלה באזור כה אכזר וחסר בטחון? לשאלה זו תשובות רבות, והפשוטה שבהן גורסת שבאזורים נוחים, קרי בעומק הים, קשה התחרות. לעומת זאת, עומדים לרשותם במרחק מהמים, שטחים פנויים להתנחלות לכל המצויד במנגנון כלשהו למניעת התייבשות. בקו הגאות והשפלממש, נבחיןברצועות רצועות של בלוטוני ים, "צרת היחפים", שהם סרטנים זעירים, הדבוקים לכל חייהם לסלע והופכים בסופו של דבר לחלקממנו. הם מייצריםלוחיות המכסות עליהם שמתוכן הם שולחים זרועות זעירות לנשימה במים ולגריפת מזון מתוך המים. אין מים?לא צריך! סוגרים את הלוחיות ומחכים לגאות. לחילזון "הכיפה הסרוגה" (חד – שן), אין בעיות. הוא מטייל על רגלו השרירית על קו החוף הנסוג, למחוזות רטובים יותר, או מתחבא בנקיק סלע שומר מים. הצלחית הנראית אף היא כחלק מהסלע, נצמדת ברגלה. יוצרת ואקום, ועוברת את השפל והחשיפה בשלום. יוצאת למסע כירסום אצות בלילה "שושנת הים האדומה" המתיישבת מלכתחילה בנקיק מים מוצל, אך גם לה היכולת לכנס זרועותיה ולחכות עד יעבור זעם היובש. לא את כולם מניתי כדי לא להלאות אתכם. האצות, הסרטנים, התולעון, הדגים המסתפקים במי הגבים שהשפל מותיר אחריו. הגיע הקיץ, לכו להתבונן בהם, אך אל נא תפגעו בהם! הם חלק חשוב מרקמת החיים של החוף הסלעי. רקמה שקל מאוד לפרוס אך נדרשות שנים יפות לאחות אותה.

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף",יוני 1992

http://ocw.openu.ac.il/opus/bin/en.jsp?enZone=Editor7941&enDispWho=Editor%5El215534

חוף עתלית, תמי צור

4.7. על גחונך

"על גחונך תלך"...

על הפנים, ממש!

דומה כי קללה זו של הקב"ה, הרובצת על הנחש, אכזרית גם במונחים של אבולוציה. הרי לכל שוכני יבשה (למעט תולעים), ניתנו גפיים כאלה או אחרות, ורק הנחשים נדונו לאמץ את מערכות השרירים הפנימיות – לכווץ ולהרפות, להתפתל ולהתקדם. ישנם נחשים שיש להם 400-100 חוליות בחוט השדרה! חומר למחשבה לסובלים מבעיות גב... בקיצור – קללה!

יחסי אדם/נחש אף הם פרובלמאטיים, ואולי נאמר – חוה/נחש?! במקרא – סיפור אחד, לפרויד – סיפור אחר, ומופעי צ'יצ'ולינה יוכיחו... מה שמעניין הוא שכמו לגבי נחשים בהכללות, ישנם נחשים ארסיים "כולם ארסיים?!"... נחשים מהפנטים את טרפם – "לנחש מבט מהפנט!" נחש חונק? "כל הנחשים חונקים"? ולא היא. מבין 38 מיני הנחשים שישנם בארץ, רק עשרה הם ארסיים ממש, כלומר יכולים "להזריק" את ארסם באמצעות שיני ארס, וכך להזיק לאדם. בסה"כ בעולם 2269 מינים, ולא כולם ארסיים. הם מאכלסים בעיקר את האזורים החמים של כדור הארץ, ואכן עובדה זו מורגשת גם בתפוצתם בישראל. מספר המינים של הנחשים הארציים הולך ופוחת מדרום לצפון, וממזרח למערב. באזורנו, חוף הכרמל, י ש לנו "רק" אחד, הוא הצפע, ואין להכחיש, פגיעתו רעה!

גם אם הארס של הצפע מתפשט לאט, בזרם הדם, בניגוד לארס של כמה מינים אחרים, המשפיעים מיד על מערכת העצבים, הסכנה רבה וראה ההוראות שבהמשך.

אבל גם לנחשים הזכות לחיות! הנחש ניזון מבעלי חיים, עכברים, זוחלים וכיוצא בזה, ואפשר גם לראות בו תועלת לאדם. את טרפו הוא בולע שלם, ומעכל אותו לאטו, כמו חמין של שבת בצהרים... עפעפיו שקופים, משמשים לו כעדשות מגע בחיי המחתרת שלו. מדהים, אבל הם אינם נשרטים מגרגרי החול!

לעתים מזומנות, כאשר הוא גדל ועורו נעשה קטן עליו, הוא משיל אותו כמו כפפה, כולל את העפעפיים. חיי המין שלו הם סוערים ביותר, אם להיכנס לפרטים, יש לזכר שני אברי מין, ומבנה הגוף של הנחשים מאפשר להם תנוחות מתפתלות ואכזוטיות למדי.

התוצאה – הטלת ביצים או השרצת נחשים קטנים, "קומפלט"...

כאמור, באזורנו רק נחש ארסי אחד, בעל מנגנון הכשה יעיל, והוא הצפע. יש להכיר אותו, להיזהר מפניו, וברגשות מעורבים גם לקטול אותו, כאשר אין ברירה, והוא צמוד מדי אלינו. אך לנחשים אחרים – תנו להם לחיות!! כדאי ללמוד להכיר אותם ולהבדיל ביניהם, כי אין סימן מיוחד לנחשים ארסיים! זו לא רק שמירת האיזון שבטבע המדברת מגרוני – אלא תועלתנות פשוטה. את מקומו של נחש קטול עלול לתפוס צפע. כי נחשים הם טריטוריאליים! במחשבה שנייה – מה יש להם לחפש במרחקים?? אנחנו מספקים להם הכל – מצבורי אשפה כמחסה וכמקור לעכברים ומים מברזים מטפטפים מה לעשות שהחור באוזון מעסיק אותנו הרבה יותר מאשר עשיית סדר בחצר האחורית!

קצר המצע מלהרחיב וכל המעוניינים מוזמנים לעיין באנציקלופדיה של החי והצומח בהוצאת משרד הביטחון והחברה להגנת הטבע. שם, בנוסף למידע מעודכן – ניתן למצוא גם שפע של אגדות ופולקלור הכוללים גם את אסקול פיוס, אל הרפואה, שסימלו הוא נחש, המבטיח עד היום לנושאו כבוד ומקום חניה!!

יהודית איילון, טבע ונוף, יולי 1993

4.8. גוזלים ואפרוחים

"בין גוזלים ואפרוחים"

 עונת הקינון הולכת ונגמרת, והטבע מתמלא דור צעיר של ציפורים. הורי הגוזלים, מותשים מההאכלה האינטנסיבית של צאצאיהם התובעניים, מתפנים לאכול. בעצם הורי האפרוחים כבר לימדו את הקטנים להיזהר לעוף – מי יותר ומי פחות.

אולי זו ההזדמנות לברר לעצמנו מה בין גוזל לאפרוח.

גוזלים הם אלה הבוקעים מביצתם עירומים ועיוורים, לא עלינו, והדבר היחידי שהם יודעים לעשות – זה לפעור מקור גדול (עטור לרוב צבע צהוב כדי למשוך את מבט ההורים) ולצפות לבואם של אבא ואמא המביאים את מזונם מין מין למינהו.

השם "גוזל" מרמז על כך שהגוזל "גוזל" את מזונו מן ההורים, תרתי משמע, כי אלה כמעט ואינם אוכלים בעונת ההאכלה...

מגדיל לעשות גוזלו של השקנאי – כן, כן, גם לעוף ענק זה – גוזל, הגדל בקצב מדהים. תוך כדי תקופת הגדילה הוא עולה על משקלם של ההורים! את זאת הוא משיג ע"י תחיבת מקורו עמוק לתוך "שק" ההורים, ומשם הוא לוקח תחילה דגים מעוכלים למחצה, ואחר כך דגים שלמים. דייגים, אל תחששו, זה מתרחש הרחק בדלתה של הדנובה, ולא אצלנו!!! לכל ציפורי השיר – גוזלים, גם לשלדגים ועוד.

"אפרוח" – שמו מרמז שהוא פורח מהקן בשלב מוקדם. יוצא מהביצה, רטוב ומדובלל, מתייבש ותוך שעות ספורות הוא "אפרוח ביכורים" לכל דבר. רץ אחרי אמא וזו מראה לו מה מזון מתאים ומה לא וגם מזהירה אותו מפני סכנה!

כך מרבית דוגרי הקרקע – שיקשקים, חופמים, תרנגולים וכו'. שכן, הקן שלהם אינו מקום בטוח כלל וכלל, בעולם מלא סכנות.... לרובם צבע הסוואה, ההופך בהדרגה לצבע הבוגרים.

ישנה עוד "המצאה" ושמה – "אפרוזל"

לשחפים ולשחפיות, למשל, שגם הם דוגרי קרקע – יש אפרוחים. אלא מה, אולי בגלל דגירתם על איים, או סמוך למים, הם אינם יכולים למצוא את מזונם בעצמם, ולכן מביאים להם ההורים את הדגיגים הנחוצים לגדילתם ומאכילים אותם במקורם.

ללמדך, שרק האדם מורגל לחלק את עולם החי מגירות מגירות מסודרות, בטבע קיימים גם פתרונות ביניים, שכפי הנראה יעילים למדי – שכן אחרת לא היו שורדים בצורתם זו עד היום!!

יהודית איילון, טבע ונוף, יוני 1994

דרור (הורה) מאכיל גוזל                                    אמא תרנגולת ואפרוחיה

4.9. דור ההמשך

דור ההמשך

הקיץ החל ואין ספק בדבר. גבעות הכורכר עטו את הגוון הזהוב עמום של שדות הדגנים, המשובצים בשיחים ירוקי העד. מרבית הצמחים גמרו את פריחתם, למעט כמה עקשנים, פרחי קיץ מובהקים.

כך הנעצוצית הכחולה באזור דור הבונים, וחבלבל ורוד באזור מעגן מיכאל, ושולטת בכיפה הקורנית המקורקפת המפיצה בכל את ריח הזעתר החריף. (יסלחו לי פרחי הקיץ הנוספים והבוטנאים, אבל עלי להפסיק את הרשימה לפני שיתעייפו הקוראים האחרים!) הצמחים החד-שנתיים השילו את בגדי הצבעונים ה"סקסיים" שלהם, שהרי כבר אין צורך להרשים חרקים, וחבל לבזבז אנרגיה על החזקת מלתחה שאינה ירוקה ומייצרת! אט אט מתייבשים העלים והגבעולים, וחלקם מצמיח קוצים. הדור הזה, שכיסה את הגבעות במעטה צבעוני במהלך החורף והאביב סיים את הופעתו. עיקר תפקידו עכשיו להבטיח את העתיד. כאן רבות ומגוונות הדרכים ליצירת פירות וזרעים, והפצתם, אם באופן עצמאי, או בעזרת סוכנים. כל זרע וכל פרי מותאמים לדרך הפצתם. למשל: למורכבים למינם, שתפרחותיהם דמויות ה"סבא" – זרעים זעירים, עם ציצית-מצנח העפים עם הרוח. פירות האספסת ואחרים, מצוידים בסיכים (בקוצים) הנצמדים לפרוותם של בעלי חיים, המעבירים אותם ממקום למקום. כל בעלי הכלבים, בודאי כבר התנסו ב"פליית" הזרעים מיקיריהם... לא רק הכלבים גם גרבי העבודה והטיול זוכים בנתח מקיום מצווה זו של שותפות עם עולם הצומח!

ישנם פירות עסיסיים, הקורצים לציפורים, ואחרי מעבר בקיבתם של אלה – הם מוכנים ומזומנים לחכות לגשם, על האדמה. ישנם המגדילים לעשות, ואינם יכולים בכלל לנבוט, בלא שעברו תחילה בקיבתם של ה"סוכנים" שלהם! לזרעי מקור החסידה כעין בורג המבריג אותם אל תוך האדמה, (או הגרב!), והמרווה הארץ ישראלית מתה זקופה, כאשר פירותיה מפושקים, ורק עם בוא הגשמים הם מתכופפים, והגשם שוטף אותם לתוך האדמה. ישנם צמחים שאינם סומכים על עצמאות זרעיהם, והם ניתקים כל כולם ונישאים שלמים עם הרוח לאן שתישאם... גלגלי הענק של עכובית הגלגל, והמילחית האשלגנית, מוכרים בודאי לרבים.

פטנט ייחודי יש לדו-פרק החוף. תרמילו הקטן מכיל שני זרעים בלבד, בשני פרקים. פרק אחד ניתק ונופל, סומך על גשמי השנה. והיה ואלה הכזיבו – עדיין נותר פרק נוסף על פני השיח, והוא יוכל לנבוט בשנה שלאחר מכן. לא כל דור ההמשך זוכה להגיע לנביטה. בטבע, כמו בחיים – צריך מזל! לא יועילו המנגנונים המתוחכמים אם חרקים או מכרסמים רעבים, יאכלו את הזרעים. ישנן גם ציפורים הניזונות מזרעים בלבד, ולא מסתפקות בפירות העסיסיים. נמלת הקציר החרוצה אוספת אותם לגורן שלה, ומותירה לעתים רק את קליפותיהם.

כל אלה אינם מרתיעים את צמחי הזרעים מזה מיליוני שנים להשליך את יהבם על הסיכוי שבמספרים גדולים, כפי שיודע כל מהמר בפיס...

יהודית איילון, טבע ונוף, יוני 1996

4.10. הבונים

שמורת חוף הבונים

לאזור חוף הכרמל סגולות מסגולות שונות. אבל אחד הדברים המיוחדים הוא שמורות הטבע הפתוחות לקהל, החניונים ואתרי הבילוי. שמורת נחל תנינים הותיקה, נחל מערות, ולאחרונה נפתחה שמורת חוף הבונים שהיא נושא כתבת נוף וטבע זו.

חוף הבונים אינו חדש לחובבי טיולים ובילוי בחיק הטבע, הוא הוכרז שמורה כבר בשנות ה–70 אך נשאר חשוף למפגעים רבים. מטיילים עשו בו כעולה ברוחם – קטפו, עקרו, פגעו בבעלי חיים והעיקר – השאירו הררי אשפה בכל מקום. מפעם לפעם ניסינו ("הגופים הירוקים" למיניהם) ליזום ולבצע מבצעי ניקיון, אך זה תמיד נגמר בשיברון לב של נשמות טובות ובשקי אשפה שהתפזרו ל"שימוש חוזר".

מאז הכשרתה של השמורה על ידי רשות הטבע והגנים והמועצה האזורית לקליטת קהל, השתנה המצב ויש תקווה שאזור מגוון ועשיר זה ירחיב את דעתם של מטיילים רבים, יהנה אותם ויישאר נקי!

מה יש בו בחוף זה המושך אליו כאבן שואבת אנשים רבים כל כך? רכס הכורכר המשתרע מצפונו ומדרומו מתקרב כאן לחוף הים, עד בואך נחשולים והוא "מפוסל" על ידי הים למפרצים, חצאי איים, איים וטבלאות גידוד. זהו החוף הסלעי הרצוף היחידי לאורך חופינו הים-תיכוניים! גיוון התצורות מאפשר קיום צומח וחי בגומחות אקולוגיות רבות. מסרטני חולות ורכיכות שונים במפרצים החוליים ועד לרצועות הסלעים באזור הגאות והשפל, המאוכלסים אצות, חלזונות וסרטנים הנתונים לכיסוי והחשיפה של גלי הים.

בבורות שבטבלאות הגידוד משייטים דגיגים ושושנות ים פורשות את זרועותיהן.

כל זאת בים, אך לרכס הכורכר גם קסם יבשתי בלתי מעורער. אמנם בחודשי הקיץ נראה רק שיחים ובני שיח ופה ושם עצים מעטים, מדוכאים על ידי רוחות הים המלוחות וצורת דגל/בלורית להם: אשלים, אורנים וחרובים חסרי תואר, אך תבואו בימות האביב ובינות לשיחי אלת המסטיק, האטד ואחרים, יתגלה לכם עולם שלם של צמחי בצל ופקעת וכן חד שנתיים. מהחצבים בסתיו ועד העדעדים והחרציות באביב – אין רגע דל! רקפות וצבעונים, נוריות וסייפנים, שלא לדבר על כלניות במרבדים...

אך אם בכל זאת תרצו לראות "פרחים עכשיו", עליכם לרדת לכוון הים. שם פורחים החבצלות, הלוטוס המכסיף והקריטמון. איני רוצה להיסחף (גם כך הרביתי בשמות!) אבל כל העושר הזה הוא שלנו, בתנאי שנדע לשמור עליו.

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 128, אוגוסט 2004

4.11. אודות מדוזה

(כמעט) כל מה שרצית לדעת אודות מדוזה

החדשות הטובות תחילה: עדיין אין פלישה מהים (של מדוזות!). החדשות הלא כל כך טובות – אולי הן בדרך. מעניין לדעת מדוע רווח הנוהג לקרוא ליצורים ימיים בשמות מפלצות וגיבורים מהמיתולוגיה היוונית. מכל מקום המדוזה היתה אחת הגורגנות, מפלצות ששכנו באיים הרחוקים והפחידו את הספנים. מי שהיה מביט בה. בפניה עטורי התלתלים - שלא היו אלא נחשים – היה מייד הופך לאבן...

כך עד שבא פרסיאוס – ה"מקגאייוור" של אותם ימים והתחכם לה בעצת אלת החוכמה, אתנה: במקום להביט בפניה – הביט במגן הנחושת הממורק שלו, ראה אותה משתקפת וקטל אותה.

המדוזות נבראו לפנינו, ביום החמישי לבריאת העולם. "ויאמר אלוהים: ישרצו המים שרץ נפש חיה... ויברא... הרומשת אשר שרצוה מים" (בראשית א' 21) היה זה מודל קצת פרימיטיבי, שתי שכבות תאים וביניהן מין ג'לי שקוף, 96% מים! אבל מה, עם זה הן יכולות לצוף על פני הים, להזין את עצמן, להתרבות ולקלקל לנו את ההנאה מהים. הן נישאות על פני המים, וכנראה למרחקים גדולים, ולבסוף נטרקות לחוף עם הגלים ומוצאות את מותן, אבל בדרך, אם הן נתקלות בשחיין מסכן, או סתם משתכשך תמים, הן שולחות בהם את חיציהן המלופפים, הזעירים, מכילי הארס. אמנם לא מתים מזה, "אך רק נכווים"...

קשה לבוא אליה בטענות – הקב"ה צייד אותה בתאים צורבים, המכילים חומר רעיל, שאותם היא "שולחת" לפניה, וכל זאת להגנתה!

לצריבה מגיבים אנשים שונים באופן שונה, גם מקום הצריבה בגוף משנה – ישנם מקומות רגישים יותר ורגישים פחות. מה לעשות? יש עצות למכביר! אבל ספק אם הן מועילות, יש אומרים לשפשף בחול, יש מציעים קרם אלוורה (לא יועיל, לא יזיק), אולי לשים חומץ – בסך הכול להתייחס אל זה כאל כוויה קלה שסופה לעבור. אין לשטוף במים מתוקים! ואין לגרד! זה רק מגביר את הצריבה!

מספרן הגדל והולך בחופי הארץ הביא למחקר קדחתני של זואולוגים ימיים. ד"ר גליל וד"ר שפנייר גילו לנו שהמדוזות המציפות אותנו בשנים האחרונות הן ממין מיוחד שחדר לים התיכון דרך ים סוף דוגמת בעלי חיים אחדים שמגיעים באותה דרך במאה שנים האחרונות.

אפילו שם נתנו לה "נומדיקה" ("חוטית נודדת"), היא גדולה והיא צורבת! הבעיה עם בעלי חיים העוברים למקום חדש היא שאין להם שם אויבים ואז הם מתרבים חופשי חופשי!

לנו אין אלא לקוות שאיזה דג או סרטן יפתחו תאווה לטעם הג'לי של המדוזות (הנקראות באנגלית "ג'לי-פיש"), ואז יתוקן המאזן הביולוגי בים ואנו נוכל לשחות ללא חשש!

אבל האגדות! לשם כך עלינו להפליג בים, ולהעפיל למרומי האולימפוס, משכן אלי יוון.

היה היו (ואני מקצרת) באולימפוס שלוש אחיות יפות, ה"גורגונות" והיפה שבהן היתה – מדוזה. היא גם היתה היחידה שהייתה בת תמותה. פעם אחת הפתיעה אותה האלה אתנה במקדש שלה עושה אהבה עם פוסידון, אל הים! שומו שמים! כעסה מאוד אתנה, שהייתה כידוע, בתולה צנועה וחסודה, והפכה את הגורגונות למפלצות, שכל גבר שיביט בהן, יהפוך מיד לאבן... את ראשה של מדוזה כרתה, ועטרה אותו נחשים, נחשים. פרסיאוס שיצא להילחם במפלצות אחרות (לא חסרות במיתולוגיה כאלה) התחכם, ולא הביט בה, אלא רק בבואתה שנשקפה ממגינו הממורט והצליח לחסל אותה מבלי להפוך לאבן. יש המספרים, שאתנה שמה את ראשה של מדוזה על מגינה וכך יכלה לכל אויביה הגברים, שהפכו לאבן. יש הרואים בזה מסר פמיניסטי ברור!

הערה: מי שרוצה לראות ראש מדוזה, בלי להפוך לאבן, יוכל לראות אותו במוזיאון "המזגגה" בנחשולים. זה בכלל מומלץ!

יהודית איילון, "ברשתינו", עלון קיבוץ מעגן-מיכאל יולי 2005

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף" 110, יולי 2002

4.12. הצלף הקוצני

הצלף הקוצני

חם, הביל, צחיח. הימים ארוכים.

בים – מדוזות. בגנים – השקייה במשורה ובשדות צבעי שלף צהובים ואדמה חרושה. גם השורדים שבשיחים ובעצים מכוסים דוק של אבק, שרק גשמי היורה ישטפוהו בבוא הזמן...

הפעם בחרתי בגיבור ההישרדות – הוא הצלף. שיחי הצלף מופיעים בשדות הבור ובין חומות וסלעים. הוא מתבלט בעונה זו בפרחיו הגדולים, הלבנים-סגולים, שבקצות הענפים הקוצניים. פרחים אלה נפתחים לפנות ערב אחד לאחד ונובלים למחרת. אך בינתיים מזמינים אליהם את כל נהנתני הצוף והאבקה, העלים הצעירים והזרעים – כל אחד על פי דרכו. לענפים, קוצים מאונקלים ורועי הצאן טוענים בתוקף שניתן לשלוף בעזרתם עלוקות מגרונם של הצאן! התלמוד ממשיל אותם לישראל, בהיותם מסתפקים במועט – כמו "עז באילנות", הנרמז גם בשמם היווני = cappairs עזים וכן בשמו של האי קפריסין.

הרוצה להתעמק בסוגיות הצלף בתלמוד יעשה זאת בספרו של פליקס יהודה "עולם הצומח המקראי" וב"אנציקלופדיה של החי והצומח" בעריכתו של עזריה אלון.

אנחנו נפנה לצד הקולינרי של הצלף. ניצני פרחיו המוחמצים הם "דליקטס" אמיתי ומחירם בהתאם, על מדפי המרכול. אבל אפשר גם להצטייד בכפפות ולקטוף את הניצנים שבראש הענפים הצעירים (אל דאגה, אנשי שמירת הטבע, השיח מצמיח אחרים במקומם!). הם טובים להחמצה רק כל עוד הם סגורים ואין רואים את הצבע הלבן המציץ מבין עלי הגביע. ישנם כמה מתכונים. הפשוט שביניהם: לשפוך חומץ רותח עליהם, לסגור את הצנצנת ו"לשכוח" למשך 3-2 שבועות. אפשר גם להחמיץ את הפירות אבל אלה טעימים פחות (לפחות לנו). לחרקים ולציפורים – הם מהווים ממש מציאה בחודשי הקיץ הלוהטים, כאשר הם יחידים "בשוק".

בסוף הקיץ מתייבשים העלים, נשארים רק הענפים הקוצניים והשורשים העיקשים בסדרי הסלעים; אך באביב ילבלבו העלים האדמדמים, יופיעו הניצנים הטעימים והכול מהתחלה!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 102, יולי 2001

מידע נוסף באתר "צמח השדה בקישור צלף קוצני

4.13. הטרו מה

הטרו מה?

בצדי הדרכים קוצים וקש. הצבע החום-אפור בין שיח לשיח. פה ושם עוד מציצים קיפודן כחול או חוטמית ורודה. ופתאום – צבע עלים רענן וירוק ותפרחות זהובות בולטות בשטח!

בדרך כלל בקבוצת, בשדות בור ובשולי שדות מעובדים. מה זה?! חרציות? לא ולא! חמניות?! גם לא!

נא להכיר: צמח ממשפחת המורכבים.
עולה חדש, יותר נכון, גר שעבר גיור כהלכה.

שמו: הטרותיקה, בעברית טיונית.

מוצאו מדרום מזרח ארה"ב ומקסיקו. בשנת 1975 הובאו ארצה 5 גרם (בלבד!), ל"חווה לאיקלום צמחים מייצבי חולות". זרעיו פוזרו בעמק זבולון ובחולות חדרה ומשם החל מסע הכיבוש שלו. בשנת 1983 התריע הבוטנאי אמוץ דפני על הסכנה שיהפך לעשב רע שולט והנה הגיע הרגע. מחיפה עד פתח תקווה (לפי ידע אישי) כובשת ההטרותיקה שטחים. מהו סוד התפשטותה? מיליוני זרעיה מופצים על ידי הרוח, עם ציציות ובלעדיהן. היא חד שנתית ודו שנתית. בקיצור, אינה מפסידה שום הזדמנות!

בחורף, בעונת הגשמים (זוכרים שהיה דבר כזה?) נובטים הזרעים. העלים הירוקים העסיסיים שורדים, כפי הנראה, בגלל חמרי הריח הדוחה שלהם. ובאביב, כאשר מתחילים העשבים האחרים לנבוט, הם מוצאים שכבר הכול תפוש! וכך, אט אט דוחקת ההטרותיקה את צמחיית הבר הטבעית מאזורנו, למגינת ליבם של הבוטנאים וחובבי הטבע שבינינו.

אל תשכחו את סיסמת שומרי כדור הארץ: "הצילו: בכל שעה נעלמים 200 מינים של בעלי חיים וצמחים. ומגוון המינים הוא בסכנה בלתי הפיכה".

אינני יודעת איפה אתם מתחברים בקטע הזה, אותי זה מדאיג!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית, "טבע ונוף", 85, יולי 1999