המשותף חוף - הכרמל

ציפיה

יתכן שעד ששורות אלה תראינה אור, יבוא כבר גשם, זה הגשם הרציני, שבכוחו למחות מהכרמל ומהחוף את אבק הקיץ ואת פיח השריפות... זה הגשם המעורר זרעים ופקעות, עצים ושדות בַּעַל ותורם למפלס המים. אך אני בעסקי שבלולים.

השבלולים ה"פושטים", שכולם מכירים. השבלול, כידוע, זקוק למים. לקרוביו, שבלולי הים והמים, אין בעיה. אבל משהעזו שבלולים גם לחיות ביבשה – או אז ועוד איזה בעיה יש להם!

גופם מפריש ריר ומאדה מים ואף כי רובם נתונים בקונכייה המגנה עליהם מפני היובש, מחפשים הם תמיד את המקומות הלחים. והקיץ אצלנו מייבש, כידוע, כל חלקה טובה, שלא לדבר על זה שהשנה הוא הגזים!

בחרתי בשני שבלולים שפתרו את בעייתם בצורות שונות. נתחיל בשבלולון הקטן, זה הנפוץ במקומותינו ונקרא "דרחול השיח". בכל קיץ נראה אותם מחרוזות מחרוזות על קוצים, שיחים ועמודים, לבנים או מפוספסים יושבים הם שם, עד כמה שאפשר גבוה יותר. בלילות הטלולים, או בשעת השקייה, הם יורדים כדי לאכול. אך חוזרים עם עלות השמש. הם בורחים מהחום שמפיצה האדמה המתחממת בשמש. הם מפרישים קרום סידני על פתח הקונכייה והרי הם "חתומים" ועולמם לח ונעים. כך הם עוברים את חודשי הקיץ הארוכים והאכזריים, בשינה עמוקה, הנקראת "קיוט".

עם בוא הגשם הראשון, ויש אומרים אפילו לפניו, הם מתעוררים, ה"חותם" מתמוסס והם יוצאים לחגוג, להזדווג ולהטיל את ביציהם השקופות במעבי האדמה. הם אינם שורדים יותר משנה. זה עצוב, אך זו דרך הטבע.

לחילזון השדה הגדול, זה האהוב על הילדים (והגננות) דרך אחרת לשרוד בקיץ. הם יורדים למחתרת עם בוא הקיץ, עמוק לתוך האדמה עד לאזור השומר על הלחות גם בקיץ, ונרדמים. עם הגשם הם יוצאים ואז מתחילה החגיגה האמיתית!

זאת לדעת, שלחלזונות אברי מין זכריים ונקביים גם יחד. כל חילזון מפרה את חברו ומופרה, בו זמנית, על ידו. התרגיל קצת מסובך, אבל כנראה עובד, כי לעתים לא רק שניים מתחברים, אלא קבוצות קבוצות וזה בוודאי מעורר את הדמיון...

הם חיים יותר משנה אחת. כל שה טוב ויפה, אבל איפה הגשם?!

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 70, אוקטובר 1998

 דרחול, תמי צור