המשותף חוף - הכרמל

שקנאים: ברגשות מעורבים...

הם עולים מן הים, טורים, טורים, טורים, מרחפים ללא קול, עופות ענק, מרהיבים ביופיים ובסדר המופתי של המטס.

משום מה הם מעוררים אזכור של מלחמה-פלנקס רומאי, מפציצי קרב, גלים, גלים בדרכם אל היעד. אולי מקורה של התחושה הוא באי נחת הנמהל בהתפעמות האסתטית, מסיבות המובנות לחקלאי המים...

לא. אין להם מנהיג. כן – יש להם חושים חברתיים מפותחים – וכפי הנראה משום היותם דייגים לא מוכשרים, כל אחד לנפשו. לכן הם עושים הכול ביחד – צדים, נחים, עפים בחבורה. אפילו לתהליך הרבייה זקוקים הם לגירוי החברתי של הלהקה... דבר זה התברר לאחר שבגני חיות לא הצליחו להביא זוג לידי הזדווגות אלא לאחר שהוצבו מראות מסביב, כדי ליצור תחושה של להקה!

השקנאים הם הגדולים שבעופות המעופפים. מוטת הכנפיים מגיעה ל – 3 מ' ומשקלם ל – 9 ק"ג. יש בצורתם משהו המזכיר את הדינוזאורים, אבות אבותיהם, ואכן ממאובנים אנחנו יודעים שהם כבר נמצאים אתנו כ – 70 מיליון שנה!

להשוואה – גיל הופעת האדם, הינו 3 מיליון שנה לערך, מי סופר... השקנאים החולפים אצלנו, דוגרים בביצות שבשפך הדנובה. הם דוגרים במושבות, מטילים 4-1 ביצים קטנות יחסית לגודל גופם, ומהן בוקעים יצורים מכוערים, עיוורים ועירומים... אבל מה – אבל מה – במשך 70 יום הם מכפילים את משקל גופם פי 1200 ממשקלם בעת הבקיעה!!! פלא זה מושג ע"י האכלה אינטנסיבית של שני ההורים, המביאים דגים מעוכלים למחצה בשק המקור שלהם והגוזלים "גוזלים" אותם מתוכו. צורת האכלה זו גרמה לאגדות רבות, ובמסורת הנוצרית נחשב השקנאי לסמל ההקרבה העצמית של הורים למען ילדיהם, כי זה נראה כאילו מאכילה האם את הגוזל מבשרה... שקנאים מתרגלים לאדם ולשבי – ובנמלים בים התיכון רואים לעתים שקנאי על הטיילת, בעיקר אם שוק הדגים קרוב! לאחרונה ישנו גם שקנאי תורן על המזח של תחנת הכוח בחדרה... הם שחיינים מעולים, עם קרומי שחיה וכל היתר, יכולים לשהות על המים גם ללילה שלם, אך נוהגים לנוח על היבשה לאחר שעתיים שלוש. הם מתקשים להרים את גופם הכבד לתעופה, אך כאשר הם באוויר – אין דומה להם לניצול יעיל של זרמי האוויר החמים מעל היבשה המתחממת. צורך זה ב"מסלול המראה" מנוצל ע"י הדייגים, השמים בפניהם מכשולים על פני הבריכות, העשויות לעורר את תאבונם.

השקנאים חולפים בשמים שלנו פעמיים בשנה. גלי הנדידה העיקריים הם בסתיו ובאביב. 70,000 חולפים ונחים בלבד, בדרכם לאפריקה, ורק 3,000 נשארים בארץ. הם נעים ונדים, מגורשים מבריכות הדגים בחמת זעם... בסופו של דבר אפשר לראותם על הים – כמו אי ורוד המשתרע למרחק של קילומטר...

אגב צבעים – השקנאים הבוגרים ורודים, הי הם מושחים את נוצותיהם בשומן המופרש מבלוטה בבסיס הזנב, שם מתרכז חומר ורוד שמקורו בדגים בלבד. בשבי יש ודוהה הצבע: הצעירים הם אפורים, כדרך עופות מים לבנים רבים, ראה סיפור הברווזון המכוער!

השקנאים משחקים תפקיד חשוב במחקרים המשותפים לחיל האוויר ולמרכז לעופות דורסים, של החברה להגנת הטבע. מסלולם יכול לעבור בגובה 3 ק"מ במהירות 35 קמ"ש ואז הם מהווים סיכון גבוה!

אם ציפור שמשקלה 40 ק"ג מתנגשת במטוס הטס במהירות 1000 קמ"ש ברוח של 1.5 טון, תארו לכם מה יעולל שקנאי באותה הזדמנות! המחקר הוליך שיתוף פעולה פורח, והסתכם במערכת התראות המבוססות על המידע שנאסף. לאור הצלחה זו, החלו גם מגעים עם ארגון מגדלי דגים, ונקווה שאם נדע יותר על התנהגותם של השקנאים, כמו: האם באמת הם אוכלים כל כך הרבה דגים, האם קל לגרש אותם לים, והאומנם הם "נבהלים" מהמצופים הפזורים על הבריכות כמכשולים. נוכל במצפון שקט יותר ליהנות ממראה העופות הגדולים כל כך, יפים כל כך...

יהודית איילון, "ברשתינו", עלון קיבוץ מעגן-מיכאל, 29.11.1991