המשותף חוף - הכרמל

"ברלה ברלה צא החוצה"!

כך היינו מפזמים מדי חורף לאחר הגשמים הרציניים הראשונים. ומשירדו אלה, מן הראוי שנשים לבנו לשבלולים, לפני שייעלמו מעינינו שוב למעמקי האדמה, לעסקי פריה ורבייה. מינים שונים של שבלולי יבשה ישנם באזורים הים-תיכוניים שלנו. הסלעונים המאורכים בין סלעי הגיר שבכרמל, חלזון השדה והשבלולון הלבן והמפוספס באזורי הכורכר, החול והס מלהזכיר! בגינות... חלזון השדה הגדול עובר את הקיץ בתוך האדמה או מתחת לסלעים. השבלולון מטפס על קוצים גבוהים, מקלות וכיו"ב, כדי להימלט מהחום שהאדמה מפיצה בקיץ. רב- גווניותו מוסברת על ידי המומחים כהתאמה לסביבתם, והיא תורשתית. אבל הרבה זה לא עוזר להם – הם נופלים טרף למקורי השחרורים והקיכלים, וגם המכרסמים אינם בוחלים בהם – הכל בשביל קצת אוכל רטוב בחרבוני הקיץ!

עם בוא הגשמים, כאמור, הם ממיסים את מכסה הגיר אותו עטו על פתח קונכייתם, ויוצאים לפעילת. לאחר ההזדווגות הם יורדים לאדמה ומטילים מספר, יחסית גדול, של ביצים, מהן בוקעים הצעירים באביב, ויוצאים מהאדמה. לפי התצפיות אין הם חיים יותר משנה אחת. שפר גורלם של חלזונות השדה – החיים שנים מספר, באין להם אויבים רבים. אותם ניתן לראות "בהזדווגויות גושיות", בי לכל שבלול יש אברי מין נקביים וזכריים. כך ששבלול א' שולח "חץ אהבה גירני "אל פתח שבלול ב', היכול בו זמנית לעשות זאת לשבלול ג'! ( הניחו את היתר לדמיון הפרוע...). לאחר מכן מתחפרים גם הם, מטילים וחוזר חלילה. הקצף שהם מפרישים הוא כנראה משמש אותם נגד אויבים, אשר, כאמור, אינם רבים.

השבלולים נושמים בכעין ריאות, דבר המבדיל אותם מחלזונות הים, אותם אנחנו מכירים מסיפור אחר...

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 71, נובמבר 1992