המשותף חוף - הכרמל

האמא והאבא של החיטה

הראשונה בשבעת המינים היא, ואין נאה ממנה להזכירה בחג השבועות.

שכן מאז ימי קדם סימלו ימי קציר החיטים את סיום החרדה ליבול, במשך שבעה שבועות של ספירת העומר – מ"הנף חרמש בקמה" בשעורה – עד קציר החיטים. הייתה זו חיטת הבר "אם החיטה" שממנה התפתחו זני התרבות באזור הים התיכון, שבו התרחשה ה"מהפיכה החקלאית" לפני יותר

מ–10,000 שנה. מאזור זה התפשטו בעולם והם מהווים את מזונה הבסיסי של אוכלוסיית העולם, יחד עם קרוביה, הדגנים האחרים: אורז, תירס, מיני דוחן – באזורים שונים.

תחילה מצא האדם הניאוליטי את השבולים בעלות הגרגרים הגדולים, ליקט אותם ואיסם אותם, קרוב לודאי בסלים, כדים ובורות חצובים בסלע. אין אנו יודעים בבירור כמה זמן ארכה תקופה זו, ואין אנו יודעים כיצד פרצה ה"מהפיכה החקלאית". אולי כאשר כמה גרעינים שנשפכו – נשכחו, נבטו והניבו וחזור חלילה. אין אנו יודעים מי היה ה"יזם" הניאוליטי הראשון ששיעבד עצמו לעבודת האדמה, את עצמו ומשפחתו עמו, ועשה "בעסקי גרנות"...

מכל מקום, מעדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות עולה שהיה זה זן קרוב לחיטת הבר – "אם החיטה" אשר סיפק מזון לאדם ולבהמה באזור הים התיכון – מתקופת האבן החדשה (הניאוליטית) דרך תקופת הברונזה והברזל, ואם תרצו מימי האבות עד ימי הממלכה.

חיטת הבר נפוצה באזורי ה"ספר הפורה", ובארצנו גילה אותה לראשונה, בשנת 1906, הבוטנאי ואיש ניל"י , אהרון אהרונסון, שאזורנו מתברך במזכרת תחום פעילויותיו המגוון. זכרון יעקוב מולדתו, וחוותו החקלאית בעתלית ששמשה אותו גם בפעילותו המחתרתית.

עיקר תפוצתה של אם החיטה בארץ היא מזרח הגליל והשומרון, הגולן והחרמון, בעיקר על קרקעית גיר קשה ובזלת. באזורים הנ"ל ישנם שטחים שבהם היא מהווה כיסוי עשבוני רציף ביערות הפארק של אלון התבור, ובבתות הספר.

אם החיטה היא דגן חד שנתי, גבוה, בעל שבלים גדולות, שמהן יוצאים מלענים ארוכים ובעלי זיזים (נא לא להכניס לפה!!!). לעת ההבשלה מתפרקת השיבולת לשיבוליות, המהוות יחידת תפוצה עצמאית, הנתקעת בסדקי הקרקע והסלע – בעזרת אותם זיזים. וכאן בעצם מתרחש הנס של שילוב מוחו של האדם עם רצף האבולוציה. יש להניח שאותם "גאונים" קדמונים הקדימו וליקטו את אותן חטים שהשיבולת שלהם פחות מתפרקת ונוחה יותר לאיסוף ולדייש, ולכל אותן פעולות נחוצות של "להפריד את התבן מהבר"... להוציא את הגרעינים המזינים מסבב "הגלומות, ה"מוצים" וה"מלענים" שבהם הם עטופים (מי שאינו בקי בשמות אלה – ילך אצל מגדיר הצמחים, ע"ע משפחת הדגניים).

מאז הושקעו מאמצי אנוש רבים בטיפוח זני התרבות, כל תקופה ורמת הטכנולוגיה שלה – כולל בימינו הנדסה גנטית. השעורה והדוחן, התירס והאורז הלכו בעקבותיה, ורמת חומרי המזון שבהם הלכה ועלתה – למי שידו משגת... מאידך גדל מספר האנשים שהממון בידיהם והם מתנזרים מן הלחם למינהו – מטעמי דיאטה, כמובן.

החיטה והשעורה נקצרו, הפרות רועות בשלף, וגם בחלקות הבור מזהיבים דגני הבר. בן חיטה, שעורת התבור וגו'. את אם החיטה קשה למצוא במקומותינו אך זכרו של "אבי אם החיטה", אהרון אהרונסון, עמנו ישהה!

יהודית איילון, טבע ונוף מאי 1995

 

יהודית איילון, "טבע ונוף" מאי 1995

חיטה, תמי צור