המשותף חוף - הכרמל

שיבולת בשדה

"עומר עומר תבואה חדשה!" שרנו בערב פסח, בהינף חרמש ראשון בקמה. בינתיים הנה כבר אנחנו בשלושים ושלושה יום לספירת העומר, ועוד שבועיים לפנינו עד שימלאו שבעה שבועות בחג השבועות. קודמינו לקחו את העניין ברצינות, וכל תקופת הקציר חרדו ודאגו, ספרו ימים והתפללו לבל יקרה דבר ליבול. אין מסיבות, אין חתונות, כידוע, למעט ל"ג וראש חודש ראשיתו של קציר בשעורים, וסיומו בחיטים אלו ואלו ייקראו דגנים. ואכן גם במזון הבוטני הם שייכים למשפחת הדגניים. היהלום שבכתר העשבים! אמנם פרחיהם צנועים וירוקים וחבויים, לא תואר להם ולא הדר, כל כולם שבליות ושבולים. "מעטפות", "גלומות", "מלענים" ו"מוצים" העוטפים את הגרעינים, והם צרה צרורה למגדירים! הם ויתרו על שירותיהם הטובים של החרקים בהאבקה ומשליכים יהבם (גרגרי אבקתם) על הרוח, ובכל זאת מלאה כל הארץ דשא עשב, 7000 מינים. ייחוסם של הדגניים עתיק ביותר בשירות האדם.

החיטה והשעורה באזורנו, האורז במזרח אסיה, הדורה (סורגום) באפריקה והתירס ביבשת אמריקה. כל אלה היוו בסיס לתרבויות החקלאיות הקדומות, ומאז ועד ימינו אלה הם נותנים פת לחם ומרעה, מצע וכיסוי גג. אף שהתפשטו אל מעבר לראשית תפוצתם ו"גילויים" ע"י האדם, ארצות רבות דבקות בנאמנותן לסוגי הדגן אם לא על הלחם לבדו הרי גם קנה הסוכר, הממתיק את חיינו שייך לדגנים, וכן הדשא, שאנו מצווים בחסכון המים עליו. אנחנו פשוט מכסחים אותו לפני שנראה שגם פרחיו עשויים שבולים!! עתה שעתם היפה של הדגניים. השיבולים מבשילות ומזהיבות כל שטח שבין השיחים והעצים, שיבולי הבר ממהרות להתפרק ולהפיץ זרעיהן לכל עבר. היו אלה שבולים שאינן מתפרקות שצדו את עינו של האדם ה"קדם חקלאי" ואפשרו את איסופן "הגורנה". קרובי הבר, שלהם יצורים עתה את משטחי העשבים בגבעות שלנו. שעורת התבור, בן חיטה, שיבולת שועל, דורה ארם צובא ואחרים. אזורנו גם יכול להשתבח באהרון אהרונסון, מזיכרון- יעקוב, אשר גילה בראשית המאה את "אם החיטה". תחילה בחרמון ובגליל ולאחר מכן במקומות אחרים. ים השיבולים" הנע ברוח בשדה ובבור, מין מין למינהו מבשלי גרעיניו, מי לתועלת האדם ומי למשמרת בטבע להיטמן באדמה ולחכות לגשם הבא!

יהודית איילון, "טבע ונוף", מאי 1992

חיטה, תמי צור