הטבע בעונות השנה
"טבע ונוף" - יהודית איילון, מעגן מיכאל
לקט כתבות מעלון מועצת חוף הכרמל משנים 2005-1994
הלקט ערוך לפי עונות השנה.
עריכה, תמי צור
מקור התמונות: יאיר בהרב, יהושוע איילון ז"ל, נירית אסף, ריימונד קולמן, נעמי ירון, תמי צור
1. שער לסתיו
1.5. ללא היתר
ללא היתר ממשרד הפנים
לאחרונה מרבים להזכיר "פלישת זרים" לישראל, ואינני מתכוונת לעובדים זרים. צמחים ובעלי חיים מארצות שונות מגיעים לישראל, מי מרצון ומי מאונס ומתנחלים בה. תרומה נכבדת יש לגני חיות, "צפארים" למיניהם וסוחרי חיות מחמד. לא מכבר התפרסמה רשימה של יותר מ – 15 מיני ציפורים שהופיעו בישראל, ראו כי טוב ונשארו. גם יונקים וזוחלים.
מכירים את הנוטריה? ומיני צבים מקריני קשקש, וכמובן דג הגמבוזיה, ותיק ה"עולים החדשים". זה התאזרח כבר בימי העלייה הראשונה, כי הובא לחיסול זחלי היתושים, אך מתברר שהעדיף מזון אחר המצוי אף הוא בנחלים ובבריכות. תאמרו: מה רע בזה?! אך מינים זרים מפירים את האיזון האקולוגי. הם מתחרים על אזורי מחיה ומזון, דוחקים את המינים המקומיים ובהיותם חסרים אויבים טבעיים, מאיימים להפוך למטרד.
הפעם נפנה מבט אל השמיים, נתעלם מהחסידות, השחפים, האנפות, השקנאים ושאר אורחי החורף הקבועים ונעסוק בשתי ציפורים טרופיות שאחת מהן כבר ממש כאן, והשנייה כנראה בדרך.
ראשונה היא הדררה. תוכיקטן ירוק וארוך זנב, שתפוצתו הטבעית משתרעת מדרום אסיה וארצות ארם נהריים עד ערב. מאז ימי קדם שימשה ציפור כלוב, הובאה על ידי אלכסנדר מוקדון לאלכסנדריה שבמצריים והתאזרחה בכל עמק הנילוס. אוכלוסיות שברחו מהשבי, התאקלמו גם באירופה והחלו לדגור שם. נו, ואצלנו? מאז שנות ה-60 נראו דררות, שכנראה ברחו מכלובים ו"צפארים", ומספרם עולה בהתמדה.
הדררה היא ציפור חברתית וקולנית, אוכלת פירות וזרעים ומקננת (כנראה בהצלחה) בחורים בעץ שעליהם היא מתחרה בנקרים ודוגרי חורים אחרים. להקות ראשונות נראו במקווה ישראל, הרצלייה ולאחרונה גם בבנימינה. מיידע אישי: שדות חמניות של מעגן מיכאל משכו את הדררות, למגינת ליבם של החקלאים שלנו! אז אם תראו בשמיים להקות של תוכים קטנים, ירוקים, מתמרנים באוויר בצריחות חדות – הרי אלה דררות! והסוף – מי ישורנו...
ציפור נוספת היא המיינה. זהו מין זרזיר שמוצאו בהודו, שם הוא אהוד מאוד בשל אכילתו חרקים מזיקי חקלאות. עקב תכונתה זו הועברה לאוסטרליה וארצות אחרות ושם החלה "להתפרע". זו ציפור חברתית, קולנית ואיננה פוחדת מבני אדם. מתחרה אף היא על מקומות קינון בחורים בעצים – ומזונה מן הצומח ומן החי. המיינה, כמו הדררה, מעדיפה קירבה ליישובי אדם והפכה למטרד אמית. גם בישראל כבר נצפתה מזה 4-3 שנים, תחילה בפארק הירקון ולאחר מכן ברחובות וגם בשרון. ובכן, מתי באזורנו?
בינתיים נסתפק בבעלי אשרות הכניסה כחוק – בלהקות הזרזירים על חוטי החשמל וליד הרפתות, וגם בעורבים, הפותחים שקיות ניילון שעל אופניים, אבל זה לסיפור אחר!
יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית חוף הכרמל, "טבע ונוף", 121, נובמבר 2003