המשותף חוף - הכרמל

הדוכיפת

קירבת האדם הבריחה ציפורים רבות ממקומותינו. התמעטו החימריות ואדומי החזה בקיץ ונשארנו עם העורבים, הבולבולים והדרורים. מי שעץ פקאן ליד ביתו יזכה, בסופו של דבר, גם לביקורי העורבני והנקר ואלה, פגיעתם רעה. על אף יפי נוצות הקישוט – אדומות לנקר ותכולות לעורבני, אין הם אזרחים רצויים.

יוצאת דופן היא הדוכיפת. גם יפה, גם מועילה, גם לא פחדנית. היא מתהלכת בגינות ובדשאים וחופרת, בעזרת מקורה דמוי המכוש, אחר המזיק המעצבן ביותר של השטחים המושקים, הערצב. "כלב מים" בלשון עממית, שמחילותיו מבתרות כל ערוגה וחלקה טובה, בתנאי שהיא מושקית. היכון הם חיים בטבע? על גדות הנחלים, תעלות ובריכות הדגים, נופים שהתברך בהם חוף כרמלנו.

תפוצתה של הדוכיפת היא נרחבת – "מהודו ועד כוש" ואגדות רבות נקשרו לראשה, יחד עם הכתר, זה שהיא פורשת בשעת התרגשות או מכנסת עד שהוא נראה כהמשכו של המקור הארוך.

היות ועומדים אנו בימים של שיר השירים ששר שלמה המלך לשולמית שלו, מן הראוי שנזכיר שבין האגדות המיוחסות לשלומה, גם זו "מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה!" הרי שלמה, כידוע, ידע לדבר עם החיות! האגדה נכתבה על ידי חיים נחמן ביאליק על פי מקור ערבי. לא אומר להיכנס לנעליו הגדולות של משוררנו הלאומי וגם קצרים הזמן והסבלנות מלהשתרע, לכן אתם מוזמנים לקרוא ב"כל כתבי ח.נ. ביאליק" את כל האגדה, בלשונו הנפלאה. כאן אביא רק את עיקרי הדברים ויש בהם גם מוסר השכל...

למלך שלמה היתה עיר נסתרת, אליה היה נמלט מטרדות הארמון והממלכה, על גבו של נשר. פעם קפחה השמש על ראשו והוא כמעט התעלף. הזדמנה להקת דוכיפתים והצלה עליו וחיתה נפשו. שאל אותן המלך: במה אגמול לכן? ענו: בכתר של זהב, כזה שעל ראשך. מילא המלך אחר מבוקשן ולכל אחת ענד כתר של זהב. ראו זאת הציידים והחלו לצוד אותן עד שכמעט ונכחדו.

חזרו אל המלך שיצילן והוא אמר להן: "תראו למה גרמה תאוות הזהב!"

ענד להן ציצת נוצה לראשן. ומאז מהלכות הן בגינותינו ללא פחד ובימי אביב אלה תוכלו לשמוע את קריאות החיזור שלהן: " הודו הודו הודו" (ואכן, בערבית נקראת הדוכיפת: הודהודו)

לקישור לאגדה מִי עָנַד לַדּוּכִיפַת צִיצַת נוֹצָה

דוכיפת – הציפור הלאומית קישורים ומידע בנושא דוכיפת

יהודית איילון, ידיעון המועצה האזורית, "טבע ונוף", 82, מרץ 1999