חוק הרשות השניה וחוק בזק

במשך שנים רבות היו שידורי הטלוויזיה בישראל שידורים בשחור-לבן. גם כאשר הייתה טכנולוגיה של שידורים בצבע סירבו הרשויות בישראל לאפשר שידור בצבע. נוצרו מצבים אבסורדיים, כאשר הטלוויזיה הישראלית 'מחקה' את הצבעים מהתכניות הצבעוניות שנרכשו בחו"ל . הסיבה להחלטה זו הייתה רצון למנוע רכישות של טלוויזיות צבעוניות. באותה תקופה ניתן היה למצוא בארץ מכשיר שנקרא 'אנטי-מחיקון' אשר ביטל את הביטול – כלומר אפשר קליטת שידורי צבע כאשר היו כאלה. בסביבות שנת 1980 החלה הטלוויזיה הישראלית  לשדר בצבע.

כבר לאחר עשור לקיומה של הטלוויזיה הישראלית החלו לדבר גורמים שונים בארץ על כך שיש לאפשר תחרות וגיוון בשידורי הטלוויזיה. למרות שוועדה שדנה בנושא פעלה כבר בשנים 1978-1979, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו אושר בכנסת רק בשנת 1990. שידורי ניסיון של ערוץ 2 החלו ב- 1986. היו אלה שידורים צנועים ומצומצמים, שנמשכו שלוש שעות מדי ערב וכללו שידורי מוזיקה, וידאו קליפ ואנימציה. שידורים אלה הלכו והתפתחו, והפכו  למוקד של רעיונות לשידורים חדשניים, שזכו לפופולאריות רבה. שידורים אלה נצפו על ידי מספר רב והולך של צופים ובשנת 1993 החליפו שידורים מסחריים מלאים הממומנים על ידי פרסומות את מסגרת השידורים הניסיונית. על פי המודל שנקבע, השידורים נעשים תחת פיקוחה של הרשות השנייה. ה"טלוויזיה הלימודית" (שהחליפה את שמה אז ל"טלוויזיה החינוכית") קיבלה זמן שידור, וכמו כן – הוקמה חברת החדשות – חברה משותפת לשלושת הזכייניות ולרשות השנייה, והיא המופקדת של שידורי החדשות בערוץ השני.

הזיכיון לשידורי טלוויזיה בערוץ השני ניתן לשלושה זוכים במכרז ("קשת", "רשת" ו"טלעד") בחלוקה שווה של ימי השידור, לתקופה של ארבע שנים, עם אפשרות חידוש. במכרז האחרון,  נבחרו שני זכיינים בלבד, ("קשת" ו"רשת") שהזיכיון שלהם הוארך לתקופה נוספת.

אם נשווה בין תפישת התפקיד של הערוץ השני לבין תפישת התפקיד של הערוץ הראשון, נגלה ש"על הנייר" אין הבדלים עמוקים בהצהרות המכוננות;

תפקידי הרשות השניה, לפי חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו התש"ן (1990)
א. תפקידיה של הרשות יהיו קיום שידורים ופיקוח עליהם, וזאת בתחומי הלימוד, החינוך, הבידור והמידע בנושאי מדיניות, חברה, כלכלה, משק, תרבות, מדע אמנות וספורט.

ב. במילוי תפקידיה תפעל הרשות במגמה – 
1) לקידום היצירה העברית
2) לטיפוח אזרחות טובה ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם
3) למתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות
4) למתן הביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציוויליזציה לדורותיה
5)קיום שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, ולקידום ההבנה והשלום עם  המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה.
6) למתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של הישראליות ולהשקפות השונות הרווחות בציבור
7) לשידור מידע מהמימן, הוגן ומאוזן
8) לקיום שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור ולאוכלוסיות מוגדרות
9) לקיום שידורים בשפות זרות לעולים חדשים ולתיירים;
10) למנוע שידורים אסורים לפי חוק זה.

הטלוויזיה בכבלים:
השיטה העיקרית לשידורי טלוויזיה בעולם נעשית על ידי פריסת רשת משדרים, אשר נועדו לכסות שטח מסוים. היקף האזור תלוי בעוצמת המשדר. השידורים נקלטים באמצעות אנטנות קליטה המוצבות על גגות הבתים או על המקלטים. חסרונה של השיטה – תלות בקיומם של תדרים פנויים. כדי להתגבר על חיסרון זה ניתן, באמצעות השקעה גדולה מאוד, להניח מתחת לפני הקרקע טכנולוגיה קווית, שתאפשר להעביר בבת אחת עשרות ערוצי שידור מקבילים. שוב הציבור בארץ הקדים את הממשלה ובארץ נפוצו שידורים פיראטיים של רדיו וטלוויזיה. לאחר תרגילים פרלמנטאריים בנושאי חקיקה, הוענקו ראשוני הזיכיונות להנחת תשתית כבלים בשנת 1990. בארץ נמכרה באותה תקופה כמות אדירה של מכשירי טלוויזיה ווידאו. בבת אחת עבר הציבור הישראלי ממציאות של ערוץ אחד או שניים, למציאות של שפע טלוויזיוני הגבוה מהמקובל בארצות אחרות.

בארץ ניתן לקלוט את קבוצות השידורים הבאות: 
*ערוצי טלוויזיה ישראלים
*ערוצי טלוויזיה מהארצות השכנות
*ערוצים המשודרים מארצות רחוקות ונקלטים בארץ באמצעות לוויין
*שידורים הנערכים מטעמו של בעל הזיכיון ובאחריותו, ונקראים שידורים עצמיים. שידורים אלה מחולקים לקבוצות – סרטי קולנוע, תכניות בידור למשפחה, תוכניות ילדים, תכניות ספורט, תכניות תרבות ודעת.
* שידורים קהילתיים.

הביקוש בציבור לגיוון אפשרויות הצפייה הוא שהביא את הממשלה להחליט לאחר עיכובים, על הקמת הטלוויזיה בכבלים. הטלוויזיה בכבלים נשענת על טכנולוגיה של העברת אינפורמציה באמצעות כבלים המוטמנים באדמה ומחברים בין נקודה לנקודה. זוהי תשתית יקרה; בישראל היא הייתה כרוכה התקנת הכבלים בהשקעה של למעלה מחצי מיליארד דולר. אולם לאחר הנחת הכבלים, ניתן להעביר באמצעותם בבת אחת מספר ערוצי שידור במקביל (ניתן להעביר שידורים של בין 40 עד 50 ערוצי טלוויזיה). הבעיה במספר כה רב של ערוצים הפועלים במקביל, היא מציאת חומר מתאים לשידור. בסוף שנת 1986 הוקמה הטלוויזיה בכבלים,  עפ"י תיקון מס' 4 לחוק הבזק:

תיקון 4 לחוק הבזק:
סיכום: אורלי מלמד
תשתיות הטלקומוניקציה הן החמצן של חברות עתירות טכנולוגיה במאה ה-21. חוק הבזק והתיקונים לחוק זה עוסקים בתשתיות הטלקומוניקציה.  חוק הבזק (תיקון מס' 4, התשמ"ו, 1986) (http://www.amalnet.k12.il/sites/commun/law/comi0103.htm) מגדיר את תפקידי המועצה לשידורי כבלים ולוויין ואת סמכויותיה.  תפקידי המועצה לקבוע מדיניות שידורים, לקיים שידורים קהילתיים, לעודד שידורי תוכניות מקור באמצעות הפצתן במספר מרבי של אזורים, לפקח על ביצוע השידורים ועל מתן השירותים על-ידי בעלי הזיכיונות, לנסח, לפרסם ולבצע מכרזים. החוק אוסר על קיומן של פרסומות בשידורי הכבלים והלוויין, ועל שידור תכנים הכוללים הסתה, תעמולה, פגיעה בביטחון המדינה או יצירות שפסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות.

תיקון נוסף לחוק הבזק שאושר ב-2001, מסדיר את הפרטת חברת בזק ואת תנאי התחרות  בין חברת בזק, שהייתה חברה ממשלתית, לבין חברות פרטיות בתחום תשתיות הקומוניקציה.

התיקון לחוק הבזק (2001) מאפשר לכבלים לספק שירותי אינטרנט מהיר. כמו כן הוא מסדיר את הבעלויות הצולבות בין ערוצי התקשורת ומגביל את אחוזי המניות שיכולים בעלי העיתונים להחזיק בחברות הכבלים ובערוצי הטלוויזיה המסחריים  שידורי הפורנוגרפיה הוגבלו לערוצים ייעודיים ולשידורים תמורת תשלום בשיטת "שלם וצפה". על פי החוק הוגבלה השתתפותם של גורמי חוץ בהנהלת תחנות הטלוויזיה, כדי למנוע השפעות זרות.

מול היתרונות בעד חוק הבזק, כמו:  ביטול המונופול של בזק והגברת התחרות, פתיחת  השמיים לשידורי הכבלים והלוויין מחו"ל, הגדלת מגוון את התכנים שמקבל הצרכן הישראלי,  והתרת  כניסת האינטרנט המהיר על תשתיות הכבלים, יש גם ביקורת על חוק זה.  

יש הטוענים שחוק הבזק לא פתר בצורה טובה את סוגיות הבעלויות הצולבות. הוא הנציח את אחיזתם של בעלי העיתונים בנתח די משמעותי של חברות הכבלים. כתוצאה מכך, הפלורליזם בשוק התוכן הוא פלורליזם מדומה ולא פלורליזם אמיתי. הכבלים והלוויין משתפים פעולה ברכישת תכנים מחו"ל על חשבון ההשקעה בתוכניות מקור. שתי החברות, HOT ו- YES מעדיפות רכישת תכנים מחו"ל על פני ייצור של תוכניות מקומיות. יש הטוענים שהנכס הציבורי – תשתיות הטלקומוניקציה – הופרט ונמכר במחיר זול מדי לידיים פרטיות.

הזיכיונות לחברות הכבלים חולקו ב – 1990. בסוף שנת 1997 כ- 90% מבתי האב בישראל היו מחוברים לתשתית הכבלים. מתוכם 68% היו מנויים בפועל של הכבלים.

שש חברות זכו בזיכיונות להפעלת שידורי טלוויזיה בכבלים (וזאת למרות הכוונה המקורית של המחוקק לחלק את הארץ לאזורים רבים כדי להקל על ההשקעה בתשתית לכל משקיע, לאפשר שידורים על בסיס קהילתי, ולהגביר את הפלורליזם). תהליך הדרגתי של התמזגות צמצם את החברות לשלוש בשנת 1998 ואילו כיום החברות מוזגו לחברה אחת משותפת, HOT.

(מתוך: טוקטלי, א'. 2000, מדיניות התקשורת בישראל, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 94-90)

שידורי הלוויין
בעוד שטלוויזיה רגילה תלויה בהעברת התדרים וקליטתם באמצעות אנטנות, הטלוויזיה בכבלים תלויה בהולכת הכבלים מתחת לפני האדמה ובחיבורם מנקודה לנקודה, הלוויין מכסה שטח גיאוגרפי רחב ואף מכשול טופוגרפי אינו עומד בדרכו. האיכות הטכנית של השידור באמצעות לוויין טובה יותר משיטות השידור האחרות, בשל מיעוט התחנות הממסר הדרושות להעברת השידור בהשוואה לאחרות.

הדרך לקלוט את שידורי הלוויין היא באמצעות אנטנת צלחת. במהלך השנים באמצעות שיפורים טכנולוגיים צומצמו האנטנות בהיקפן ובמחירן. בשנת 1999 העניק משרד התקשורת את הרישיון להפעלת שידורי לוויין לתאגיד התקשורת yes.

הגורם הישראלי הראשון שהעביר שידורים לציבור באמצעות לוויין היה "ערוץ 2" הניסיוני. את "ערוץ 2" ניתן היה לקלוט באמצעות אחד משלושה משדרים של ערוץ 2 הממוקמים בירושלים, בעכו, ובבאר שבע, אך אנטנת הלוויין של עמק האלה, המקשרת בין שלושת המשדרים, מאפשרת גם לכל מי שיש לו אנטנת שידור לוויין לקלוט באמצעותה את שידורי ערוץ 2. תחילה עשו זאת הקיבוצים, אחר כך עשו זאת גם בעלי הזיכיונות לשידורי הכבלים. הצפייה באמצעות לוויין מאפשרת למנוייהן לצפות במגוון רב של שידורים המשודרים מחוץ לישראל, בזמן אמיתי וללא עריכה נוספת של שירותי תרגום. שידורים כאלה נקלטים מכל העולם – ארצות הברית, אירופה, צפון אפריקה, חצי האי ערב ועוד. לשידורים אלה משמעות חברתית ותרבותית מרחיקת לכת.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, רבבות ישראלים צפו בשידורים ישירים שהגיעו מארצות הברית על הפצצות של טילי סקאד מעיראק על ערי ישראל, ובשידוריו של הכתב פיטר ארנט מה- CNN בעיראק.

(מתוך: טוקטלי, א'. 2000, מדיניות התקשורת בישראל, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 99-96.)

אם נשווה בין הערוץ הראשון והטלוויזיה החינוכית (הציבוריים) לבין יתר הערוצים המסחריים, נגלה שעיקר ההבדלים מצויים באמצעי המימון ופחות בתפישת התפקיד. ברמת ההצהרה, כל סוגי הערוצים מחויבים מתוקף החוק, לטובת הציבור, המדינה, היצירה המקומית והערכים ההומאניים. הערוצים המסחריים תלויים יותר בהכנסות מפרסום או בדמי מנוי, ולכן הם מושפעים יותר משיקולים של רייטינג בהשוואה לערוץ הראשון ולטלוויזיה החינוכית.