שידור ציבורי ושידור מסחרי

ראשיתו של השידור הציבורי בישראל.

1. בשנת 1936 שלטונות המנדט הבריטי חנכו את שירות השידור הפלסטיני -  PBC
2. התוכניות שודרו באנגלית, ערבית ועברית.
3. בחדשים האחרונים לשלטון המנדט הבריטי הפעילה ההגנה תחנת שידור "כל ישראל" ופעלה מחוץ לחוק. בכך היא נטרלה למעשה את המונופול על השידורים ששלטונות המנדט הבריטי שמרו לעצמם.
4. בהכרזת המדינה בשנת 1948 הופעלה תחנת "כל ישראל" כמחלקה לכל דבר במשרד ראש הממשלה.   לממשלה הייתה זכות וטו על עריכת החדשות והשתמשה בה לעיתים קרובות.
5. הקמת רשות השידור בשנת 1965 - רשות השידור הישראלית היא גוף עצמאי אשר הוקם עפ"י חוק מיוחד - חוק רשות השידור. רשות השידור נתונה תחת מרותם של גוף ציבורי מפקח ושל מערכת ביצועית. המבנה הארגוני של רשות השידור הישראלית נקבע עפ"י דגם ה-BBC, אולם התוספת הישראלית היא המליאה וגוף ביניים רחב שהוא בר סמכויות החלטה רחבות.
6. הקמת המרכז לטלוויזיה לימודית 1966. ההקמה חשפה את שיעור ההתנגדות להקמת רשת טלוויזיה ישראלית כלל ארצית. בן גוריון ומפלגתו מייצגים גישה ספקנית כלפי מדיום הטלוויזיה, ההתנגדות היא מחשש כי ישחיתו את הדור הצעיר, בנוסף המדיום החדש עשוי לספק למפלגות האופוזיציה במה רבת עוצמה לנאומים אנטי ממסדיים. התנגדות נוספת היא מהחשש שהטלוויזיה תשמש בידי הממשלה מכשיר לשליטה על דעת הקהל. הציבור הדתי האמין שהאלימות המוקרנת תשחית את הנוער והפעלת הטלוויזיה בארץ תגדיל את מחללי השבת. לעומתם, המצדדים בהנהגת הטלוויזיה בישראל קיוו כי הטלוויזיה תשמש כמכשיר לעידוד התקשורת עם הערבים בארץ ובארצות השונות. כמן כן, תהיה לה השפעה חיובית על מיזוג הגלויות וקליטת עולים חדשים.
7. מלחמת ששת הימים 1967 הפכה את הקמת הטלוויזיה בישראל לצורך מיידי. עד אז במדינה לא היו יותר מ 30,000 - מקלטים שכולם ברשות אזרחים ערביים שיכלו לכוון את מקלטיהם אל תחנות טלוויזיה של המדינות הערביות השכנות ונחשפו לתוכניות בעלות השפעה אנטי-ישראלית. עם ניצחון ישראל במלחמה הטלוויזיה נראתה כאמצעי המבטיח את הסיכוי לשפר את תדמיתה של ישראל בקרב הערבים וליצור אווירה של הבנה שתתרום לקידום מאמצי השלום. לפרויקט הקמת הטלוויזיה מונה צוות הקמה ברשותו של פרופסור אליהוא כץ ונבחר בנין בשכונת רוממה בירושלים (הבניין נועד לתצוגה וסחר ביהלומים, ההחלטה על הבניין מסמלת בצורה מוחשית את גישת האלתור שאפיינה את צוות ההקמה). המטרה הייתה להקים תוך 6 חודשים בלבד את היסודות לטלוויזיה בארץ. צוות ההקמה עמד בפני משימה בלתי אפשרית. לא היה בישראל מאגר מתאים של כוח אדם מקצועי, לא יהודי ולא ערבי, לשם הפעלת תחנת טלוויזיה ולהפקת תוכניות וחדשות. המבצע כולו כונה "טלוויזיה לשעת חירום". כנוי זה תורגם לאנגלית כטלוויזיה זמנית. מומחים מתחנות טלוויזיה בינלאומיות גויסו כדי להפעיל את התחנה הישראלית וכדי להדריך עתודה מקומית של עובדי טלוויזיה. השידורים נפתחו בשידור חי של מצעד יום העצמאות הראשון לאחר מלחמת ששת הימים (2.5.1968). הישראלים התאהבו בטלוויזיה ממבט ראשון. למחרת היום הייתה הסתערות המונית על חנויות לממכר מקלטי טלוויזיה, הטלוויזיה הפכה לפיתוי בלתי נשלט והעולם הגדול החל חודר לתוך חדר המגורים שלנו. הפעילות החפוזה גרמה למס' בעיות: הראשונה, ההחלטה לשדר בשחור לבן חייבה את הטלוויזיה הישראלית, הסובלת מגירעון מתמיד, להחליף ציוד שידור רב של שחור לבן לציוד שידור בצבע ואת הציבור להחליף את מקלטי הטלוויזיה לאחר שהוחלט על הנהגת שידורי צבע בישראל - 1982. השנייה, בגלל הרמה המקצועית הנמוכה של הטלוויזיה הישראלית, ההתלהבות הראשונית דעכה ואת מקומה תפסה ביקורת קשה.
8. בדצמבר 1968 תוקן חוק רשות השידור ונוספו בו שינויים הנוגעים גם לטלוויזיה וגם לרדיו. בפברואר 1969 הפכה הטלוויזיה הישראלית באופן חוקי לחלק בלתי נפרד מרשות השידור כאשר בין מטרותיה המרכזיות של רשות השידור היו הבטחת ביטוי הולם להשקפות ודעות שונות בציבור וכן הפצת אינפורמציה מהימנה בשידורים. הטלוויזיה הישראלית החלה לשדר במתכונת יום יומית ב- 2 בנובמבר 1969 והיא נותרה מונופול עד לכניסתו של הערוץ השני המסחרי.
9. הקמתו של הערוץ שני בישראל הייתה פרי החלטה פוליטית. בין 1990 - 1993  אישרה הכנסת את חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו וכעבור שנה נוספת ולאחר הגשת עתירה לבג"ץ אישרה הממשלה את מינוי מועצת המנהלים של הערוץ החדש. אולם בפועל פעל כבר הערוץ השני, במשך ארבע שנים במסווה של שידורי ניסיון.

הקמת הערוץ השני
במחצית שנות ה - 70, התגברה הדרישה להקמת ערוץ שני בהשפעת שני גורמים: לחץ ציבורי להרחיב ולגוון את שידורי הטלוויזיה וביקורת מצד הפוליטיקאים על דרך תפקודה של מחלקת החדשות, בטלוויזיה הכללית ועל המונופול רב העצמה שלו. דרישה זו דחפו בעיקר מפלגות הליכוד, מערך וד"ש, ערב בחירות 77. למרות נצחונו בבחירות לא הצליח הליכוד לממש את דרישתו בגלל חיכוכים פנים ובינ-מפלגתיים. ב - 1979 כונסה ועדה לבחון את שאלת הקמת הערוץ השני.

מסקנותיה: הערוץ השני צריך לפעול שלא במסגרת רשות השידור, אלא בפיקוח רשות ציבורית נפרדת. מימון ההקמה וההפעלה יהיה מהכנסות מפרסומות. הממסד הפוליטי, לכאורה, אימץ את ההחלטה ויצר דגם של שתי רשויות שידור ציבוריות ומתחרות בדומה לבריטניה. אך ההמלצה נותרה על נייר בגלל ויכוחים פוליטיים. רק לאחר בחירות 84, שהביאו לכינונה של ממשלת אחדות לאומות, נוצרה הסכמה בין שתי המפלגות הגדולות להקים את הערות השני ולפי התחייבות המערך משרד התקשורת אמור היה להיות אמון על ביצוע החוק. התנגדות של שר החינוך והתרבות לכך, הביאה להקפאת הצעת החוק. בתגובה, שר התקשורת עורר הגשת הצעת חוק פרטית להקמת הערוץ השני, זו אושרה בכנסת והביאה לכך, שנוסחה הצעת חוק ממשלתית בנושא הערוץ השני. הוסכם, במסגרת פשרה, שהוא יפעל תחת משרד התקשורת, אך לטלוויזיה הלימודית יועד מעמד מיוחד במסגרת הזיכיונות להפעלת הערוץ.

בראשית 1990, אישרה הכנסת את החוק, שהעניק לשר התקשורת סמכויות מפליגות, אך משבר פוליטי שהביא לפירוק ממשלת האחדות הביא לכך, שכל הסמכויות שהוקנו בחוק לשר התקשורת הועברו לידי ראש הממשלה. יש לציין כי ראשות השידור ניסתה לטרפד את הצעת החוק באיבה.

• שידורי ניסיון: הערוץ השני פעל, עוד טרם אושר החוק, במסווה של שידורי ניסיון, שהחלו באוקטובר 1986. ההנמקה לכאורה: יש למהר ולתפוס את התדרים המיועדים לערוץ השני, לפני שמדינות אחרות ישתמשו בהם. בפועל, נועדו שידורי הניסיון ליצור עובדה קיימת, ואולי גם לזרז את החקיקה. בתחילה, הם נמשכו שעתיים - שלוש בשעות הערב וכללו בעיקר וידאו קליפים. עם פתיחת משפט דמיאניוק ב - 1987, לאור העניין הציבורי הוחלט להעביר בשידור חי את מהלכו.
• ביום העצמאות שלאחר מכן, בוצע בפעם הראשונה, שידור חי שנמשך יום שלם.
• התנגדות רשות השידור: נגרמה בשל הרחבת השידורים. רשות השידור פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, בתלונה שהשידורים אינם חוקיים ולכן יש להפסיקם. הוא קבע כי יש להמשיך בשידורים, אולם במסגרת חוק רשות השידור ותוך תאום משותף בין משרד התקשורת ורשות השידור. בעקבות זאת, החל הערוץ השני לשדר תוכניות ישנות של הטלוויזיה הישראלית. השידור התרחב בעקבות שביתתם הממושכת של עובדי רשות השידור, שבסופה החליט מנכ"ל הרשות להפסיק את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני ולא להעביר לו תוכניות נוספות, בתקווה שהדבר יגרום להעברתו, בסופו של דבר, לידי רשות השידור. אולם המהלך לא הצליח. בהדרגה מצא עצמו הערוץ הראשון בתחרות. גורמים בעלי אינטרסים תרמו לערוץ החדש תוכניות בחינם או במחירים מוזלים, שגרירויות זרות ורשויות הסברה נידבו סרטי קולנוע, אמרגנים מקומיים וגופים ציבוריים הציפו את מנהלת ההקמה בקלטות והצעות למימון תוכניות.
• חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו: לפיו הרשות תפעל במסגרת ציבורית עצמאית, שתהיה גוף מבוקר ע"י מבקר המדינה, הזיכיון לשידור יינתן לשלושה זוכים, שכל אחד מהם יזכה ליחידות שידור שוות. תוקף הזיכיון לארבע שנים, למעט בתקופה הראשונה שאורכה נרבע ל6 - שנים ובה תזכה הטלוויזיה החינוכית, בלי מכרז, ליחידת שידור בהיקף שביעית מכלל יחידות השידור. המימון יעשה באמצעות תשדירי פרסומות, בעל הזיכיון ימכור זמני שידור למפרסמים, על פי הגבלות שלפיהן בכל שעת שידור לא יותר מ - 6 דקות פרסומת. עוד נקבע, כי במכרז תותר השתתפות של גופים שלפחות 51% מהשליטה עליהם הם בידי אזרח ישראלי ותושב המדינה. הגבלות דומות כלולות בתיקון לחוק הבזק המסדיר את פעילותן של טלוויזיות בכבלים. במהלך הדיונים שקדמו לאישור החוק, טענו נציגי העיתונות היומית והתאחדות בתי הקולנוע כי הפרסום הטלוויזיה עלול לפגוע בהכנסותיהם ולפיכך, להחליש את בסיסם הכלכלי, להביא לסגירת עיתונים, דבר שמשמעו פגיעה בדמוקרטיה. כדי למנוע זאת, נקבע שישולם מענק לעיתונות היומית ולבתי הקולנוע שהכנסותיהם נפגעו.
• הערוץ השני, שם לו למטרה מתן ביטוי להוויה הישראלית בהגדרת מכסת אחוזים מסוימת להפקות מקור. סדרות המקור שאפיינו את ראשית דרכו של הערוץ השני, התבססו על פורמטים מוכרים בחו"ל, אך עם הזמן החלו מופקות סדרות דרמטיות, אופרות סבון וקומדיות מצבים המשקפות יותר את ההוויה המקומית.

          שידור מסחרי מול שידור ציבורי

       (הרשות השנייה מול רשות השידור)

בתוך זמן קצר התברר שרשות השידור המסחרית משופעת במשאבים כספיים ואנושיים בהשוואה לרשות הציבורית. הצופים העדיפו את הרשת המסחרית העשירה והמגוונת וכך אמצעי השידור הציבוריים החלו לאבד ממעמדם ומעוצמתם. בישראל, לאחר עשרות שנים של מונופול לשידור הציבורי, יש בדבר ברכה, אבל גם היבטים שליליים: אינטרסים עסקיים הם המנחים בקביעת לוח המשדרים ובגיבוש מדיניות הפרסום וכך עלולה להינתן עדיפות ברורה לתוכניות לא יקרות, מייבוא או  מהפקה עצמית, על חשבון רמתן התרבותית. ישנה העדפה לתוכניות פופולאריות המבטיחות אחוזים גבוהים של צפייה והאזנה (וכך קונצרט משודר בשלוש לפנות בוקר). התחרות עלולה גם לאלץ את השידור הציבורי להעמיק את תלותו הכלכלית במוסד הפוליטי. במצב כזה יתכן שהממסד הפוליטי יצליח להפעיל פיקוח יעיל על אמצעי השידור הציבוריים, אך פעולה זו תהיה חסרת משמעות כיוון שתופעל כלפי אמצעי תקשורת שאיבדו מכושר התיווך שלהם.