כיצד הספורט משפץ עצמו עבור השידור בטלוויזיה?

הטלוויזיה והספורט התחרותי כמו נולדו זה למען זה, והקשר ביניהם מתחזק מדי יום. כמעט כל הענפים שינו את פניהם ואת חוקי המשחק כדי להתאימם לדרישות המדיה. ענפים שלא הצליחו להסתגל לדרישות עומדים בפני סכנת היעלמות.

התפתחות יחסי הגומלין בין הטלוויזיה לספורט התחרותי, בשני העשורים האחרונים, קשורה באופן ישיר לשני תהליכים מקבילים: האחד, הפיכתו של הספורט מעיסוק עממי-חובבני ומקומי למקצועני-מסחרי וגלובלי; והאחר, הכרתה של הטלוויזיה שספורט אינו רק אירוע חדשותי אלא אמצעי בידורי ממדרגה ראשונה ובעל כוח משיכה שאין שני לו.

את הקשרים בין הספורט לטלוויזיה ניתן לאפיין ביתרונות ובחסרונות שכל צד משפיע על רעהו. להלן כמה יתרונות:

הספורט מספק לטלוויזיה שעות שידור מעניינות וכתוצאה מכך מוקמות, חדשות לבקרים בעולם, רשתות שידור המתמחות בשידורי ספורט. כמו כן נרשמת כל העת עלייה בנפח תוכניות ספורט ברשתות מרכזיות בעולם. שהרי שידורי הספורט קשים פחות להפקה מתוכניות בידור פופולריות אחרות. אין צורך בכתיבת תסריטים, בביום, בתפאורות, בליהוק שחקנים, האכלתם, הלנתם, הלבשתם. צריך רק לשפץ קלות את הקיים, לבוא עם המצלמות, להציבן במקומות המתאימים ולצלם.

הספורט מספק לטלוויזיה כל מה שהיא אוהבת: מתח, הפתעות, דינמיות, ריגושים, אסתטיקה. למעשה, הספורט מספק את המכנה המשותף הרחב ביותר של הכפר הגלובלי. הרווחים הכספיים אינם מאחרים לבוא.

בעקיפין, דוחף הספורט את הטלוויזיה להשתפר ולהתמקצע בטכניקות צילום והפקה, בשידור ובפרשנות. טכניקות צילום חדישות מתחומים אחרים (לוויינים) מועברות מיד למגרש הספורט, וניכרת עלייה מתמדת במספר המצלמות המתוחכמות והיקרות: מצלמות גירוסקופיות, דיגיטליות, תת מימיות, פריסקופיות, ממוזערות.

בנוסף לרווחים הכספיים הישירים של הרשת מפרסומות בעת שידור, בונה לעצמה רשת שידור ספורטיבית תדמית נאותה וקהל צופים נאמן. רשת cbn האמריקאית, למשל, אינה תמיד בטוחה ביכולתה להחזיר את סכומי העתק שהיא משלמת לרכישת זכויות השידור האולימפיות, בעיקר אם המשחקים מתקיימים ביבשות מרוחקות, אבל היא מייחסת חשיבות עליונה לבניית תדמיתה כרשת השידור האולימפית של ארה"ב ולגיבוש קהל צופים מגוון ונאמן, שימשיך לצפות בתוכניותיה גם לאחר סיום המשחקים.

אך יש גם חסרונות לקשר בין ספורט וטלוויזיה. עומס רב מדי של שידורים מוריד בהכרח את הרמה, ועלול לגרום לשובע ולבריחת צופים. העלייה המסחררת וחסרת ההיגיון במחירי זכות השידור הספורטיבי עלולה להוביל לפשיטות רגל מחמת אי היכולת להחזיר את ההשקעות. הקונצרן הגרמני קירש-מדיה, למשל, שהקפיץ את מחירי שידורי מונדיאל 2000 פי שמונה, קרס עוד לפני תחילת השידורים.

להמחשת נקודה זו ראוי לציין, כי מאז 1970 קפצו מחירי זכויות השידור של הפוטבול האמריקאי מ- 185 מיליון דולר בשנים 1973-1973 לכדי 17.6 מיליארד דולר בשנים 2005-1998. זכויות שידור ליגת nba עלו מ- 88 מיליון בעונות 1987-1983 לכדי 2.62 מיליארד בעונות 2002-1998. זכויות שידור של מונדיאל 2002 נרכשו, כאמור, על ידי חברת קירש-מדיה בסכום של 789 מיליון דולר, לעומת 97 מיליון ארבע שנים קודם לכן בצרפת.

בנוסף לזה, הרדיפה אחרי רייטינג גבוה מובילה להדגשת יתר של סממנים מושכי קהל כמו תוקפנות ואלימות בשידורים, על חשבון אלמנטים חינוכיים, מקצועיים וספורטיביים. הרצון להרוויח כמה שיותר כסף משידורי הספורט גורם להפסקות רבות וארוכות מדי לשידורי פרסומות ופוגע בשטף וביפי השידורים. בניתוח זמן השידור האקטואלי של פתיחת המשחקים האולימפיים בברצלונה 1992 מתברר שרשת nbc, הזכיינית האמריקאית, שיבצה לא פחות מ- 62 דקות פרסומת לתוך 190 דקות השידור של הטקס.

אנו עדים להתפתחות נוספת: שידור אירועי ספורט רק כשנגמרות הפרסומות, לעומת מצב שבו שידרו פרסומות רק בהפסקות פעילות על המגרש. בפוטבול האמריקאי קיים עוזר לשופט, שמסמן לו מתי נגמרו הפרסומות על מנת לחדש את המשחק..130.000.000 צופים מקבלים זאת כמובן מאליו.

הטלוויזיה משפיעה על דמות הספורט עצמו, איכותו והתנהלותו. גם כאן יש לכך היבטים חיוביים, לצד הבעיות. באמצעות שידורי הטלוויזיה זוכה היום הספורט לחשיפה ציבורית חסרת תקדים בגודלה, המתבטאת הן בזמן שידור והן במספר הצופים. מספר צופי הספורט בטלוויזיה גדול עשרות מונים ממספר הצופים במגרשי הספורט. במונדיאל 1998 בצרפת היו במגרשים בסך הכל 2.5 מיליון צופים, ובטלוויזיה נספרו לא פחות מ- 37 מיליארד צופים מצטברים. כלומר, יחס של 150,000: 1. חשיפה מעין זו מזרימה לספורט סכומי עתק המשמשים אותו לקידום מקצועי, שיפור המחקר הספורטיבי, קידום המתקנים. סביר להניח כי יש גם קשר הדוק בין מידת החשיפה הטלוויזיונית של צעירים לספורט וכוח המשיכה לעסוק בו, מתוך הזדהות ושאיפה להידמות לכוכבים.

הטלוויזיה גם תורמת לשינויים חיוביים בהתנהגות ספורטאים, מאמנים ובעלי תפקידים אחרים בספורט. הידיעה שהם מצולמים וחשופים לעין מחייבת את הספורטאים לנהוג היטב כדי ליצור לעצמם תדמית חיובית. בגלל החשיפה בטלוויזיה החלו ספורטאי צמרת לשפר את כושר הביטוי שלהם, בקורסי הדרכה מיוחדים, ולקבל יעוץ מקצועי על מראם החיצוני, כדי "להופיע טוב", למשוך תשומת לב חברות מסחריות, ולזכות בחוזי פרסום שמנים. בשנת 1998 היו רווחיו של הכדורסלן מייקל ג'ורדון 78 מיליוני דולר, מהם 40 מיליון מפרסומות ומקידום מוצרים מסחריים. בשנת 2001 הרוויח טייגר וודס (גולף) 90 מיליון דולר, מהם 60 מיליון מפרסומות וקידום מכירות.

הטלוויזיה גם הפכה את הספורט לדינמי, צבעוני ואטרקטיבי יותר, תוך שהיא דואגת לסלק ממנו אלמנטים משעממים וארוכים מדי, ומשנה חוקים מסובכים לציבור שאינו מתמחה בספורט. הטלוויזיה הפכה את הספורט לתעשייה מודרנית תוססת ולעסק משתלם המפרנס מגוון גדול של בעלי תפקידים. ביניהם שחקנים, מנג'רים, מנהלים, רופאים, פסיכולוגים, ביומכניסטים, עורכי דין, סוכנים, מנהלי תחרויות, שדרנים ופרשנים.

כאמור, לטלוויזיה יש גם השפעה שלילית על הספורט. כך למשל, ענפי ספורט נטולי רייטינג טלוויזיוני נמצאים בשלב זה או אחר של הכחדה. הם אינם משודרים, נוער מוכשר אינו נמשך לעסוק בהם וקופתם מתרוקנת. הדרישות המוכתבות לספורט על ידי הטלוויזיה גם גורמות לעומס פיזי ונפשי גדול מדי על הספורטאים, דבר העלול לגרום לפציעות תכופות ולקיצור הקריירה.

בגלל חוזי הפרסום עם חברות מסחריות נאמנותו של הספורטאי, שהיתה נתונה בעבר לאגודתו ולמדינתו, עוברת לחברה המפרסמת ומפרנסת אותו. לא עוד הגאווה המקומית או הלאומית שבייצוג ספורטיבי, אלא נאמנות, מתוך תלות, למערכת הכלכלית המאמצת את הספורטאי כמקדם מכירותיה.

במוקדם או במאוחר, כסף גדול מוביל להשחתה ולהתנהגות ספורטיבית בלתי הולמת (ניצחון בכל מחיר, שימוש בסמים אסורים - לדוגמת שערורית הסמים של לאנס ארמסטרונג בטור דה פראנס).

בשנים האחרונות אין עוד ענף ספורט שלא שיפץ עצמו לטובת השידור הטלוויזיוני. יש ענפים שהשתנו יותר ויש שהשתנו פחות, לרוב ביחס הפוך למידת הפופולריות העולמית או המקומית שלהם. ענף כמו כדורגל עבר שינויים מזעריים בהשוואה לענף הכדורעף, וענפים כמו גולף וטניס השתנו הרבה פחות בהשוואה לשחייה וג'ודו.

השינויים היו בשני מישורים: ארגון התחרות וחוקי המשחק. כך או כך המוטיבציה שהניעה את הספורט לשינוי נבעה תמיד מהרצון להופיע בתדירות גבוהה יותר בטלוויזיה, כדי למשוך ספונסרים ולמלא את הקופה בחוזים כספיים ארוכי טווח. להלן כמה דוגמאות:

שחייה. ככלל, הטלוויזיה לא אוהבת את הענף הזה. הקצב איטי מדי, לא רואים את פני השחיין וקשה להזדהות עם המאמץ שהוא משקיע והרגשות שהוא מביע. בהשפעתה הישירה של הטלוויזיה נעלמו אט אט ה"רגעים המתים" של התחרויות, כמו גמר התנחומים (מקום 16-9) שבו השתתפו שמונה השחיינים שלא העפילו לגמר האמיתי. למשחים של חצאי גמר מרתקים, בכל המרחקים עד 200 מטר, התווספו משחים מלהיבים למרחק 50 מטר. הוגבלה השחייה מתחת למים, ומותרת רק הזנקה אחת למשחה, כדי לא לבזבז זמן שידור יקר ולשעמם את הצופים בבית.

התעמלות. הטלוויזיה לחצה לבטל את תרגילי החובה המונוטוניים. בתחרויות היום מתבצעים רק תרגילי רשות שמוענק בהם בונוס על וירטואוזיות ומקוריות. נוספה צבעוניות בביגוד ובמכשור, נבנו תבניות חדשות של תחרות וגם השיפוט הסובייקטיבי והשערורייתי, שהיה בעבר חלק בלתי נפרד מהענף, נעשה אלקטרוני, מהיר וחשוף יותר.

אתלטיקה. ממש באחרונה הוכנס, בלחץ הטלוויזיה, שינוי מרענן בחוק הזינוק. בכל הריצות מותרת רק פסילה אחת לריצה. מי שפוסל בזינוק השני מורחק מן התחרות, בכדי לא למשוך זמן שידור יקר..

ג'ודו. המזרן הוקטן ממאה מטרים רבועים ל- 64 בלבד, גודל שמאלץ את המתחרים במגע תחרותי תכוף הרבה יותר, כי אי-אפשר לברוח מהיריב... הונהגו עונשים על פסיביות בקרב, הונהגו גם צבעוניות בלבוש ולוח תוצאות ברור הרבה יותר לנוחיות הקהל.

הרמת משקולות. משך הזמן להרמה קוצר באופן משמעותי: דקה אחת במקום שלוש דקות שהיו נהוגות בעבר. הונהגה תחרויות הרמת משקולות לנשים, כדי להגדיל את קהל המתעניינים במקצוע, משני המינים.

כדורסל. הונהג חוק 24 השניות בהתקפה, כדי לתמוך במשחק ההתקפי ולהגדיל את מספר הנקודות. הונהגו גם פסקי-זמן של הטלוויזיה, לפרסומות.

ההצלחה הכלכלית של הכדורעף נובעת מהשינויים המהפכניים בתפיסה, בארגון ובחוקת המשחק. התפתחות זו ודאי תעודד ענפי ספורט אחרים ללכת בדרך דומה, בעולם שבו מושל "שילוש קדוש": ספורט, טלוויזיה וספונסרים. תהליך תחיית המתים שעבר הכדורעף הוא קו ההתחלה והאור הירוק לענפי הספורט האחרים. 1995 יכולה להיחשב תחילת תהליך השינוי. בשנה זו פורסמה תוכנית-אב שמטרתה לבנות מחדש את משחק הכדורעף, כהצגה וכבידור ספורטיבי כלל-עולמי, בהתאמתו לשידור טלוויזיה (קיצור המשחק, הקצבת הפסקות פרסומת, חילוף שחקנים מהיר ושינוי חוקי העברת כדור בין הקבוצות).

לסיכום:

 

כמו החדשות, גם תחרויות ספורט הן תחום אטרקטיבי במיוחד לשידורי טלוויזיה. הן זולות יחסית וקלות להפקה. יש להן גרעין קשה של צופים, שמאפייניו הדמוגרפיים ידועים. הספורט כאילו נולד למדיום הטלוויזיוני מכיוון שהוא מנצל את היתרונות המיוחדים שלו בצורה אופטימלית. אירועי ספורט מצטלמים יפה בטלוויזיה, יש בהם גיבורים, יש להם קהל מעריצים, הם תחרותיים ויוצרים דרמה בשידור חי.

כמעט מרגע שהטלוויזיה נולדה, החל הספורט לשמש מקדם מכירות מצוין. שידורי הספורט משכו בעיקר צעירים בגילאים 45-20 שהיוו פלח שוק אידיאלי, כלומר אוכלוסיה בעלת כוח קנייה. לראשונה הפך הספורט לחוליה המקשרת בין המוכרים לקונים. הטלויזיה התחילה להחליף את העיתונים כמסקרים הבלעדיים של תחרויות הספורט. היא איפשרה "סיפוק מיידי" כששידרה אירועי ספורט "חיים" ובכך הפכה את העיתונים לפרשנים בלבד.

ניתן לומר כי הקשר בין ספורט לטלוויזיה הוא קשר מסחרי באופן מוחלט. כלומר מצד אחד, הטלוויזיה מרוויחה כסף מפרסומות בעקבות רייטינג גבוה. ומארגני אירועי הספורט מרוויחים ממכירת זכויות לשידור האירוע בטלוויזיה.

 

השלכות הקשר ספורט/טלוויזיה על הספורט ועל הטלוויזיה במשחקים האולימפיים

הקשר המסחרי בין הטלוויזיה לבין הספורט, הביא להשלכות הבאות :

1. קיום משחקים בזכות קניית זכויות שידור – ארגון המשחקים האולימפיים הוא עסק יקר. בשנת 1976, הגיעו ההפסדים מקיום המשחקים האולימפיים למיליארד דולר ! לכן החליט הועד האולימפי להתחיל למכור את שידורי האולימפיאדה. למשל בארצות-הברית נרכשו הזכויות לשידור האולימפיאדה עד 2008 על-ידי רשת NBC תמורת 3.4 מיליארד דולר.
2. הפצת המשחקים באופן גלובלי – משחקים בעלי אופי גלובלי (אולימפיאדה, גביע העולם בכדורגל או גביע דייויס בטניס) החלו להיות מופצים ברחבי העולם. בתחום הגלובלי, רשת הספורט הגדולה ביותר היא ESPN. הרשת משדרת בעשרים שפות, ושידוריה מגיעים לכ-200 מיליון בתי אב ברחבי העולם.
3. מסחור המשחקים והשחקנים – הביקורת היא האם השחקנים והמשחקים, הם רק עוד אמצעי להרוויח כסף או שהם משחקים לשם הספורט. גם במשחקים האולימפיים וגם בשאר אירועים ספורטיביים, הפרסום הוא חלק מהשחקן וחלק מהאירוע כולו. למשל חסות של חברת "קוקה קולה" באולימפיאדה ובטניס, ושל בירות למונדיאל. וחברות סיגריות למרוצי מכוניות פורמולה1. כמו כן השחקנים עצמם לובשים ונועלים פריטים של חברות מסחריות, לשם הפרסום.
4. אין התחשבות בקהל, אלא רק בהיבט המסחרי - כלומר, אם שידור הספורט אינו רווחי לערוץ הטלוויזיה, אז הוא לא ישודר. למשל, אף ערוץ מסחרי בישראל, לא הסכים לקנות את זכויות השידור של גביע העולם בכדורגל, משום שהמחיר היה גבוה מדי, והפרסומות לא היו מכסות את ההוצאה.
5. מספורט עממי לספורט כלכלי – כדי לגדיל כמה שיותר את הרווחים, יותר גופי שידור עוברים לשיטת תשלום מסוג pay per view, כלומר שלם לפי צפייה. התפתחו ערוצים מיוחדים, שרק בהם משדרים משחקים מרכזיים, ויש לשלם עליהם בנפרד. או תשלום לכל משחק בנפרד. מצב זה מביא לכך שרק בעלי יכולת כלכלית יכולים לצפות בשידורי ספורט.
6. התמקדות בענפי ספורט רווחיים בלבד – משום שרק השיקול הכלכלי קובע, הגופים המשדרים מעדיפים רק ספורט שמביא רייטינג. לרוב זהו כדורגל, ואחריו כדורסל. אחוז מאד קטן, אם בכלל, של שידורים הוא של ענפי ספורט אחרים. התעלמות הטלוויזיה, גורמת להיעלמות ענפי ספורט אחרים שאל מקבלים תקציב ואינם מסחריים.
7. שינוי חוקי המשחק – בתמורה להזרמת כספים לספורט, מארגוני התקשורת שקנו זכויות שידור, שונו חוקים של משחקים כך שיתאימו יותר לטלוויזיה. לדוגמא בכדורסל, נוספה קשת שלוש הנקודות, קוצץ זמן ההתקפה על מנת להפוך את המשחק למהיר ואטרקטיבי ונוסף פסק זמן טלוויזיוני במיוחד לשידור פרסומות! בארץ משחקי הכדורגל, מרגע שהחלו להיות משודרים בערוצים מסחריים, עברו מיום שבת, לשעות הפריים-טיים בימים שונים בשבוע, כדי להגדיל את הרווח מפרסומות.