אז קודם כל, זו פעם שלישית שאני כותבת כי זה לא נקלט למרות שאני מקליקה על שליחד הודעה לפורום.
במעגל השיח האחרון לא היה לי מעגל, אלא כיתה שלימה, אבל את התוכנית לשיעור לא שיניתי. במקום לשבת בכיתה, או במעגל, כפי שהם רגילים, לקחתי את כולם לחדר מחשבים. גירוי או לא גירוי? מה עושים, למה פה, וכו' וכו'. שם הם ישבו עם הפנים אלי, אבל בזוגות / שלישיות ליד מחשבים (39 ילדים, בוודאי שאין מחשב לכל אחד...) שם הראיתי להם את המצגת "איך זה ששנים לא העזתי להביט במראה". לפני שהמשכתי שאלתי אותם למה לדעתם מכוונת הכותרת. היו הרבה ניחושים, אף אחד לא קלע. אחר כך הצגתי בפניהם את המצגת שבה יש קטע מחיבור שכתבה נערה אתיופית בשם קסה גטו (שזכה בפרס) על קשיי הקליטה והחיים בארץ. זהו קטע קצר, מאוד עצוב. מכייון שהנושא האחר הוא אני, והאתיופים בפרט - הוא נושא שנידון בכיתה כבר כמה פעמים, הם ראו מצגת על חג הסיגד, תלמיד הכין מצגת על הפלשמורה, יש להם יותר מידע ופתיחות לנושא. הם התבקשו להיכנס למחשב, לחפש את החיבור המלא ולקרוא אותו. אחר כך להעתיק פסקאות או משפטים שנגעו לליבם במיוחד. אותם היו צריכים לשמור על קובץ וורד, אחר כך הם היו צריכים לקרוא תגובות לחיבורה, ולהגיב לאחד מהם שעורר אצלם משהו. אם הגירוי לא הספיק - זה בוודאי עורר אותם. הם נדהמו לקרוא חלק מהתגובות שהיו - חלק - מאוד בוטות. הם התבקשו לכתוב תגובה, לשלוח וגם לשמור בקובץ הוורד, אותו הם היו צריכים לשלוח אלי לכתובת המייל שלי. לפי מה ששלחו וכתבו, זה מאוד נגע לליבם.
בקיצור - מה היה הגירוי? בעיקר וקודם כל שינוי הסטינג. הם באו רגילים ומוכנים לדבר אחד, ועשו דבר אחר לגמרי. זה שהפעילות גם נגעה לליבם, זה היה בנוסף, אבל מזה למדתי שהגירוי יכול להיות כמעט כל דבר (רלוונטי כמובן), ובלבד לתפוס את תשומת הלב שלהם.
לב העניין היה לחשוף בפניהם את הקשיים שאנשים נתקלים בהם, קשיים שמשפיעים על כל מהלך החיים שלהם.
הניקה.
(ואוי ואבוי אם זה שוב לא ייקלט!!!!)