תשע"ג - תלמוד -ח1

מקור התא-שמע בתוספתא של מסכת מכשירין (סדר טהרות). נאמר בתורה (ויקרא י"א, לח): "וְכִי יֻתַּן-מַיִם עַל-זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו - טָמֵא הוּא לָכֶם." הפסוק עוסק בהכשרת מאכלים לטומאה. כל מאכל שבא במגע עם משקה נעשה כשיר לקבל טומאה - כלומר אם יגע בו משהו טמא הוא ייטמא. מקובל כי יש שבעה משקים המטמאים: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים. ועכשיו לתוספתא: הדין הראשון בתוספתא אומר שאם ירד טל על פירות ובעל הפירות שמח בטל - הפירות מוכשרים לקבל טומאה (הרי זה בכי יותן). ואילו אם הפירות ניגבו (כלומר אין עליהם יותר טל), אפילו אם הבעלים שמח שירד עליהם טל - הפירות אינם מוכשרים לקבל טומאה (אינן בכי יותן).

למי זה מסתדר? - לאביי: בסיפא נאמר שהסכמת הבעלים (שמח) כעת אינה מועילה למעשה שנעשה קודם לכן. כלומר: הבעלים אמנם שמח עכשיו בפירות, אך שמחתו אינה מחילה על הפירות את הטומאה, היות שלא היה עד לירידת הטל על הפירות והפירות כבר ניגבו. כך גם ביאוש: הסכמת הבעלים (יאוש) כעת אינה מועילה למעשה שנעשה קודם לכן. כלומר: הבעלים אמנם מתייאש עכשיו מן האבדה, אך יאושו אינו מועיל לשעת המציאה, ולכן החפץ עוד לא יצא מרשותו בשעה שהמוצא מצא אותו. לפיכך הרי לנו הוכחה שיאוש שלא מדעת אינו נחשב נחשב יאוש, כדברי אביי.

כיצד השני מסביר? - רבא יאמר שבדין משקים מטמאים נאמר במפורש כי יתן, בכתיב חסר, כדי ללמד שעל הבעלים לתת את המשקה בפועל כדי שהפירות יהיו מוכשרים לקבל טומאה. כלומר בדין משקים מטמאים ישנו לימוד מפורש ואין ללמוד ממנו על דין יאוש בעלים במציאה ואבדה.

אם כך - שואלת הגמרא - הרי גם ברישא הבעלים לא נתן בעצמו את המשקה על הפירות (הרי מדובר בטל) ובכל זאת הפירות מוכשרים לקבל טומאה! ועונה הגמרא כדרשתו של רב פפא: בתורה אמנם נכתב כי יתן, אך אנו קוראים זאת כי יותן, ומכאן אנו מאחדים את הקריא והכתיב - כמו שמהכתיב (כי יתן) משתמע שהבעלים יודע שניתנים מים על הפירות, כך בקריא (כי יותן) אנו מחייבים שהבעלים ידע (ויסכים) שניתנו מים על הפירות. לפיכך הדין ברישא הוא שהפירות מוכשרים לקבל טומאה, היות שנאמר "ושמח בהם" - הבעלים מביע את הסכמתו לירידת הטל ולכן זה נחשב כאילו הוא נתן את הטל בעצמו.