תשע"ג - תלמוד -ח1

התא-שמע הרביעית מקורה בגמרא ביבמות (קכ.) והיא דנה באדם שמת ונמצאה גופתו, ורוצים לדעת את זהותו בשביל לשחרר את אשתו מעגינותה. הגמרא אומרת שרק באמצעות תווי פנים (האף) אפשר לזהות את האדם, ואילו סימנים שיש בגופו או בכליו אינם מספיקים כדי לזהות את הגופה בוודאות.

יוצא מכך שסימנים לא מדאורייתא, מכיוון שאי אפשר לזהות באמצעות סימני גופו וכליו. כלומר סימנים אינם מספיקים בדיני איסורים ואם כך סימנים לא מדאורייתא. הרי בתחילת הסוגיה ראינו שזו הנפקא מינה האם הסימנים מדאורייתא או מדרבנן - האם הם תקפים בדיני איסורים או רק בדיני ממונות. מכאן יצא שסימנים אינם תקפים בדיני איסורים, כלומר שמקורם בתקנת חכמים ולא בציווי התורה.

הגמרא דוחה את הניסיון ומסבירה שהסימנים המדוברים כאן שונים ממקרה רגיל של דיני אבדה: בסימני גופו מדובר על סימנים כלליים כמו גבוה או נמוך וזו הסיבה שלא ניתן לזהות באמצעות סימני גופו, ובסימני כליו חוששים לשאלה, שהאדם שאל את הכלי ממישהו אחר, ולכן לא ניתן לזהות באמצעותם.

נשאלת השאלה על התירוץ של סימני כליו - הרי אם חוששים לשאלה אז מדוע אפשר להחזיר חמור על פי סימני האוכף? ייתכן שבעל החמור שאל את האוכף ממישהו אחר, ואז בעל האוכף אינו בעל החמור!

התשובה שהגמרא מביאה היא שאוכף אנשים אינן משאילים זה לזה, מכיוון שלכל חמור יש צורת גב משלו והאוכף יכול להכאיב לגבו של החמור. תירוץ נוסף שהגמרא מביאה הוא שגם בסימני כלים, כמו בסימני גופו, מדובר על סימנים כללים (חיוור וסמוק).

שוב שואלת הגמרא על דיני חיישינן לשאלה: בברייתא במסכת יבמות (קכ.) נאמר שאם שליח הגט מצא את הגט בכיסו, ארנקו, טבעתו או בין כליו אפילו לזמן מרובה (כלומר שעבר זמן רב מאז שניתן בידיו הגט) הגט כשר והשליח יכול להביא לאישה, ונשאלת השאלה מדוע במצב כזה לא חוששים לשאלה? כלומר - ייתכן שהוא שאל את החפצים הללו (הכיס, הארנק והטבעת) ממישהו אחר, והגט שנמצא בהם אינו הגט שנמסר לידיו!

הגמרא עונה שבמצב כזה אין חשש לשאלה משום שאנשים אינם משאילים כיס וארנק משום מחשש של המזל (המזל יעבור מהם או מזל רע יבוא אליהם), וטבעת מכיוון שיש חשש שיזייפו אותה.