תשע"ג - תלמוד -ח1

הגמרא מנסה להעמיד את שאלת הסוגייה במחלוקת תנאים קדומה.

ניסיון העמדת המחלוקת היא במקרה שבעל הולך למלחמה ונעלם. כשמוצאים את גופתו רוצים לבדוק אם זה אותו אדם בשביל שיהיה אפשר להתיר את אשתו מעגינותה ועושים זאת על פי סימני גופו (במקרה זה- שומא). תנא קמא סובר שאין מעידים על השומא ואלעזר בן מהבאי סובר שאפשר להעיד על השומא. הגמרא אומרת שהם חולקים על סימנים אם הם מדאורייתא או מדרבנן. תנא קמא סובר שסימנים מדרבנן, כי אם הסימנים לא מדרבנן הוא לא היה אומר שאין מעידים על השומא. אלעזר בן מהבאי אומר סימנים מדאורייתא, כי אם סימנים לא מדאורייתא הוא לא היה אומר שמעידים על השומא.

רבא דוחה זאת בכך שאומר ששניהם (תנא קמא ואלעזר בן מהבאי) אומרים שסימנים מדאורייתא והם חולקים בשומא המציוה בבן גילו (האם השומא יחודית לאותו אדם או נמצאת באותם אנשים בני גילו). תנא קמא יסבור ששומא מצויה בבן גילו ואלעזר בן מהבאי יסבור ששומא אינה מציוה בבן גילו.

הגמרא מביאה תירוץ נוסף ואומרת ששניהם סוברים ששומא אינה מצויה בבן גילו והמחלוקת היא בעצם אם סימנים (שומא) יכולים להשתנות אחרי המיתה (השומא תשתנה אחרי שהאדם מת). תנא קמא יסבור ששומא יכולה להשתנות אחרי המיתה ואלעזר בן מהבאי יסבור ששומא לא משתנה לאחר המיתה.

תירוץ נוסף שהגמרא מביאה הוא שאם אתה רוצה להגיד ששניהם מסכימים ששומא אינה עשויה להשתנות לאחר המיתה וסימנים מדרבנן, הם חולקים בשומא אם היא סימן מובהק או לא (האם השומא סימן מספיק חזק שאפשר להעיד עליו באיסורים). תנא קמא יסבור ששומא היא סימן מובהק ואלעזר בן מהבאי יסבור ששומא אינה סימן מובהק.

אמרי