תשע"ג - תלמוד -ח1

מקור התא שמע הזו הוא במסכת מכשירין (בסדר טהרות), פרק ב משנה ח: "מצא בה אבידה" - כלומר בעיר מעורבת - "אם רוב ישראל - חייב להכריז, אם רוב כנענים - אינו חייב להכריז". כמו בתא שמע הקודמת, גם כאן הגמרא מניחה שרשב''א עומד מאחורי המשנה הזו, ואם כן - דעתו היא שרק ברוב כנענים הרי אלו שלו.

הגמרא דוחה ואומרת שלא, ייתכן שדעת המשנה היא כדעת רבנן (חכמים), ואילו דעת רשב"א היא שגם ברוב ישראל הדין הוא הרי אלו שלו. אם ככה, ניתן ללמוד שחכמים מסכימים (מודים) עם (ל-) רשב''א ברוב כנענים - כלומר נפתרת לנו שאלה אחרת מחמש השאלות שהצבנו בתחילת הסוגיה.

הגמרא דוחה ואומרת שאכן המשנה היא כדעת רשב''א, אך לא ניתן להסיק שהוא סובר שרק ברוב כנענים הרי אלו שלו,מכיוון שהמקרה כאן שונה מהרגיל: מדובר באבדה טמונה, ולכן ברוב ישראל חייב להכריז. אם ככה, שואלת הגמרא, מדוע לגעת בה בכלל? והרי בהמשך הפרק יש משנה מפורשת (משנה ג) שאומרת שבכלי טמון באשפה אין לגעת! אלא ניתן לתרץ כמו שרב פפא יתרץ בסוגיה ההיא: המשנה במסכת מכשירין מבדרת על אשפה שאינה עשויה לפנות (ולכן אין כאן אבדה מדעת) ונמלך עליה לפנותה (נוטל ומכריז כדי שהאבידה לא תאבד).

הגמרא מוסיפה תירוץ אחר ואומרת שניתן להסביר גם שהמשנה היא כדעת רבנן, אך עדיין אינם מסכימים לרשב"א ברוב כנענים. אם נדייק בלשון המשנה, נראה שנאמר "אינו חייב להכריז" ולא נאמר "הרי אלו שלו" - כלומר ברוב כנענים יאמרו רבנן שאין חובה להכריז, אך אסור לקחת, אלא יש להשאיר את האבדה במקומה עד שיבוא בעליה ויקח אותה על פי סימנים.

נסכם: יש שתי דרכים לשייך את המשנה במסכת מכשירין, שתיים שהן ארבע:

א. זו דעת רשב"א, וזו דעתו תמיד: ברוב כנענים לוקח ברוב ישראל מכריז - זה היה ניסיון ההעמדה הראשון של הסוגיה

ב. זו דעת רבנן וזו דעתם תמיד: הם מודים לרשב"א ברוב כנענים וחולקים עליו ברוב ישראל.

ג. זו דעת רשב"א, אך זהו מקרה מיוחד (אשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה), ואילו בדרך כלל הוא סובר שגם ברוב ישראל הרי אלו שלו - זו המסקנה הראשונה של הדיון.

ד. זו דעת רבנן, אך אינם מסכימים לרשב"א ברוב כנענים, שכן נאמר "אינו חייב להכריז", אך עדיין אסור לקחת.