סיכום הסוגיה
.
תא שמע בהמת 2
(استعادة هذا الإصدار)
معدل: 31 مايو 2013, 6:25 PM مستخدم: ליאור ברנשטוק →
"תא-שמע: בהמת עובד כוכבים ומשאוי ישראל - וחדלת" - אדם הנתקל בדרך בבהמת גוי הסוחבת רכוש של אדם יהודי - פטור מלעזור לו לפרוק. בהמשך הגמרא תצא לפינג-פונג שינסה להוכיח אם צער בעלי-חיים מקורו מהתורה או לא:
אם צב"ח (צער בעלי-חיים) מהתורה - למה התא-שמע נקטה במילה "וחדלת"? הדין היה צריך להיות "עזוב תעזוב"! לעזור, לרחם על הבהמה!
מכאן שצב"ח לא מהתורה. הגמרא דוחה:
צב"ח תמיד יהיה מהתורה, אלא שהתא-שמע דיברה על טעינה, שבה אין בכלל עניין וקשר לצב"ח, ולכן אי-אפשר ללמוד מהמקרה על צב"ח.
שואלים: אם אכן הדין מדבר על טעינה, מדוע בסוף הדין נאמר שבמקרה של בהמת ישראל ומשא גוי אתה מחוייב לעזור לגוי? ועונים: עוזרים משום צער ישראל ולא בגלל צער הגוי, שהרי גם הבהמה ניזוקת, ולא רק המשא. אך הגמרא שוב שואלת: אם הולכים אחרי צער ישראל, מדוע ברישא (בהמת גוי ומשא ישראל) שגם שם יש את צער ישראל אתה לא מחויב לעזור? - מכיוון שתחילת התא-שמע דיברה על חמר (המוביל את הבהמה) גוי (ולכן אין חיוב לעזור), ואילו סוף התא-שמע דיברה על חמר מישראל (ולכן חייבים לעזור). מהיכן אנו יודעים שכשהבהמה שייכת לגוי אז גם החמר הוא גוי גוי ולהיפך? מכיוון שהאיש הולך אחרי בהמתו: אם הבהמה של ישראל - אז גם החמר ישראל ולהיפך. עכשיו הגמרא דוחה את כל המהלך מהשאלה הראשונה - אי אפשר לומר שהדין נאמר רק על טעינה, שהרי הפסוקים שהתא-שמע השתמשה בהם ('וחדלת' ו-'עזוב תעזוב') נאמרו בפסוקים שדיברו על טעינה! אלא שהתא-שמע נאמרה ע"י רבי יוסי הגלילי שסובר שצב"ח לא מהתורה, ולכן לא לומדים ממנה על צב"ח.