תשע"ג - תלמוד -ח1

לאחר שהצבנו את שאלת הפתיחה הגמרא עוברת לדון באמצעות תא-שמעות:

1. מדרש ההלכה שהופיע במשנה ה: "אף השמלה הייתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים חייב להכריז אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז." לומדים מכך שסימנים הם מדאורייתא - הרי מהמילה 'שמלה' בפסוק למדו כי אבדה היא דבר שיש לו סימנים ותובעים. כלומר דין הסימנים נלמד ממילה המפורשת בתורה, ולכן תוקפם דאורייתא.

הגמרא דוחה את הניסיון ואומרת שעיקר הדרשה מהמילה שמלה היא שאבדה היא דבר שיש לו תובעים ואילו הסימנים הובאו בדרשת השמלה רק בדרך אגב.

2.בסוגיה הקודמת ראינו שלומדים מהמילה חמור המוזכרת בפסוק כי גם סימן שאינו על גוף האבידה חייב להכריז עליו. לפיכך סימנים הם מדאורייתא - הרי המילה 'חמור' בפסוק לימדה זאת.

הגמרא דוחה את הניסיון ואומרת שלא מדובר בסימן שעל האוכף אלא בעדי האוכף - כלומר מהמילה 'חמור' למדנו שמספיקה גם עדות על החפץ שנמצא על האבדה ולא עדות על האבדה עצמה. 

3. שוב מובא מדרש הלכה שמופיע בספרי: נאמר בתורה: "עד דרוש אחיך אותו", ואמרו חכמים - זו דרישה מיותרת, שהרי כיצד יתן המוצא את האבדה למאבד לפני שביקש זאת?! אלא לומדים מכאן שעל המוצא לדרוש את המאבד, כלומר לבדוק שהוא אינו רמאי והאבדה היא באמת שלו. עתה הגמרא שואלת - כיצד בודקים את המאבד, האם לא באמצעות סימנים? ואם כן סימנים הם מדאורייתא, כי למדנו זאת מהמילים בפסוק 'עד דרוש אחיך אותו'.

שוב דוחה הגמרא ואומרת שלאו דווקא מדובר בסימנים, ייתכן שמדובר בעדים.

-אלמוג ודורון-