תשע"ג - תלמוד -ח1

.

תא שמע זו מקורה במכילתא דר"י, המפרטת מקרים שבהם אין לעזור בפריקה: אם החמור עצלן או שהוא בכלל עומד, או שהמשא מפורק או שהמשא יתר על כוחו של החמור. כלומר המקרה שבו חלה מצוות פריקה היא במקרה שחמור רובץ על האדמה בגלל המשא הכבד שעליו, בתנאי שהמשא הוא לפי כוחו של החמור.

מסיקה הגמרא:אם אתה אומר שצער בעלי חיים מדאורייתא, כל ההבדלים האלה כלל אינם מעניינים אותי - שכן מה זה משנה אם הבהמה רבצנית מטבעה או שהמשא עליה מוגזם, אחרי הכול היא סובלת ועליך לעזור לה! אלא שכנראה צער בעלי חיים אינו מדאורייתא.

עונה הגמרא: מדרש הלכה זה הוא כשיטתו של רבי יוסי הגלילי, שראינו כי לפיו צער בעלי חיים אינו מדאורייתא. הוכחה להעמדה זו היא שר' יוסי הגלילי הוא שאמר במשנה: "תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו", ומשפט זה מופיע בתא-שמע, ומכך מסיקה הגמרא שרבי יוסי הגלילי אמר את כל התא-שמע הזו.

שואלת הגמרא: כיצד העמדת שרבי יוסי הגלילי אמר את כל התא שמע הזאת? הרי באחד המקרים האלה כתוב: תחת משאו ולא מפורק; ושואלים: מה זה לא מפורק? אם נאמר שמדובר כשהחמור מפורק לגמרי והמשא כולו לצדו - האם באמת במקרה זה אינך חייב לעזור לטעון אותו? הרי יש מצווה מפורשת לטעון ("הקם תקים עמו")! ומתרצים שאתה לא חייב לעזור לטעון בחינם אבל בשכר אתה מחוייב לעזור לטעון. ומי הם בעלי הדעה הזאת - שפריקה נעשית בחינם וטעינה בשכר? - חכמים! אם כן, מדרש ההלכה הזה מקורו בדעת חכמים!

אכן, כל התא-שמע הזו מקורה בדברי ר' יוסי הגלילי, אבל בטעינה רבי יוסי סובר כחכמים.