תשע"ג - תלמוד -ח1

.

                                       מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון 

במשנה הובאה המחלוקת הבאה: מצווה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון; ר' שמעון אומר: אף לטעון. הגמרא מברתת את דעת תנא קמא - האם באמת טעינה אינה מצווה מן התורה? והרי ישנו ציווי מפורש: "הקם תקים עמו"! אלא כוונת המשפט היא שזו מצווה בשכר, לעומת פריקה שנעשית בחינם. ולעומתו ר' שמעו סובר שטעינה היא מצווה מן התורה ולפיכך גם היא נעשית בחינם.

הגמרא מבררת את טעמי החולקים, או יותר נכון את טעמם של חכמים (שהרי לר' שמעון הטעם ברור- יש שני פסוקים ואין סיבה לחלק בדין בין פריקה לטעינה): הם אינם סוברים כר' שמעון, שהרי לכאורה הציווי המפורש על פריקה מיותר, שכן היא הייתה יכולה להילמד בקל וחומר מטעינה: הרי בטעינה אין מניעה של צער בעלי חיים ואין מניעה של חסרון כיס והאם מחויב לעזור, בפריקה שיש בה מניעה של צער בעלי חיים ומניעה של חסרון כיס לא כל שכן? אלא לשם מה נאמרה הפריקה במפורש - כדי לחלק בינה ובין הטעינה: פריקה נעשית בחינם וטעינה בשכר. ואילו ר' שמעון יאמר שהפסוקים אינם מבוררים, כלומר שלא ניתן להכריע איזה מדבר על פריקה ואיזה על טעינה, ולכן שני הפסוקים נצרכו. רש"י מוסיף שאם היה רק פסוק אחד, היינו משייכים אותו לפריקה (אולי בעקבות הקל וחומר של חכמים), ולפיכך נצרכו שני הפסוקים כדי ללמד שיש גם מצוות טעינה ושגם היא נעשית בחינם. חכמים ישאלו על דברי ר' שמעון - מדוע הפסוקים אינם מבוררים? הרי ברור שהפסוק של "רובץ תחת משאו" (עזוב תעזוב עמו) מדבר על פריקה ואילו הפסוק של "נופלים בדרך" (הקם תקים עמו) מדבר על טעינה - אדם נמצא בדרך ומשאו בצד! יענה ר' שמעון שאת המילים "נופלים בדרך" ניתן להסביר שאדם נמצא בדרך והמשא מועמס על חמורו, ואם כן מדובר בפריקה ולא בטעינה.