סיכום הסוגיה
זכרו - מובטחות 10 נקודות בתעודה למי שמשתתף בסיכום בויקי
עדיפויות בדיני סימנים
המשך הסוגיה נפתח בדברי רבא: "אם תרצא לומר סימנים דאורייתא". הגמרא קוטעת את דברי רבא באמצע - למה רבא התנסח במילים 'אם תרצה לומר'? הרי הוא הכריע שסימנים הם מהתורה! אלא מכיוון שאת ההוכחה לדברי רבא (דין בידקת הרמאי) ניתן להפריך ולומר שמדובר בעדים, רבא התנסח בצורה מסויגת ולא חד-משמעית.
כעת ממשיך רבא את דבריו וקובע סדרי עדיפויות בדיני סימנים - איזו הוכחה עדיפה:
- באים שני אנשים ולכל אחד יש סימן - המוצא יניח בצד את האבדה, כי לא ניתן להכריע ביניהם.
- באים שני אנשים, לאחד סימנים ולאחד עדים - המוצא צריך להחזיר למי שיש לו עדים. כלומר, עדים הם הוכחה עדיפה מאשר סימנים.
- באים שני אנשים, אחד עם סימנים ואחד עם סימנים ועד אחד - המוצא יניח בצד את האבדה, כי עד אחד לא נחשב, ולמעשה שניהם שווים.
- באים שני אנשים, אחד עם עדי אריגה (עדים שיודעים שסרגו את זה לאיש מסוים) ואחד עם עדי נפילה (עדים שיודעים שנפל לאדם החפץ) - המוצא צריך להביא למי שיש לו את עדי הנפילה, כי ייתכן שבעל עדי האריגה מכר את זה למישהו.
- באים שני אנשים, אחד עם מידת ארכו של הבגד ואחד עם מידת רוחבו של הבגד - המוצא צריך לתת למי שיש לו את מידת אורכו כי מידת רוחבו יכול לנחש כשבעל הגלימה מתכסה בה ועומד, ואי אפשר לנחש את מידת אורכו ולכן הוא סימן מובהק יותר.
- באים שני אנשים, אחד עם מידת ארכו ורוחבו ואחד עם סכום של שתי המידות יחד (מידת גמיו) והוא אינו יכול לפרט - המוצא צריך לתת למי שנתן את מידת אורכו ורוחבו, כי סימנו טוב מסימן חברו.
- באים שני אנשים, אחד עם מידת אורכו ורוחבו ואחד עם המשקל שלהם - המוצא צריך לתת למי שיש את המשקל, כי קשה יותר לנחש את מידת המשקל ורק בעל הבגד יודע את זה.