תשע"ג - תלמוד -ח1

שימו לב - לראשונה השנה, אנחנו יוצרים חומר למידה ביחד. לפעילות הזו קוראים 'ויקי', כי היא מתנהלת כמו בויקיפדיה.

המטרה היא שכל אחד שיכול יוסיף אחת מהתא-שמע שיש בסוגיה, ואם יש הערות על הכתיבה שלו - אדם אחר יוכל לערוך את מה שהוא כתב.

בכל תא-שמע יש לכתוב מה המקור שלה, למי היא מסתדרת ומדוע, וכיצד השני יפתור את הקושיה עליו.

כדי להוסיף או לשנות - יש ללחוץ על 'עריכה' בסרגל שמעל הויקי, ובסוף כמובן לשמור שינויים. בהצלחה לכולנו.

מקור התא-שמע הבאה הוא מהתוספתא בכתובות. התוספתא קובעת שאם שטף נהר קורות, עצים או אבנים והם נסחפו לשדה אחר, המציאה תהיה של בעל השדה מאחר שהבעלים התייאשו.

למי היא מסתדרת? - לאביי: הגמרא מדייקת מהתוספתא - הטעם הוא מפני שנתייאשו הבעלים, ולפיכך אם איננו יודעים שהבעלים התייאשו - המציאה לא תהיה של המוצא. כלומר יאוש הבעלים בפועל הוא תנאי להפקעת החפץ ממנו. לפיכך יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כדברי אביי.

כיצד השני מסביר? - רבא מעמיד את התוספתא במקרה שהבעלים יכול להציל ולא הציל. לכן התוספתא מתנסחת ואומרת "מפני שנתייאשו הבעלים", כלומר זה כבר נחשב יאוש מדעת. אבל במקרה שאינו יודע שנסחף ממנו - האבדה תהיה שייכת למוצא, מכיוון שיאוש שלא מדעת נחשב יאוש.

המשך: אם ככה - ממשיכה הגמרא - נראה מה נאמר בסוף התוספתא: אם הבעלים היו רודפים אחר האבדה - הדין הוא שחייב להחזיר. אך הרי רבא העמיד את התוספתא כשהבעלים יכול להציל, ואם כך מדוע צריך שהבעלים ירדפו? הרי גם אם לא ירדפו הדין יהיה שיהיה חייב להחזיר, מאחר שהבעלים לא התייאשו (כל עוד הם יכולים להציל - הבעלים יכול לומר, מחר אני אמצא את החפץ).

לפיכך רבא יסביר שמדובר שהבעלים אמנם יכול להציל, אך על ידי הדחק, כלומר במאמץ ובקושי. לכן אם הבעלים רודף אחרי האבדה זה מוכיח שהוא לא התייאש, אך אם אינו רודף זו הוכחה שהתייאש. כלומר במקרה הזה יש שתי אפשרויות: או שהבעלים רודף מיד, ואם הוא לא - זה מוכיח שהוא התייאש.