תשע"ג - תלמוד -ח1

.

רבא מעביר את מוקד הסוגיה מבירור המחלוקת בין ת"ק ור' שמעון לבירור עקרוני – האם צער בעלי חיים הוא מדאורייתא? ונסביר: יש בתורה לא מעט מצוות שעניינן הוא מניעת צער בעלי חיים – שילוח הקן, איסור חרישה בשור ובחמור, איסור שחיטה של בעלי חיים ובנו ביום אחד ועוד; הדיון כאן הוא האם השיקול של צער בעלי חיים במצוות פריקה (שהרי בטעינה אין מניעה של צער בעלי חיים) הוא מדאורייתא או לא? כלומר, מה רמת התוקף של השיקול הזה בקביעת הדינים השונים של מצוות פריקה.

רבא אומר שגם לדעת חכמים וגם לדעת ר' שמעון צער בעלי חיים הוא שיקול מדאורייתא, וגם ר' שמעון מסכים למהות הקל וחומר שהובא בדעת חכמים, אלא שהפסוקים אינם מבוררים כל צרכם ולכן הוא טוען שטעינה מעמדה שווה לפריקה. ועל מה יושב על הקל וחומר הזה? – על העובדה שבפריקה יש (מניעה של) צער בעלי חיים ובטעינה אין. שואלת הגמרא: ואולי הקל וחומר נובע מההבדל הנוסף – שבפריקה יש חסרון כיס ובטעינה אין? ועונה בשאלה: וכי בטעינה אין חסרון כיס? הרי בזמן שהאדם תקוע עם סחורתו בדרך, הוא מפסיד זמן יקר בשוק, שסחורתו עלולה להיגנב בזמן זה. אלא שהקל וחומר יושב רק על צער בעלי חיים, ולפיכך הן לשיטת חכמים הן לשיטת ר' שמעון צער בעלי חיים מדאורייתא.