החזרת אבדה בסימנים - סברת ניחא ליה - הכרעת רבא

אמר רבא: נניח שסימנים הם לא דאורייתא. אם כן, אז למה תיקנו בכלל סימנים? ועונה רבא: חמכים תיקנו את הסימנים כי זה יותר טוב למוצא, מכיוון שהוא יודע שבפעם אחרת הוא גם יאבד משהו ואז יהיה לו יותר קל להחזיר את האבדה שלו.

אומר לו רב ספרא: כיצד אדם עושה טובה לעצמו במשהו שלא שלו? כלומר: כיצד ניתן לומר שהמוצא עושה טובה לעצמו בממון ששייך למאבד? אמור בדיוק הפוך - חכמים תיקנו ת הסימנים בשביל המאבד: הרי הוא יודע שאין לו עדים, והוא היחיד שיודע את סימני האבדה - וכך יהיה לו הרבה יותר קל להחזיר את האבדה שלו. כלומר הסימנים הם אינטרס של המאבד.

כעת רבא שואל על דברי רב ספרא מדוגמאות המלווה והלווה, שמופיעות בסוף משניות הפרק הקודם: מלווה שמלווה לשלושה או לווה שלווה משלושה יחזירו למי שכתוב על השטר שלוש פעמים, אומר רבא: יוצא מכך שסימנים אינם נוחים למאבד, שהרי גם המלווה יודע את הסימנים! כלומר ייתכן שהלווה הוא המאבד, ועדיף לו שבכלל לא ימצאו את השטר (או שהטוען יחויב להביא עדים) מאשר שהמלווה יבוא ויקח את השטר וכך יוכל לתבוע ממנו את הכסף.

רב ספרא עונה לו: הסיבה שמחזירים את השטרות היא בגלל הסבירות - הרבה יותר הגיוני שהשטרות יהיו שייכים לאדם שרשום על שלושתם, בין אם הוא המלווה ובין אם הוא הלווה. כלומר, אין כאן עניין של הבאת סימנים, אלא של סבירות הגיונית.

רבא מצטט משנה נוספת ממשניות הפרק הקודם: אדם שמצא שטרות מקובצים (כרוכים או אגודים) - עליו להחזיר, ועל פי ההיגיון מחזירים למי שנותן ביושר את הסימנים. כלומר ייתכן שהמאבד הוא בכלל הלווה, ובוא המלווה ויתן את סימני השטר ויקבל את השטר לידיו. האם ניתן לומר שבמקרה זה הסימנים נועדו לטובת המאבד?

מכאן רבא מוכיח שסימנים הם מדאורייתא ואין מקורם בתקנת חכמים. בתור סיעו רבא מצצטט את התא-שמע השלישית מהעמוד הקודם - נאמר בתורה "עד דרוש אחיך אותו" והרי המוצא אינו יכול לתת למישהו אבדה לפני שהוא ביקש אותה! אלא שעליו לדרוש ולבדוק את המוצא האם הוא רמאי או לא, וכיצד הוא עושה זאת? - באמצעות סימנים. כלומר סימנים הם מדאורייתא.

דניאל ואור.