תשע"ג - תלמוד -ח1

מדרשי ההלכה הם על ארבעה מחומשי התורה: על בראשית אין צורך לכתוב מדרש הלכה משום שכולו (כמעט) סיפורים. המדרש מתחיל במצווה הראשונה שנצטווה עם ישראל - במצוות קידוש החודש (שמות י"ב).

בתקופת התנאים היו שני בתי מדרש שלהם דרכי דרישה שונות של פסוקי המקרא: ר' עקיבא מול ר' ישמעאל. נרחיב על כך בחוצץ הבא.

לא כל ספרי המדרש ישנם בידינו, ונהוג לחלק את הספרים שבידינו בחלוקה הבאה:

מדרשי ההלכה שבידינו מחולקים כאמור, באופן גס, לשתי קבוצות: דבי (=של בית) רבי עקיבא ודבי רבי ישמעאל, כאשר לכל קבוצה יש מאפיינים בתחום דרכי המדרש, בסגנון הדרישה של הנאמר בתורה ושל שמות החכמים.

כדי להסיק מסקנות מן הפסוקים נעשה שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות. בבית המדרש של ר' ישמעאל משתמשים בטכניקות הנקראות מידות שהתורה נדרשת בהן. יש רשימות של מידות, אך הרשימות הללו אינן ממצות את כל המידות שבשימוש. בבי ר' עקיבא הלימוד נעשה בדרך של לימודים מקומיים, ללא כלי השוואה, כלומר ללא "מידות".

יש שניסו להבדיל בין בתי המדרש בהם נוצרו על מדרשי ההלכה על יסוד תאולוגי, באופנים הבאים:

לדעת רבי עקיבא, כיוון שהתורה אלוהית ולא ייתכן שתימצא בה אות או מילה מיותרת, יש להשתמש בכל אות או מילה הנראית מיותרת, בתור בסיס לדרשת הלכה. כיוון שכך, דרש רבי עקיבא גם מלות קישור (כגון מן, או, את, אך, גם, רק).

רבי ישמעאל לעומתו, סובר שהגם שהתורה אלוהית, היא דיברה בלשון שבה בני אדם רגילים לדבר, בלא לדקדק בכל ביטוי. על כן אפשר שתימצא בה אות או מילה מיותרת. כיוון שהלשון היא כלשון בני אדם, אין ללמוד חובה הלכתית מכל אחד ממשפטי התורה, וישנם משפטים המציינים קביעת עובדה או אפשרות בלבד.

אמנם, אין הכרח באבחנות הללו. פעמים רבות ר' ישמעל דורש במידותיו דווקא נגד המשמעות הפשוטה של הפסוק, ור' עקיבא, משום שהוא אינו משווה בין פסוקים יכול להיצמד למשמעות הפסוק. יש לציין שהמשנה 'נשלטת' בידי תלמידי רבי עקיבא, ואילו משנתו של רבי ישמעאל נעלמה.

יש מחלוקת גדולה האם מדרשי ההלכה הם 'יוצרים' או 'מקיימים', כלומר:

מדרש יוצר = המדרש יוצר את ההלכה, כלומר- התנא פירש את הפסוק וממנו יצר הלכה. זהו "גילוי" - ללא הלימוד, ההלכה לא הייתה באה לעולם.

מדרש מקיים = ההלכה הייתה ידועה, והתנא מחפש בפסוק את המילה שתצדיק את המסקנה שהגענו אליה. כמו לצייר את המטרה לאחר שיורים את החץ. אחת ההוכחות שהמדרשים הם מקיימים היא שרוב המחלוקות בין התנאים השונים היא באופני הדרישה ולא בהלכה עצמה.

האמת נמצאת באמצע - יש מדרשים מקיימים ויש יוצרים. אין הכרעה גורפת, צריך לבחון כל מקרה באופן נקודתי.

במשך שנים מדרשי ההלכה לא היו מצויים בידי הלומדים בתור ספרים שלמים, ולכן הם מעט נשכחו. היות שהמדרשים היו לא שמישים נפלו הבדלי גרסאות בין מעתיקים שונים של כתבי היד, וקשה להכריע איזו גרסה היא הנכונה.

יש שיאמרו שממילא כל המדרשים שנפסקה מהם הלכה למעשה מצויים במשנה ובגמרא, ולכן אין צורך ללמוד את המדרש כשלעצמו.

א. יש בהם אותנטיות - הם הדרך המקשרת בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. גם אם יש חלק מן המדרשים שהם 'מקיימים', הרי שעדיין יש ניסיון לקרב בין דברי התנאים לפסוקי התורה, ויש לתת כבוד למגמה זו.

ב. השפה - למדרשי הלכה יש שפה מיוחדת שכדאי ללמוד אותה. השפה הזו תשמש את הלומדים כדי להבין את דברי הגמרא וכן את פירוש רש"י על התורה.

ג. התחקות אחר המקור - הרבה פעמים הגמרא מצטטת מדרש באופן לא מדויק, כדי שיתאים לצרכיה. אם לומדים את המדרש כשלעצמו, הרי שנפקחות העיניים לראות את שינויי הגמרא ואפשר לנסות ולהבין מדוע ציטטה את המדרש בשינוי. מי שאינו לומד את מדרש ההלכה, הרי שהוא כמו עיוור.