סיכום הסוגיה
סוגיית הגמרא:
הגמרא דנה בדוגמה הראשונה במשנה ל"אלו מציאות שלו" - פירות מפוזרים. ראינו כי במשנה ב, במקרה של ציבורי פירות הדין יהיה שונה - חייב להכריז. אם כן, מהו הגבול בין פירות מפוזרין (שלו) לציבורי פירות (צריך להכריז)?
ר' יצחק עונה שהגבול הוא: "קב בארבע אמות" - פיזור של בערך קילו וחצי פירות על שטח של שני מ"ר. הגמרא תוהה על תשובתו של ר' יצחק [י1] (היכי דמי?): ר' יצחק נתן גבול כמותי, אולם הגבול צריך להיות כיצד נראים הפירות ולא כמה. כלומר, אם נראה שהפירות נפלו למישהו, אפילו אם יהיו הרבה פירות – יוכל לקחת, ולעומת זאת, אם נראה שמישהו הניח את הפירות, גם אם יהיו פחות פירות – לא ייקח.
ר' עוקבא בר חמא עושה אוקימתא (העמדה) לדברי ר' יצחק - "במכנשתא דבי דרי עסקינן": המשנה דיברה במקרה ספציפי של שעת אספת הגרנות. במקרה הזה לא משנה אם זו דרך נפילה או דרך הינוח, בכל מקרה הבעלים לא יחזור ויקח את הפירות, היות שהטרחה מרובה, ולכן הוא יפקיר את הפירות.
בעי רבי ירמיה – ר' ירמיה שואל מספר שאלות שהתשובה עליהן היא אחת - "תיקו". השאלות מחלקות לשניים: בשתי השאלות הראשונות הוא מכפיל או מחלק את הכמות והשטח בשתיים, ובשתי השאלות האחרונות הכמות נותרה זהה אך ערך הפירות והטורח לאוספם משתנה. בשאלותיו הוא מתלבט מהי הסיבה לגבול שהציב רבי יצחק - האם משום שחשיבותם של הפירות (כמותם או מחירם) אינה שווה לבעלים לחזור בשבילה, אומשום הטורח שטורח הבעלים כדי לקבץ ולאסוף אותם אינו שווה לו כדי לחזור לאבדתו.
שאלותיו של רבי ירמיה נראות קטנוניות - מה הסיכוי שמקרים כאלה באמת יקרו? ואכן, נראה שרבי ירמיה לא באמת שואל על מקרים פרטניים, אלא שאלותיו למעשה הופכות את הגבול שהציב רבי יצחק למגוחך. רבי ירמיה רוצה להעביר מסר: המשנה דיברה באופן פשוט - פירות מפוזרים לעומת ציבורי פירות. הגבול ייקבע לפי ראות עיניו של המוצא, כי כל גבול כמותי שנציב יהיה בעייתי.
פסיקת ההלכה:
הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה, פרק ט"ו הלכה יב) פסק שאכן מה שמכריע בדין פירות מפוזרים הוא האופן שבו הם נמצאים - האם דרך הינוח או דרך נפילה. כמו כן הוא מביא את דברי ר' יצחק ומעמידם כתשובת רב עוקבא - בשעת אספת הגרנות, הגבול יהיה קב בארבע אמות. כמו כן הוא דן בשאלות רבי ירמיה ופוסק שהדין הוא ספק, ולפיכך אם לא יקח, אבל אם לקח - אינו חייב להכריז.
החידוש בסוגיה:
בפסוקי התורה, במדרשי ההלכה ובמשניות הבטנו במצוות השבת אבדה רק דרך עיניו של המוצא. ואילו בסוגיה זו הגמרא מבהירה כי הדרך לקחת מציאה חייבת לעבור דרך יאוש המאבד והפקר החפץ. לפיכך אנחנו דנים אם החפץ נפל לא או שהוא הניח, וכן אם הוא יטרח ויחזור לקחת את החפץ או לא. כלומר, נקודת הראות שלנו היא מחשבתו של המאבד, ועל פיה יוכל לכוון המוצא את דרכיו.
זה נראה מוזר - הרי הגמרא עצמה שאלה "וכמה", כלומר השאלה כיוונה לגבול כמותי, ומדוע היא דוחה את דברי רבי יצחק? לכן רוב המפרשים טוענים שגם השאלה "וכמה" מקורה בדברי ר' יצחק, ועל זה שואלת הגמרא "היכי דמי" – איך ולא כמה. ראה בתוספות ד"ה וכמה.