דין הוא - פתיחה לקל וחומר. קל וחומר הוא המידה הראשונה (וההגיונית ביותר) שהתורה נדרשת בה. באמצעות מידה זו מעבירים דין ממקרה קל למקרה חמור, או להפך: כאשר יש שני עניינים, שאחד מהם חמור מחברו, הרי דבר שחייבים לעשותו (או שנאסר לעשותו) בקל מבין השניים, מובן מאליו שחייבים לעשותו (או שאסור לעשותו) גם בחמור מביניהם. באופן דומה, בנויה גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו בחמור מבין השניים, מובן מאליו שמותר לעשותו גם בקל מביניהם.
דוגמה: "עין תחת עין - ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש?... רבי יצחק אומר, הרי הוא אומר אם כופר יושת עליו. והרי דברים קל וחומר. ומה במקום שענש הכתוב מיתה, לא ענש אלא ממון. כאן שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון." (מכילתא דר"י לשמות כ"א, כד)