מבחן מסכם אלול - תשובות

1. שאלה מס 1 - השבת אבדה במקרא

השאלה

הבא שני הבדלים מילוליים בין פרשיית השבת אבדה במשפטים לעומת הפרשייה בכי תצא, והסבר דרכם את מהות ההבדל בין הפרשיות (12 נק').

ניתוח השאלה

שימו לב שלשאלה יש שני חלקים - קודם כול יש להביא שני הבדלי מילים בין שתי הפרשיות ולאחר מכן להסביר דרך הבדלים אלה את ההבדל העקרוני בין שתי הפרשיות. על החלק הראשון יש לענות בקצרה ובחלק השני להרחיב.

תשובה

הבדלים - א. בפרשיית משפטים המאבד נקרא "אויבך" ובכי תצא הוא נקרא "אחיך"; ב. בפרשיית כי תצא נוספו המילים "והתעלמת מהם או "לא תוכל להתעלם" שאין להן מקבילה בפרשיית משפטים (או שהמקבילה היא "וחדלת מעזוב לו", מילים שנמצאות בפסוק של מצוות פריקה וטעינה)

משמעות - בפרשיית משפטים מצוות השבת אבדה היא התמודדות מול יצר הרע של השנאה. כלומר, המוצא מזהה את האבדה ונטייתו הטבעית היא לא לעזור למאבד היות שהוא אויבו. לפיכך התורה מצווה להתעלות מעל לרגשי השנאה ולהשיב את האבדה לבעליה. בפרשיית כי תצא לעומת זאת, מצוות השבת אבדה היא התמודדות מול יצר הרע של האדישות והעצלנות. כלומר, אדם רואה אבדה ונטייתו הטבעית היא להשאירה במקומה - מה יש לו להכניס את ראשו בצרה הזו. התורה מצווה להתנער מן האדישות ולזכור שמדובר באחיך, לפיכך אסור להתעלם מהאבדה אלא יש להשיבה לבעליה.

השאלה

הבא שני דינים שמופיעים בפרשייה בכי תצא ואינם מופיעים בפרשייה במשפטים (8 נק').

ניתוח השאלה

שימו לב - כאן אין מדובר בהבדלים מילוליים, אלא בהבדלים בדינים. יש לקרוא היטב את פרשיית כי תצא ולהוציא ממנה בקצרה שני דינים שאין להם אזכור בפרשיית משפטים.

תשובה

א. גם אם אין המוצא מכיר את בעל האבדה - עליו לקחת את האבדה לביתו ולחכות עד שהמאבד יבוא וידרוש אותה (פסוק ב)

ב. כל דבר שאדם איבד - מחויבים להשיבו לבעליו, לאו דווקא בעל חיים (פסוק ג)

2. שאלה מס 2 - השבת אבדה במדרשי ההלכה

השאלה

א. כתוב מה מציינים המונחים הבאים (6 נק'):

"שומע אני" , "תלמוד לומר", "מכאן אמרו" –

ניתוח השאלה

זו שאלה שאין  יותר מדאי מה לנתח - פשוט יש לכתוב בשורה-שתיים למה משמשים המונחים הללו, ובתשובה יש לכלול כמובן את מה יופיע מיד לאחריהם.

תשובה

שומע אני - פתיחה לאפשרות הבנה מסוימת של הפסוק שתידחה במילים "תלמוד לומר".

תלמוד לומר - פתיחה לציטוט פסוק, בדרך כלל מופיע כדחייה לשאלות "שומע אני", "יכול" או "אין לי אלא".

מכאן אמרו - פתיחה לציטוט ממשנה או מתוספתא. מטרת המדרש להראות שהפסוק הוא המקור למשנה או התוספתא המצוטטת.

שאלה

הסבר את הדרשה הבאה: "שור אחיך. אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין? תלמוד לומר: שור אויבך, מכל מקום. אם כן, למה נאמר אחיך? אלא מלמד, שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע." (14 נק'):

ניתוח השאלה

זו שאלה שדורשת תשובה ארוכה. יש להסביר שלב-שלב במדרש ולבסוף להביא את מסקנתו. אין לדלג על הניתוח של כל שלב ושלב.

תשובה

בפרשיית כי תצא נאמר "שור אחיך", ושואל המדרש: אני מבין מהפסוק שמצוות השבת אבדה חלה רק ברכוש אחיך. אך מה יהיה הדין ברכוש אויבך? ומצטט המדרש את הפסוק מפרשיית משפטים ששם נאמר "שור אויבך". לפיכך נשאלת השאלה - לשם מה נאמר כאן שור אחיך? כלומר - מהמילים "שור אויבך" אפשר להסיק בקל וחומר שאם רכוש האויב צריך להשיב לבעליו, רכוש האח לא כל שכן? ועונה המדרש - "שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" - כפי שהסברנו בשיעור, עניין הפרשייה בכי תצא הוא ההתמודדות מול יצר הרע של העצלנות והאדישות, לעומת יצר השנאה של פרשיית משפטים, ולפיכך נצרך להיכתב הציווי של שור אחיך. כלומר, התורה אינה מוסיפה כאן דין שונה, אלא התמודדות שונה.

3. שאלה מס 3 - בין מדרש ההלכה למשנה

השאלה

"אין לי אלא אלו בלבד, שאר אבדה מנין? תלמוד לומר לכל אבדת אחיך. אם כן, אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה – מה שמלה מיוחדת, שיש לה סימנים ויש לה תובעים; כך כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים.

א. הסבר את דין השמלה על פי המדרש (12 נק'):

ניתוח השאלה

כמו בשאלה הקודמת: יש לנתח שלב-שלב ולהביא את המסקנה בסוף.

תשובה

בפסוק בפרשיית כי תצא נאמר - "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך...". המדרש מראה כיצד כל המילים בפסוק נצרכו: אם היו מצוינים רק החמור והשמלה, היינו מניחים שרק במקרים אלה יש להשיב אבדה. לפיכך נאמר - "לכל אבדת אחיך" - כל אבדה מחויבת בהשבה. אם כן נשאלת השאלה - למה יצאה השמלה - כלומר: מדוע צוינה השמלה במפורש בפסוק? הרי היא נכללת במילים "לכל אבדת אחיך". המדרש עונה - השמלה צוינה במפורש כדי להסביר דרכה מהם החפצים הנכללים במילים "לכל אבדת אחיך" - כמו ששמלה היא דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעים, כך בכלל "לכל אבדת אחיך" נכללים רק דברים שיש להם סימנים ותובעים.

השאלה

ב. דין השמלה מופיע במשנה ה' בפרק אלו מציאות בשני שינויים חשובים. ציין מהם והסבר כיצד המשנה משנה באמצעותם את דין השמלה (8 נק'):

ניתוח השאלה

לפני שניגשים לענות יש לעיין בצילום המשניות ופשוט להשוות בין הציטוט בשאלה הקודמת למשנה ה. כמובן שמי שזוכר מה שדיברנו בשיעור ולמד למבחן - יכול לענות על השאלה גם מבלי לעיין במשנה.

יש לשים לב שלשאלה שני חלקים - קודם יש לציין את שני השינויים (לא להסביר, רק לציין); לאחר מכן יש להסביר באמצעות ההבדלים את השינוי העקרוני שהמשנה יוצרת בדין השמלה.

תשובה

השינויים: א. המילים "לכל אבדת אחיך" ושאר המשפט הראשון במשנה אינם מופיעים; ב. נוספו המילים - "חייב להכריז".

הסבר: המשנה למעשה מעתיקה את דין השמלה שנועד להגדיר מהי אבדה (חפץ שיש לו בעלים וצריך להשיבו) והופכת אותו להגדרת מהי מציאה (חפץ שנראה חסר בעלות ולא ברור מה דינו). לפיכך היא משמיטה את הפסוק ש'מסגיר' את העובדה שמדובר באבדה, וכן מוסיפה את המילים שלקוחות מדיני מציאה - "חייב להכריז".

4. שאלה מס. 4 - בין מדרש ההלכה למשנה

השאלה

"והיה עמך ברשותך עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך. עד דרוש אחיך אותו אתה צריך לבדוק את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי."

א. הסבר מדרש זה (10 נק'):

ניתוח השאלה

זו די שאלת צ'ופר. בפשטות - יש להסביר את המדרש. שימו לב שבמדרש יש שני דינים.

תשובה

בפרשיית כי תצא נוסף הציווי שגם אם אין מכירים את בעל האבדה, על המוצא לאסוף את האבדה אליו ולחכות שהמאבד יבוא וידרוש אותה. המדרש משנה את ההבנה הפשוטה של הציווי "עד דרוש אחיך" - אין מדובר בהמתנה פאסיבית למאבד, אלא על המוצא להתאמץ כדי למצוא את המאבד. כשימצא את המאבד, עליו לבדוק שהלה דובר אמת ואינו מרמה.

השאלה

ב. דין הרמאי מופיע במשנה ז בשינוי מרכזי. מהו? (10 נק')

ניתוח השאלה

זו שאלת השוואה וניתוח. כמו בשאלה 3 - מי שאינו זוכר, פשוט צריך להשוות בין משנה ז למדרש המצוטט בסעיף א.

תשובה

במשנה ז נאמר שיש לבדוק את אמינות המאבד באמצעות סימנים. אולם יש אנשים שמוחזקים כרמאים, שלהם גם הסימנים אינם עוזרים - בכל מקרה לא יקבלו את האבדה רק באמצעות סימנים. כלומר במדרש ההלכה דין הרמאי נאמר על כל אדם ואילו המשנה מסבה אותו רק לאנשים רמאים באופן מיוחד.

5. שאלה מס. 5 - משניות אלו מציאות

השאלה

א. "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז" – הסבר את שלושת החידושים במשפט הזה לעומת ציווי התורה שבכתב (10 נק'):

ניתוח השאלה

זו שאלה שבנויה על הקשבה טובה בשיעור ולמידה לקראת המבחן. שימו לב שזו שאלת הסבר - יש לפרט כל אחד מהחידושים שבמשפט הפותח של הפרק, ולא לשכוח לציין מה נאמר בתורה שבכתב.

תשובה

מציאות: יש חפצים שנחשבים 'מציאה' - חפצים שנראים חסרי בעלות והמשנה דנה למי הם שייכים. בתורה כל חפץ שייך למישהו ויש להשיב לו.

שלו: יש חפצים שהמוצא יכול לקחת לביתו, ואילו בתורה שבכתב אין בכלל את האפשרות הזאת.

להכריז: יש חפצים שאין דרך להכריע למי הם שייכים, ולפיכך על המוצא להכריז עליהם. כמובן שכל העניין הזה לא נזכר כלל בתורה שבכתב.

השאלה

ב. הגדר מהי מציאה ומהי אבדה, וכתוב אילו משניות בפרק אלו מציאות עוסקות במציאה ואלו משניות עוסקות באבדה. בסס את קביעתך על מילים מנחות (10 נק').

ניתוח השאלה

שני חלקים לשאלה: בחלק הראשון יש להגדיר - במספר מילים מועט ככל שניתן - מהי מציאה ומהי אבדה; בחלק השני יש לציין אילו משניות עוסקות במציאה ואילו באבדה, וכן לכתוב את המילים המנחות בכל חטיבת משניות.

תשובה

הגדרה: מציאה - חפץ שנראה חסר בעלות, והמוצא יכול לקחת לביתו או להכריז עליו; אבדה - חפץ שברור למי הוא שייך ועל המוצא להשיבו לבעליו.

משניות א-ד עוסקות במובהק במציאה. המילים המנחות במשניות אלו הן השורש מ.צ.א וכן "להכריז". המילה אבדה כלל אינה מוזכרת במשניות אלו.

משניות ט-יא עוסקות במובהק באבדה. המילה המנחה היא השורש א.ב.ד וכן המילה השבה, ואילו הדין "חייב להכריז" כלל אינו מופיע במשניות אלו.

משניות ה-ח מגשרות בין המציאה לאבדה. ניתן לראות במשניות אלו הן את השורש מ.צ.א והן את השורש א.ב.ד, וכן את הציווי חייב להכריז ואת האת הציווי להשיב לבעלים.

6. שאלה מס. 6 - משניות פרק אלו מציאות

השאלה

א. משניות א-ד מהוות את החטיבה הראשונה בפרק. מהן המילים המנחות במשניות אלו? (5 נק')

ניתוח השאלה

זו שאלת ציון - כל שנתבקשתם הוא לציין מהן המילים המנחות.

תשובה

מצא, להכריז

השאלה

ב. הגדר את ההבדל בין רשימת המציאות המפורטות במשנה א לעומת רשימת המציאות במשנה ב, והדגם את דבריך באמצעות שתי דוגמאות מהרשימות הללו (8 נק').

ניתוח השאלה

זו שאלת הגדרה והדגמה. יש למצוא מכנה משותף לכל אחת משתי הרשימות ולהציב אותם זה מול זה. כמו כן יש להוסיף דוגמאות מן המשנה שמסבירות את ההגדרה הזו.

תשובה

הגדרה - החפצים המפורטים במשנה א הם חומרי גלם, סחורות שנמכרות בשוק באלפים ולא נעשה בהן כל שימוש שמעיד על בעלות. ואילו החפצים המפורטים במשנה ב אלו חפצים שנעשה בהם מעשה מינימלי שמעיד על בעלות, או שמעצם טבעם הם חפצים שנמכרים באופן לא מסחרי, וניתן להוכיח בעלות עליהם.

הדגמה - א. "מעות מפוזרים" במשנה א, לעומת "צבורי מעות" במשנה ב - במעות מפוזרים לא נעשה כל מעשה שמעיד על בעלות ולכן הם שייכים למוצא, ואילו צבורי מעות מעידים שמישהו צבר אותם, ולכן על המוצא להכריז. ב. "כיכרות של נחתום" במשנה א, לעומת "כיכרות של בעל הבית" במשנה ב. נחתום מוכר לחמים בעלי צורה זהה במאות ואלפי עותקים, ואילו כל בעל בית אופה לחם בצורה שונה. לפיכך המוצא כיכרות של נחתום יכול לקחתם לביתו ואילו המוצא כיכרות של בעל הבית צריך להכריז.

השאלה

ג. מה ההבדל המשמעותי בין משניות א-ב למשניות ג-ד? בסס את דבריך בציטוטים מהמשנה (7 נק')

ניתוח השאלה

שני חלקים לשאלה - החלק הראשון הוא ניתוח ההבדל בין שני צמדי המשניות והחלק השני הוא ביסוס הניתוח על הכתוב במשנה.

תשובה

משניות א-ב מפרטות רשימה של חפצים, שכל השינוי בין החפצים שניתן לקחת לחפצים שצריך להכריז הוא בדמות החפץ; ואילו משניות ג-ד מפרטות רשימה של מקרים, שהשינוי בדין ביניהם נובע מהמקום שבו החפץ נמצא.

ניקח לדוגמה את אחד הדינים ממשנה ג - "מצא בגל או בכותל ישן - שלו". יש לשים לב שכלל לא מוזכר מה נמצא בגל או בכותל. מה שחשוב הוא איפה החפץ נמצא ולא מה סוג החפץ. ואילו במשניות א-ב למעט דוגמה אחת (כריכות ברשות היחד או הרבים), בכלל אין אזכור של מקומות.