הומור חזותי בקולנוע - סלפסטיק

ההומור החזותי בקומדיות הקולנועיות.

אחד הז'אנרים הראשונים שהתפתח בתחילת ימיו של הראינוע הוא קומדיית הסלפסטיק, שהזכירה מאוד את התיאטרון בקרקס. סלפסטיק הוא הומור חזותי מצבי, הנובע מפעולות השחקנים. כמו: איש מחליק לפתע על בננה, עוגה נזרקת לאדם בפרצוף,  עשן יוצא במפתיע מהכובע של הליצן, וכד'. 

יכולתו של הקולנוע להראות חלקי גוף ולבצע מניפולציות בחלל ובזמן הקולנועי, תוך יצירת אשליית מציאות, יצרו אפשרויות חדשות ומגוונות ליצירת סלפסטיק והומור המטורף.  אפשרויות אלו התרחבו עם השתכללות שיטות העריכה הקולנועית.

חלק ניכר מתרומתו של צ'רלי צ'אפלין לקולנוע באה לביטוי בסרטיו הארוכים בשנות העשרים. צ'אפלין הצליח להפיק מהסלפסטיק הבוטה והגס, כוריאוגרפיה פיוטית מעודנת.  צ'אפלין מתח את התכונות הריאליסטיות והפיזיות של הקולנוע והעניק בכך ביטויים ייחודיים רגשיים ונפשיים. 

הדגיש את מה שרואים ופחות התייחס למה שחושבים ומרגישים. צ'פאלין גילה דרכים חדשות של שימוש באביזרים, בתפאורה, במימיקה ובפנטומימה, כדי לבטא מצבים מופשטים והלכי רוח רגשיים. הוא האניש חפצים ומצבים, והקנה להם עוצמת ביטוי אנושית. בסרטיו אין אלימות וגם לא שפיכות דמים, אלא:

שבירת תבניות וכללים באופן ההתבוננות.

הוצאת חפצים מהקשרם היומיומיים, ושימוש במוטיבים חוזרים.

הבעות פנים וגוף (מימיקה ופנטומימה) עם ריקוד וכוריאוגרפיה, ליצנות ואקרובטיקה, המתוזמנים באופן שמשרת את צורכי המצב הקומי.

שילוב סלפסטיק בתוך מבנה דרמטי מגובש, החושף רגשות עמוקים ומהווה סאטירה נוקבת.

ערבוב בין שני ז'אנרים מנוגדים בראינוע: בין הקומדיה לבין המלודרמה.

לסיכום, קומדיית הסלפסטיק הקולנועית, מתנערת מההיגיון הפורמלי והמציאותי. העלילה מתרחשת בעולם בו  הכל יכול לקרות. ההיגיון הוא הגיון של קו, תנועה, צורה, פעולה ולא ההגיון הכפוף למגבלות האנושיות. רק כוח ההמצאה והדמיון והאקרובטיקה הפיזית המדהימה, מחלצים את הגיבור מידיה של המציאות המוגזמת בה מתרחשת העלילה.

הקומדיה הקולנועית היא לא רק גורם בידור וצחוק, אלא מקור למסרים חברתיים ואמצעי לעוררות של רגשות ולהרהורים רפלקסיביים משמעותיים על חיינו ועל השפעת הקולנוע עלינו. את עקבותיהם הצורניים והערכיים אנו מוצאים בקומדיות מצבים בטלוויזיה עד היום.

ככל שהתבססו הז'אנרים הקולנועיים (מלודרמה, מתח, מדע בדיוני, מחזמר וכד') והתחדדו ההבדלים ביניהם, הפכו הז'אנרים עצמם, למושא הצחוק. תופעה בולטת בקומדיות מאוחרות של שנות ה-80 וה-90, כדוגמת "האקדח מת מצחוק",  היא יצירת הומור באמצעות הגזמה, שבירה, עיוות והיפוך של תבניות ז'אנריות מוכרות.