חופש הביטוי מול לשון הרע – ערכים מתנגשים

חופש הביטוי עם כל חשיבותו אינו הערך היחיד במרקם החיים של חברה מדינה. לצידו עומדים ערכים נוספים של הפרט ואחד מהם: שמו הטוב של האדם.

בשונה מחופש הביטוי, שהתבסס על תקדים "קול העם", "חוק איסור לשון הרע" התקבל בכנסת בשנת 1965 ועוסק בכל הקשור לפגיעה בשמו הטוב של האדם (או תאגיד). כל פרסום שעלול להשפיל, לבזות, לפגוע במשרתו או במקצועו, פגיעה במוצאו או דתו של האדם אסורים. העובר על החוק צפוי לעונש: עבירה פלילית ועוולה אזרחית. החוק מהווה איום כבד על כלי התקשורת שעוסקים מעצם הווייתם בהבאת מידע לציבור. הרצון להביא מידע מתנגש לעתים ברצון להגן על שמו הטוב של האדם. אחד מפסקי הדין הידועים בנושא לשון הרע הוא: "חברת חשמל נגד עיתון הארץ".

התקופה, שנת 1966, בארץ שרר מיתון כבד. עיתון "הארץ" יצא בכתבה התוקפת את חברת חשמל והמנכ"ל דאז, יעקב פלד, באי רגישות למצב ששרר בארץ. המנכ"ל החליף את מכוניתו במכונית חדשה ויקרה. חברת חשמל הינה חברה ציבורית המקבלת את כספה מהציבור (תשלום עבור חשמל) והמנכ"ל היה צריך להצניע לכת בכל תקופה, על אחת כמה וכמה בתקופה כלכלית כה קשה. בשל הביקורת הציבורית הודיעה הנהלת חברת  חשמל על  כוונתה  למכור  את   המכונית  ואף  העבירה  את המכונית לסוכנות למכירת מכוניות. כתבת המשך בנושא שפורסמה ב"הארץ" הביאה לידיעת הציבור כי חברת חשמל איננה מתכוונת למכור את המכונית ולראיה: מבקשת מחיר גבוה ממחיר השוק ואף הורתה למנהלי הסוכנות להציגה במקום שאינו בולט.

בעקבות הכתבה השנייה תבעה חברת חשמל את עיתון "הארץ" על הוצאת דיבה – לשון הרע. העיתון הצליח להוכיח בבית המשפט שהמחיר עבור המכונית שביקשה חברת חשמל היה גבוה ממחיר השוק והמכונית הוצבה במקום שקונים פוטנציאליים לא הבחינו בה. אך לא הצליח להוכיח כי חברת חשמל לא התכוונה למכור את המכונית כפי שצוין בכתבה השנייה. להגנתו טען העיתון, כי דבריו בכתבה "שאין בכוונת חברת חשמל למכור את המכונית" היו הבעת דעה ולא קביעת עובדה ולכן חלה עליו הגנת החוק על-פי סעיף 15(4) "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי".

חמשת השופטים נחלקו בדעותיהם. ארבעה (דעת הרוב) קבעו כי חייבת להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות לבין הבעת דעה. הטשטוש בין שני המרכיבים עלול ליצור בקרב הציבור שאינו אמון על הפרטים רושם מוטעה. השופט מאיר שמגר (דעת המיעוט) טען כי צריך לאזן בין חופש הביטוי לבין זכויות אחרות. השופט התבסס על תקדים "קול העם" וקרא לפרש את החוק שיש לו נגיעה לחופש הביטוי בדרך ליברלית לטובת חופש הביטוי.

עיתון "הארץ" אמנם לא זכה להגנה של תום לב, אך דברי השופט שמגר למרות שהיה בדעת המיעוט חשובים להבנת הסוגיה (סגל, 1984, בן-אליעזר ואחרים, 1995).