פוליטקלי קורקט - מאמר חובה.

גדי טאוב, 1997, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד - מאמר חובה.

גדי טאוב מבקר בספרו "המרד השפוף" את תרבות הפוליטקלי קורקט ומנתח את השלכותיה. גדי טאוב אינו פוסל את הרעיון של שוויון בין קבוצות תרבותיות וביצוע פעולות לתיקון פערים בין הקבוצות השונות בחברה, כדי לאפשר לבני הקבוצות  החלשות לעמוד בהצלחה בתחרות עם הקבוצות החזקות. נהפוך הוא.

אולם לטענתו, תחת חסותו של הרעיון הנאור של שוויון בין תרבויות, התפתח שיח אקדמי תקשורתי העושה שימוש בביטויים תקינים פוליטית (פוליטיקלי קורקט – פי. סי.). גם אם מטרותיו של שיח זה חיוביות, ההשלכות שלו משיגות מטרות הפוכות מאלו שהתכוונו להן חסידי הרב תרבותיות, ומעמיקות את הפערים במקום לחזק את השוויון בין הקבוצות.

תרבות הפוליטיקלי קורקט, (פי.סי.) מציעה הגדרות תקניות היוצאות נגד הסטנדרטים והדימויים המקובלים והדומיננטיים בחברה, במטרה לשנותם. תרבות הפי.סי. מבוססת על  כמה הנחות מוצא:
1. שפה וייצוג משקפים את יחסי הכוח הקיימים בין הקבוצות בחברה.
2. השפה והייצוג משמשים כלי בידי המעמד השליט כדי לבסס את שליטתו (ההגמוניה שלו) על יתר הקבוצות. במילים אחרות, השפה והייצוג הם אמצעים לדיכוי הקבוצות החלשות על-ידי השלטון.
3. זיהוי האינטרס (כוונת השלטון) באמצעות ניתוח (פירוק) של השיח, מנטרל את כח השפעתו של השלטון.
4. המקור לאי שוויון בין הקבוצות הם הסטנדרטים המשותפים הקיימים בחברה . סטנדרטים אלו שנקבעו על-ידי הקבוצה השלטת, תורמים להעדפה של הקבוצה השלטת.. לכן שינוי הסטנדרטים הכרחי על מנת לתקן את אי השוויון. (למשל, אם תלמידים מקבוצה מסויימת נכשלים יותר במתימטיקה, הרי שאם נוריד את הדרישות במתימטיקה נצמצם את אי השוויון, המכוער לא יהיה מכוער אם נשנה את ההגדרה של היפה).
5. שינויים בשפה ובייצוג יחוללו שינויים ביחסי הכוח בחברה.  שפה וייצוג הם  אמצעים לשחרור קבוצות מדוכאות בחברה ממעמדן הנחות, באמצעות שימוש תקין פוליטית בשפה ובייצוג. לכן חשוב להקפיד על תקינות פוליטית באופן השימוש בביטויים ובדימויים. (הדוגמות  גם מעבר לכתוב בספר:  במקום "כושי", אמור "אפרו אמריקני". מקום "אינדיאנים" אמור "ילידים". אל תאמר "עולים"  אמור "מהגרים" - בכך מבטלים לכאורה את זכויות היתר שיש למהגרים יהודים בקבלת אזרחות ישראלית על פני מהגרים לא יהודים),   במקום "שיבת ציון", אמור "קולוניזציה" - בכך מבטלים את הקשר של היהודים למולדתם ההיסטורית ומשווים את היהודים לכובשים  אחרים, כמו: האנגלים, הצרפתים והספרדים שכבשו מושבות ביבשות רחוקות ויישבו בהן את אזרחיהן ששלטו על הילידים), במקום משפחה חד מינית או חד הורית, אמור "משפחה חדשה", במקום "שמן" אמור "שונה במשקלו" וכד'.)
6. יחסיות תרבותית  והיעדר שיפוטיות – אף אדם או חברה אינם רשאים לשפוט את "האחר" על סמך הנורמות והערכים האתנוצנטריים שלהם, אלא יש להעריך את האחר באופן יחסי לתרבותו הוא.

מה טוען טאוב כנגד תרבות הפוליטיקלי קורקט? 
1. תרבות הפי.סי, שמונחית על-ידי יחסיות תרבותית, פוסלת באופן אוטומטי את הסטנדרטים המשותפים משום שהם מייצגים את ההגמוניה ואינם משקפים את תרבות האחר, בכך היא גורמת לביטולם של סטנדרטים חשובים וראויים – מחוייבות זכויות האדם ולדמוקרטיה.  בגלל הפוליטיקלי קורקט יש נטיה להתעלם מאי כיבוד זכויות אדם חוקי הדמוקרטיה בתרבויות "אחרות".
2. ההכללה וההקצנה החד צדדית בתרבות הפוליטיקלי קורקט הם מצד אחד מקור הכוח שלה אך מצד שני הם מעוותים מציאות. לא כל דבר מערבי ראוי לפסילה משום שהוא מערבי, לא כל דבר שחושב ועושה השלטון צריך להיפסל אוטומטית משום שהוא הגמוני.  המערביזציה הביאה דברים שליליים אך גם חיוביים (קידמה, סובלנות ושוויון, שחרור מעבדות, הם רעיונות מערביים), מאותה סיבה לא כל "תרבות אחר" ראויה להערצה רק משום שהיא "אחרת". יש לבחון ולהעריך כל תרבות לגופה על היבטיה החיוביים והשליליים
3.. ביטול הסטנדרטים המשותפים לא  תורם להרמוניה בין הקבוצות אלא להיפך, להתבדלות ולהסתגרות. הטלת האשמה באופן חד צדדי על הקבוצה השלטת והסרת האחריות מהקבוצה הנשלטת לגורלה, מביא להתפתחות שיח של זכויות המבוסס על הטחת האשמות ועלבונות, ולא לשיח החותר לפתרון אמיתי של בעיות. זה מוביל להעמקת העוינות בין הקבוצות במקום לחיזוק ההרמוניה ביניהן.
4. תרבות הפי.סי. מטשטשת  פערים בין הקבוצות ובעיות שצריך לפתור. בכך שהיא מייצרת שוויון מדומה בין הקבוצות באמצעות תיקון השיח. מתרכזים בתיקון השיח אך לא בפתרון ממשי של הבעיות במציאות. למשל, אם לקבוצה חלשה מסויימת באוכלוסיה נמצאו תוצאות נמוכות במבחני אינטליגנציה, תרבות הפוליטיקלי קורט תצא נגד מבחני האינטליגנציה הגורמים לתיוג שלילי של קבוצה זו, במקום לשאול את השאלה כיצד לפעול לשיפור אמיתי של הישגי התלמידים בקבוצה זו. 

לסיכום, לדברי טאוב, תרבות הפוליטיקלי קורקט מחלקת את העולם באופן חד משמעי בין "הגמוניה" ל"אחרים", בין מדכא למדוכא, בין טוב לרע. אך המציאות יותר מטושטשת.ומורכבת, טוען טאוב. בכל תרבות, שולטת ונשלטת, יש דברים שליליים וחיוביים שיש לבדוק לגופו של עניין. יש להימנע מהכללות שוללות גורפות אוטומטיות.  העובדה שהאליטה האשכנזית  התייחסה בהתנשאות לעליות מארצות המזרח ודיכאה את תרבותן אין פירושה שכל מה שאשכנזי הוא רע וכל מה שמזרחי הוא טוב. לא כל מה שעושה המנצח תמיד רע ולא תמיד המפסיד צודק. יש לבדוק את הצדדים החיוביים והשליליים של כל תרבות לגופו של עניין.

"במקום תביעה לתיקון עוולות בשמן של זכויות שוות, היא (הפי.סי.) מציעה לנו תביעה לזכויות יתר על סמך מסכנות.במקום לשפוט אדם על פי כישוריו והישגיו, היא מציעה לנו לשפוט אותו על-פי צלקותיו, או על-פי צלקותיהם של בני קבוצתו. דרך הטיעון הזאת בהחלט חילחלה החוצה משולחנותיהם של אקדמאים, אל העיתונאים, אל הדיון הציבורי, אל הפוליטיקה ואל אופן המחשבה שלנו. היא תפשה לעצמה מקום של כבוד בתוך האתוס הדמוקרטי החדש. אבל סוג זה של טיעון אינו מטפח צדק חברתי, אלא צדקנות. הוא אינו מוציא את החלשים או המקופחים ממשבצות סטריאוטיפיות, אלא חוזר ותוחם אותם בתוכן. משום שבמקום לעודד את מי שהמזל (או הזדון, או הטעות, או אי הצדק החברתי או המימסד) פגעו בו לצאת ממשבצת הקיפוח ולהשתלב בחברה שסביבו, היא מעודדת אותו להתבצר בקיפוחו, לדרוש בשם מסכנותו ולא מכוח זכויות שוות, או הישג אישי. היא מציעה לנו לשפוט אדם לא לפי מה שעשה הוא, אלא לפי מה שעשו לו אחרים. היא מחליפה אתיקה של אחריות באתיקה של רחמים.

ב-28/8/63 אמר בנאומו "I Have a Dream" מרטין לותר קינג: "חלומי הוא שיום אחד יישפטו ילדי לא על פי צבע עורם, אלא על פי תוכן אישיותם". לטענת טאוב תרבות הפי.סי. גודעת את החלום הזה, בהציעה הפרדה במקום שוויון, קריטריונים נפרדים במקום סטנדרטים משותפים, היא מציעה לנו לחזור ולשפוט אנשים על פי מינם, צבעם, עדתם, או העדפותיהם המיניות, ולא כבני אדם.

המוסר שמציעה לנו תרבות הפי. סי הוא מוסר שבו מוחלף כבוד האדם ברחמים. חברה שבה קבוצות מיעוטים וקבוצות שוליים יקבלו את חלקם בחסד ולא בזכות. לכן תרבות זו מחטיאה את המטרה שלשמה נוצרה. "תרבות של תלונה", לא עתידה לצמצם פערים חברתיים אלא להנציח אותם.

שתי דוגמות אקטואליות המדגימות את מאפייני "שיח הפוליטיקלי קורקט" ו"שיח של תלונה": לאור פרישתו הצפויה של הנשיא קצב מתפקידו, מתנהל במלוא עוזו השיח סביב המועמדים האפשריים שיחליפו אותו. השיח מתנהל סביב השאלה מאיזה קבוצה יהיה הנציג? האם יהיה רב? האם יהיה דתי? האם יהיה אישה? האם יהיה ערבי? האם יהיה יהודי בעל שיעור קומה החי מחוץ לישראל?השיח התקשורתי סביב בחירת המועמד עובר דרך לגיטימציה ודה לגיטימציה של הקבוצות השונות.

הדיון עוסק בעיקר בשאלות של ייצוג; מאיזה קבוצה עדיף שיבוא הנציג? בין אם משיקולים של ייצוג קבוצת הרוב ובין אם משיקולים של אפליה מתקנת לתת ייצוג של קבוצות מיעוט שעד היום לא נבחר נציג שלהן למשרה מכובדת זו.  כמעט שלא נדונות האיכויות והתכונות הנדרשות לתפקיד ומידת התאמתו של המועמד לדרישות שלו.