מושגים

תרבות – צורת התנהגות, אורח חיים, מכלול הערכים והאמונות המאפיינים את העולם הסובב אותנו. תרבות כוללת בתוכה מרכיבים של דת, מוצא, שפה, לבוש, סמלים, מוסיקה ועוד.

ישראל מורכבת ממגוון רחב של תרבויות, בגלל העליות ממקומות שונים – תימן, עירק, מרוקו, פולין, הונגריה ועוד. כמו כן ישראל מורכבת מדתות ומלאומים שונים. לתרבויות אלו יש זיקות לתרבויות הנמצאות מחוץ לגבולות לגבולות המדינה.

רב-תרבותיות -  הינה מגמה בולטת בחברה המערבית בתחילת המאה ה- 21. המושג רב-תרבותיות מצביע על קיום דיאלוג בין זהויות תרבותיות שונות או בין זהויות אתניות המרכיבות תרבות נתונה, תפישה חברתית היוצאת מהנחת מוצא שכל התרבויות שוות, אין תרבות עליונה או נחותה, עדיפה או פרימיטיבית. היחסים בין הקבוצות התרבותיות בחברה צריכים להיות יחסים של כבוד הדדי ושל סובלנות, תוך פתיחות הדדית לתרבויות אחרות וקבלת השונה.   לפי תפיסה זו, הדיאלוג עם תרבויות אחרות ועם בני אדם מתרבויות אחרות הוא חשוב ובעל ערך מרכזי.  באמצעות הדיאלוג הבין תרבותי  לומד האדם על עצמו, יחודו והשוני בינו לבין התרבויות האחרות. התפיסה הרב תרבותית יוצאת מתוך הנחה כי אדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים של זהות תרבותית.

הזהות התרבותית מעוצבת ע"י היחס לאחר. זהו אינו יחס מתנשא או משפיל אלא יש בו הכרה בשונותו של האחר יחד עם כבוד והערכה אליו.  כל אדם יכול להשתייך למספר קבוצות תרבותיות, כאשר הגבולות בין הקבוצות פתוחים. לדוגמא: אדם יכול להגדיר את עצמו: דתי, לאומי, רופא, תימני. חברה רב תרבותית דומה לסלט פירות. כל מרכיב בסלט שומר על טעמו, צבעו ומרקמו המיוחד.

פלורליזם - (מלטינית פלורליס -רב, מרובה) הוא ערך ועיקרון חשוב בדמוקרטיה משום שפירושו הוא לא רק עצם הריבוי והמגוון של הקבוצות השונות במדינה אלא גם ההכרה בזכות קיומן של דעות והשקפות שונות, צרכים ורצונות שונים בחברה. הפלורליזם הוא גם ההכרה בזכותן של הקבוצות במדינה לבטא את השונות ביניהן ולהתארגן במסגרות שונות כדי לממש את זכויותיהן ולפעול להשגת האינטרסים והצרכים שלהן.

מתן ביטוי לגיוון תרבותי לאומי חברתי, ההפך מכור ההיתוך. חברה פלורליסטית היא  חברה הטרוגנית, המורכבת מקבוצות שונות הנבדלות זו מזו מבחינת השתייכותן הלאומית, דתית, עדתית, פוליטית ועוד. הקבוצות חיות בשלום אחת עם השנייה ולכל אחת מהן ניתנות זכויות שוות. אך להבדיל מחברה רב תרבותית בה אין חתירה למכנה משותף, בחברה פלורליסטית , לצד כיבוד הגיוון והשוני, כל הקבוצות מחוייבות לזכויות אדם ולחוקי הדמוקרטיה, העומדים מעל לכל. 

כור ההיתוך – לפי מילון אבן שושן, כור היתוך הוא "מתקן שמתיכים בו מתכות.  בהשאלה; מקום שהתחשלו בו יחד דברים שונים ומנוגדים. מדינת ישראל היא כור היתוך של עדות ותרבויות שונות". כור היתוך הוא ביטוי מטאפורי הממחיש תפישה חברתית ותהליך  בו אנשים וקבוצות מרקע  תרבותי שונה מתמזגים  ביחד לכלל חברה בעלת תרבות אחידה. זאת תוך כדי צמצום וביטול של המאפיינים התרבותיים המקוריים. יש המכנים זאת תהליך של יצירת "אנחנו" מגובש. בדומה ל"מילקשייק" שהוא משקה בעל טעם וצבע חדש, השונה מהמרקם, הצבעים והטעמים של הפירות והחלב מהם נוצר. כך התרבות הנוצרת בתהליך של כור היתוך, אינה משמרת את תרבויות המוצא מהן נוצרה.

כור היתוך אינו המצאה ישראלית. זה תהליך טבעי בחברות מהגרים הנובע מרצונם של מהגרים להשתלב בחברה החדשה ו/או תהליך מכוון ולעיתים כפוי הנובע ממדיניות השלטון. זו היתה תפישה מקובלת יותר בשנים הראשונות לקיום המדינה. התפישה נבעה מההנחה שכדי לממש שוויון זכויות והזדמנויות שוות למהגרים בחברה, יש לאפשר להן מכנה משותף המבוסס על שפה ותרבות משותפת. כור ההיתוך האמריקאי היה ועדיין מבוסס על השפה האנגלית, ערכי  הדמוקרטיה והקפיטליזם.

בישראל, כור ההיתוך מזוהה עם מדיניותו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שסבר כי יש להתיך את כל התרבויות של העולים לתרבות אחת ציונית ומערבית דמוקרטית. כלומר לבטל את הייחודיות של התרבויות השונות וליצור תרבות ישראלית אחידה שמאפייניה יהיו דומים למאפייני האליטה האשכנזית. דמות "הצבר" היא הדמות האידיאלית שלאורה יש לחנך את הציבור בכור ההיתוך הישראלי.  גישה זו יצאה מתוך תפישה של עליונות תרבותית, לפיה התרבות הציונית, צברית, מערבית עדיפה על תרבויות המוצא של העולם מארצות המזרח, שנתפשו כפרימיטיביות.

מדיניות כור ההיתוך יצרה דיכוי ותחושות קיפוח ואפליה בקרב תרבויות אחרות ובשנות ה-80 התעצמה הביקורת נגד מדיניות כור ההיתוך, והדימוי של מדיניות זו השתנה מאמצעי שיקום חיוני לבניין העם והארץ לאמצעי דיכוי של הקבוצות התרבותיות השונות על-ידי השלטון. דיכוי זה לווה בהתעצמות רגשות הקיפוח, האשמות הדדיות, שיח של שנאה ולעיתים בהתפרצויות אלימות, של קבוצות מקופחות. הועמקה ההתבדלות של קבוצות אלו בתוך עצמן. 

ביקורת זו יצרה שיח חברתי אשר הניב תוצאות מעשיות שבאו לידי ביטוי בפתיחות של התקשורת ושל השלטון לשוני התרבותי, בחלקו הכיר השלטון בעוולות העבר, באפליית הקבוצות, ופעל ועדיין פועל לתיקונן (עדיין לא מספיק). בחברה הישראלית ממשיך להתקיים במלוא עוזו הויכוח לגבי המכנה המשותף העתידי הראוי של החברה הישראלית; האם יהיה זה רק מכנה משותף דמוקרטי אזרחי, או גם מכנה משותף יהודי לאומי.

פוליטיקלי קורקט - תקינות פוליטית - צורת ביטוי שבאה לטהר את השפה מביטויים שיש בהם, למעשה או רק לכאורה, אפליה, גזענות, או פגיעה באוכלוסיות מסוימות. רעיון זה יושם בישראל שנים רבות לפני שזכה למינוח אמריקאי הולם, באיסור לומר "כושי", אלא רק "אפריקאי" או "שחור".

תנועת התקינות הפוליטית מתבססת על רעיון השיח, לפיו השפה מעצבת את המציאות החברתית מצד אחד ומושפעת מיחסי כוח מצד שני. בהמשך לרעיון זה גורסת תנועת התקינות הפוליטית כי הדרך להשפיע על עוולות חברתיות היא שינוי השפה ודרכה שינוי השיח.

יש היוצאים נגד גישת התקינות הפוליטית, ורואים בה צביעות והתעלמות מהמציאות, כמו גם עיוות מלאכותי של השפה, ואינם רואים שינוי כינוי למגזר מסוים כתורם לשינוי מצבו העגום. לטענתם, הדימוי הירוד של הכינוי נובע מן המצב הירוד של הקבוצה וגם הדימוי של הכינוי החדש יידרדר אם לא ישופר מעמד הקבוצה.